שמורת ויאריקה
חברים ותיקים:
ככל שהתקדמנו מלוס אנחלס (Los Angeles) לכיוון פוקון הנוף הלך והשתנה, גם הגיאוגרפי וגם האנושי. כשהגענו לעיירה Villarica השוכנת על גדות אגם Villarica, נגלה לפנינו נוף מהמם. הדרך עד לפוקון ממש עשתה חשק לרדת ולקנות איזו בקתה על שפת האגם ולבלות שם את שארית חייך, ולא היו חסרים בתים עם שלט Se vende (מוכרים) עליהם. כשהגענו לפוקון החלטנו להתרחק מהישראליאדה - דבר שלא החזיק זמן רב - והלכנו לאכסניה עם חדרים משותפים בשם Mayra. בגלל שכבר היה די מאוחר, הלכנו מהר לחפש מקום לאכול. כבר בתפריטים ראינו שהעיירה התיירותית הזאת עומדת לשחוט אותנו בכסף. אחרי שאכלנו, חזרנו לאורך הרחוב הראשי, O´higgins, כשלפתע נשמעה קריאת "אחי, מה המצב? מה לעזאזל אתה עושה פה?". הסתובבתי מופתע וראיתי את עומר, חבר מהקורס קצינים. שפשפתי את העיניים כלא מאמין. הסתבר שעומר עובד כבר כמה ימים ב-Nature, שכיום נמצאת בבעלות של צ`יליאנים דוברי עברית. באופן ספונטני (באותו הרגע לא הייתי בטוח אם זה טוב או רע) החלטנו להיכנע למצב ולעבור ל-Nature. חוץ מכמה חבר`ה סטלנים, המקום מעולה. לאחר המעבר הלכנו לאיזה אינטרנט קפה ושם התקבלה ההחלטה: יוצאים לטיול אופניים!
העיניים של קבורגואה:
לאחר מעבר בכמה סוכנויות השכרה מצאנו סוכנות שנראתה לנו פחות או יותר וקבענו לנסוע למפלי Ojos de Caburgua. הרבה זמן לא נסעתי על אופניים, אולי יותר משנה, וזה לא היה קל לחזור לזה, גם שהאופניים שקיבלתי לא היו משהו, הכושר המתפתח שלי והעליות הלא מועטות שהיו שם. נתקלנו בטיול בי"ס צ`ילאני (קצת מוזר בהתחשב שהשעה היתה 15:00). הם החזיקו בידיהם ענפים של עץ מסוים ורק כשנתקלנו בהמשך הכיתה, כמה מאות מטרים אחרי, ראינו שהילדים קוטפים סוג לא ידוע של פרי יער והחלטנו לנסות גם כן. הטעם היה מאוד חמצמץ והפרי עצמו לכלך את הידיים והפה בסגול. כמו שצריך! מסלול האופניים התפתל במעלה הנהר. כל פעם שעברה מכונית היא מילאה אותנו באבק, וככה המשכנו לאורך 19 ק"מ מפוקון (דבר שגילינו מאוחר יותר), כשאנחנו רוכבים והנהר הצלול (בחיים לא ראיתי כזה נהר צלול) זורם מתחתנו. המפלים עצמם היו חביבים למדי- ארבעה מפלים שנופלים לתוך בריכה בצבע טורקיז. טיילנו שם חצי שעה וזה הספיק. הדרך חזרה, לאורך הרכס המיוער, היתה קלה הרבה יותר. סך הכל נסענו 38 קילומטר, הרגשנו את זה טוב מאוד ואולם, כשהגענו חזרה לחנות ההשכרה המוכר הציג את הטיול כנסיעה קלילה.
שלום, חבר:
חזרנו ל Nature וביררנו לגבי הגעה ל-הר הגעש Villarica למחרת. התברר לנו שהמחיר הוא כ-40$ (22,000 פזו + 3000 לרכבל יום פעיל). במלון פגשנו את רועי וקרן שהגיעו לדרום אמריקה מארצות הברית (לאחר עבודה שם) לפני זמן קצר כמונו. הם גם הכירו זמן קצר מאוד לפני הנסיעה וכמונו, גם הם התכוונו לטפס למחרת להר. ג`ינה, הבעלים של Nature, לקחה אותנו למדידות של ציוד כבר באותו ערב ולאחר מכן יצאנו עם רועי וקרן לעשות קניות בסופר ולאכול. פתאום, ערב שני ברציפות, נתקלתי במישהו שאני מכיר. היה זה ליאור, ששירת איתי כשנה בצבא בצפון. זה כבר ממש הרג אותי- חשבתי שחזרתי בטעות לישראל. עכשיו אני כבר די בטוח שפוקון היא חלק של ישראל שעוד לא הכרתי. כן זה נכון וכדאי לדעת- הכל כאן מפוצץ בישראלים ואי אפשר להתחמק. הלכנו לאכול, אני, ברוך, רועי, קרן, ליאור ותמר (שהיתה עם ליאור) ולאחר מכן חזרנו לישון ולצבור כוחות לאחר 40 ק"מ נסיעה ולפני טיפוס על הר געש פעיל.
נסיון התאבדות כיפי בטירוף:
ההשכמה היתה מוקדמת ולאחר שארגנו את הציוד הגיע המדריך לקחת אותנו ועוד קבוצה של צרפתים להר. דרך העפר התפתלה בקרביים של שמורת Villarica, בין יערות יפהפיים, עד שהגענו מספיק גבוה- לתחנת הרכבל. לאחר התארגנות מהירה התיישבנו ברכבל (ללא שום אמצעי שמפריד בינינו לבין נפילה למטה) ועלינו דרך העננים עד לקו התחלת השלג. הנוף שראינו היה מדהים: כל אזור ה-Arcucania נפרש מתחתינו, על היערות, האגמים וההרים שבו. העננים שטו מתחתינו, כשהרבה מתחתינו ומעלינו פסגת ה-Villarica נשבה גזים רעילים. לי אישית הטיפוס היה מאד קל, אם כי קצת מפחיד בגלל רוחות מאוד חזקות שנשבו. לקרן, לעומת זאת, לא היה כל כך קל. האמת היא שזה מאוד תלוי בכושר האישי. העליה היא איטית עם מעט הפסקות במעלה המדרונות התלולים והמושלגים של ההר. כשהסתכלתי על השיפועים חלק ממה שעבר לי בראש היה: "את זה הם רוצים שנגלוש למטה על התחת?? זאת התאבדות !!!".
הסם הלבן:
בשלב מסוים, פדרו המדריך שלנו אמר שלא יהיה ניתן להגיע לפסגה כיוון שהר הגעש הוא יותר מדי פעיל ויש יותר מדי עשן. לא יכולנו להתווכח- כל הפסגה היתה מכוסה בעשן סמיך מאוד. וכך בגובה של כ-2500 מטרים, לאחר טיפוס של קטע מאוד תלול, התחלנו להתקדם לכיוון ה"מגלשות". ראיתי קבוצות שעלו לפנינו מתחילות לגלוש למטה וזה היה נראה לי כמו התאבדות כיפית למדי. התיישבתי בקצה המדרון הארוך (להערכתי בשיפוע של 60-70 מעלות) עם התיק מאחורי וגרזן הקרח חזק בידיי, אמרתי לעצמי "על החיים ועל המוות" וזינקתי למטה. אחרי בדיוק שניה של פחד גדול, השתלטה על הגוף שלי הנאה מושלמת. הרמתי את הגרזן גבוה באוויר וטסתי במורד המדרון המושלג. אין לכם מושג איזה כיף זה היה. צרחתי מהנאה. המלצתי לכם: קרבו את הרגליים לגוף, זה נותן מהירות.
לאחר רבע שעה של טיסה במורד ההר, הגעתי חזרה לתחנת הרכבל, איפה שהתחלנו אותה עליה בת ה-3 שעות לגובה 2500. מהתחנה המשכנו לרדת ברגל תוך פיתוח של הספורט האתגרי החדש- "ריצה מטורפת במורדות וולקנים", שהתחלנו לפתח ב-Laguna de la Laja. זיגזגנו במהירות מטורפת בין עשרות אנשים כשכל כמה זמן, עצרנו וחיכינו לקרן המסכנה שכבר היתה די במצב של מוות קליני. כשהגענו לקצה עלינו למיני-ואן וחזרנו ל-Nature. לסיכום- למרות שלא הגענו עד לפסגה עצמה היה שווה כל פזו, פשוט כיף מטורף. כשחזרנו (עוד לפני שנגשנו להתקלח) החלטנו לבדוק את הצד השני של המים. פוקון ידועה בזכות המעיינות החמים שלה, אבל אנחנו החלטנו לנצל את המים החמים לקפיצה קרירה, תיקון- קפואה, למים של אגם Villarica. החוף הומה צ`יליאנים בקצה רחוב ColoColo היה האתר לסצנה של שלושה אנשים (+קרן על החוף) כמעט נהרגים מהקור של מי השלגים. אחרי כמה דקות של הסתגלות היה טוב יותר, אבל למרות זאת לא שרדנו בפנים יותר מרבע שעה והחלטנו לצאת לחום.
געגועים ופרידות
נטוש:
למחרת בבוקר לאחר שינה מאוד ארוכה מצאתי את עצמי בקפה אינטרנט אי שם בצ`ילה קורא אימיילים ועונה. אחד מהאימיילים שקראתי היה מבן אדם מאוד מאוד חשוב לי. קוראים לה נטע והיא חברה שלי. כבר כמעט שבועיים שאני כאן מתגעגע אליה נורא, נורא, נורא. למעשה, כל פעם שאני רואה זוג (ויש הרבה כאלה בצ`ילה) זה קצת כואב. טוב, אני מודה, זה מאוד כואב. נטע, לא יכלה לבוא איתי אבל החליטה כנגד כל הסיכויים לחכות לי. ואני מחכה לה, ליום אחד בעוד הרבה חודשים, כשארגיש שוב את שפתיה על שלי. והנה כתבתי לה אימייל ולפתע בפתאומיות קיבלתי תשובה- היא הייתה בבית. כתבתי לה אימייל מהיר חזרה שאני מתקשר אליה וטסתי החוצה מבית הקפה- הייתי חייב טלפון ציבורי. רצתי דרך הרחובות, כשחוק מרפי חייב שכל הטלפונים בהם נתקלתי היו של Entel- חברה שאי אפשר להתקשר דרכה לארץ. לבסוף הגעתי לאיזה טלפון שמצאתי ברחוב צדדי וחייגתי אליה. אחרי כמעט שבועיים שלא דיברנו- הידיים קצת רעדו. השיחה היתה מאוד נרגשת ומאוד העציב אותי לסיים אותה. ברוך אמר לי להפסיק לחשוב עליה וגם אנשים שפגשתי היו קטני אמונה לגבי הסיכויים של נטע ושלי. אבל אני ונטע בעולם משלנו, יודעים שנצליח כנגד כל הסיכויים וזאת מסיבה אחת פשוטה, והיא שאני אוהב אותה והיא אוהבת אותי.
חבר למסע:
אותו יום בו דיברתי איתה היה גם יום מנוחה טוטאלי. הסתובבנו קצת בעיר לבד, אחד עם השני, עם עוד חבר`ה. רועי, אותו בחור שעלה איתנו לויאריקה, החליט להיפרד משותפתו קרן ולהמשיך איתנו את המסע בדרום אמריקה. לטענתו, לאחר ששמע על התוכניות שלנו, הוא רוצה להמשיך איתנו עד אושואיה (Ushuaia) ואולי גם אחרי זה. נראה לי שאנחנו די באותו ראש, אבל בדרום אמריקה, אי אפשר לדעת. כאן חברים באים וחברים הולכים. לפני פוקון, במשך שבוע, לא פגשנו ישראלים, ומאז שאנחנו כאן, אנחנו פוגשים אנשים חדשים (ישראלים) כל יום. את רוב הישראלים שפגשנו לא מצאתי לנכון להזכיר בכתבה, הם היו - מה שנקרא - חברים ליום. אחד המשחקים החביבים כאן על הישראלים הוא "פיצוחים"- כלומר, לפענח מה הקשר בינך לבין הבן אדם שיושב מולך. אני אישית לא רואה את הטעם במשחק, אבל יש כאן שממש מכורים לזה ושמרגישים, משום מה, שאם הצלחתם- אז אתם כבר חברי ילדות. בכל אופן, התארגנו עם רועי באותו יום לטרק הנמלים בפארק Huerquehue. הטרק נקרא כך על שם זוג ישראלים שהלכו בו לאיבוד ושרדו בזכות נמלים שאכלו. מי יודע, אולי מצאנו חבר חדש למסע?? נחיה ונראה...
עליות, רקדניות ותכשיטים:
להיפרד מג`ינה מה-Nature היה ממש כמו פרידה של אימא מבניה. הדאגה המדהימה והאמהית שלה למטיילים הישראלים במקום נגעה לי בלב. על אף היותי אנטי-ישראלידה, ממש נהניתי מהשהות שלנו במקום. כשחלפנו עם האוטובוס, אחרי חצי שעה נסיעה, על פני ה-Ojos de Caburgua, קיבלתי פרופורציה מפחידה כמה נסענו. על האוטובוס היו איתנו עוד שלושה ישראלים שהתכוונו לעשות את הטרק, כרגיל לא ניתן כאן להתחמק. Lago Tinquilco הכחול היווה פתיחה מהממת לטרק שעמד להשאיר אותי עם הפה פעור רוב הזמן מרוב שהוא הזה מדהים. כמו כל טרק באזור הררי גם הטרק הזה התחיל בעלייה קשה וארוכה מהאגם. העליה התבררה כמשתלמת בהחלט הודות לנוף המקסים של האגם כשהויאריקה ממש מאחוריו נושף עשן. גם המפלים שבדרך שווים סטייה מהשביל המקורי (פשוט תשאירו את התיקים למעלה, אף אחד לא יגע).
בדרך גיליתי שיש לי חיבה מיוחדת לצמחים של צ`ילה. במהלך הדרך המיוערת נתקלנו בעשרות סוגים של פרחים יפהפיים שאת שמם לצערי אני לא יודע. היפה ביותר מביניהם לדעתי היה שיח עם עשרות פרחים ורודים-סגולים שנראים כמו רקדניות בלט. כבר ראיתי בעבר את הצמח הזה - כפרח הנוי הכי יפה שגדל לי אי פעם בגינה - אבל כאן בצ`ילה הוא צומח בפראות בטבע. מצורפת תמונה. דבר מדהים נוסף ביער הזה היה חרקי התכשיט- חרקים שנראים כאילו הם עשויים ממתכת יקרה. מי שצילם אותם לאורך כל הדרך היה רועי, שהתברר כבן אדם טוב באמת ושעשה את הטיול למהנה. את שאר הישראלים לא ראינו כמעט כל היום.
להתראות פוקון
גמדים:
לתאר במילים כמה המקום הזה יפה יהיה עלבון. המשך הדרך עברה בין יערות Araucaria עצומים, אגמים סגלגלים והרים גבוהים מכוסי יערות. ההליכה לא היתה קלה, אבל אני הייתי יותר מדי המום מהיופי של המקום מכדי לשים לב לקושי. וככה, כמו גמדים בארץ הענקים התהלכנו לנו בין הטבע העצום שמסביבנו. מדי פעם עוצרים על גדות אגם, יושבים, אוכלים, מדברים, פוגשים עוד אנשים. ראינו כאן ילדים והורים, צעירים וזקנים, מקומיים ותיירים, וללא ספק המילה שנאמרה הכי הרבה באותו היום היתה HOLA! מושא הקנאה שלי לאותו היום היה זוג בני שמונים - מטיילים ליום אחד בפארק - שעשו את המסלול של היום הראשון הלוך-חזור. ואני רק יכול להתפלל שאני אהיה כמותם בגילם. אמן.
מבחן אומץ:
"יאללה, תאכל כבר!" היה המשפט שנזרק לכיווני עשרות פעמים במהלך ארוחת הערב. הסיבה לכך מתחילה בעובדה שאני שונא, אבל ממש שונא דגים. אולי שונא היא לא מילה מספיק חזקה וצריך לומר שאני מתעב דגים וזה מגעיל אותי ברמות כאלה שריח של דג גורם לי לבחילה. ועם כל זאת החלטתי להציב לעצמי מטרה בדרום אמריקה- להתחיל לאכול דגים ופירות ים ואפילו לאהוב את זה. זה התחיל בדוגמית של סלט טונה בטיסה לסנטיאגו, והמשיך לספגטי עם רוטב עגבניות מלא בדג סלומון מקופסת שימורים. וככה... זה לקח זמן, זה לקח שבירת הרבה מחסומים פסיכולוגיים אבל בסוף נאכל (שתי מנות). למען האמת, זה לא היה כזה נורא, אבל מצד שני גם לא ממש התלהבתי. יותר מעשר שנים לא נכנס לי דג לפה, אבל עכשיו ברוך, הכין תוכנית אימונים ויהיה בסדר, עדכונים בהמשך.
הולכים קצת לאיבוד:
כששומעים הרבה פעמים, "לא נראה לי שזה שם", זה כבר סימן לא טוב. דווקא באותו בוקר מצאתי בדרך פרסת סוס שאומרים שהיא מביאה מזל טוב, אבל כשלקראת סוף היום השני של הטרק, מצאנו את עצמנו ללא שביל מוגדר, יורדים בשיפוע שרק הצמחים הקוצניים שבו מונעים ממך ליפול, אני לא יכול לקרוא לזה מזל טוב- אולי ספק חוויה. קצה המסלול היה כבר לפנינו, אבל באנדים כמו באנדים כשהכל כל כך גדול, מה שנראה קרוב הוא למעשה הרבה יותר רחוק. וככה התארך מעבר לצפוי היום השני ואכלנו הרבה עלים ואבק (במיוחד רועי שהיה עם מכנסיים קצרות). ועם כל זאת, כשאתה עוצר ומסתכל מסביב והכל כל כך יפה- זה באמת לא משנה, והיה שווה להגיע ל(כמעט) קצה המסלול בזכות מה שחיכה לנו בו.
סטייק בהפתעה:
המיקום- Termas de los Rio Blanco, השעה- שמונה בערב. אחרי רחצה ראשונית לניקוי הגוף במים הרותחים של ההמעיינות החמים (זה פשוט אדיר מעיינות חמים בסוף הטרק- צריך כאלה בכל אחד!), ברוך רועי ואנוכי, עם צלחות של פסטה ברוטב עגבניות חצי סינטטי ביד. מולנו- משפחות צ`יליאניות שעושות כאן קמפינג כבר כמה ימים עם סטייקים ענקיים על האש. אני לא אשקר לכם, אחרי יומיים של אורז/פסטה/קוואקר הזלנו ריר כמו כלבים מורעבים. אפילו לא שמנו לב כשלפתע הגיע אלינו אחד הצ`יליאנים עם חתיכה עצומה של סטייק כבש ושם לנו בצלחת.
יוני:
ככה הכרתי את יונתן אוליבה, בן לאחת מאותן שלוש משפחות שגרמו לבטן שלנו להיות קצת פחות ריקה. ישבנו איתם סביב המדורה ודיברנו איתם. מסתבר שהשם הישראלי המפתיע יונתן היה רק קצה הקרחון, ושבכלל כל המשפחה הזאת הם נוצרים חובבי ישראל או כמו שהם אומרים "Estamos Judios en el Corazon"- כלומר שהם מרגישים יהודים בלב ושהם מאמינים גם בתנ"ך מאד וגם בברית החדשה ושהכנסייה שלהם נקראת הכנסייה הישראלית. הייתה להם גיטרה ואני ניגנתי להם שירים ישראלים והם ניגנו לי מוזיקה צ`יליאנית טיפוסית. ללא שום ספק השיא המוזיקלי היה כשיוני ביקש שנשיר את ההמנון של ישראל. כשענינו שאנחנו לא ממש זמרים הוא ביקש ממני להשמיע את המוזיקה, אז השמעתי. בהמשך, באופן מפתיע למדי כמה מבני המשפחה פצחו בשירת La Esperanza (התקווה) בספרדית. וככה באמצע שום מקום קיבלנו מנה של גאווה לאומית עם משפחה צ`יליאנית ששרה את התקווה ורק הבריכות המשיכו להיות שקטות ולנשוף להנאתן אדים באוויר הלילה הקריר.
אפילוג לפוקון:
הטרמפ שתפסנו בבוקר עם ארכיטקט צ`יליאני (שבאופן מקרי ומדהים תכנן את אחד הבניינים הכי מפורסמים בולפראיסו שפילר ופרסיליה הראו לנו מהנמל) הביא אותנו ממש עד לפתח ה-Nature בפוקון. שלא תחשבו שגם לכם זה יהיה כזה קל... כדי להגיע מהטרמס עד לפוקון עם טרמפ זה עניין לא פשוט בכלל, בהתחשב בכך שכמעט ואין מכוניות. אנחנו שילמנו קצת על הטרמפ אבל זה חסך המון המון הליכה ממושכת.אחרי פגישה נרגשת עם ג`ינה ששמחה כשראתה שחזרנו בריאים ושלמים, אכלנו צהריים בפוקון, ארזנו ציוד והופ עלינו על האוטובוס לכיוון Valdivia. אחרי שבוע שממש נהניתי באזור פוקון, היה לי קצת עצוב לעזוב, אבל מי יודע עוד כמה מקומות כאלה מחכים לנו בהמשך. ודרך אגב- אם אתם מגיעים מתישהו ל-Nature, חפשו את פרסת הסוס שהשארנו לג`ינה, אלחנדרו וגלוריה למען מזל טוב. אולי היא תביא גם לכם...
