הר קוק

אני וג`ו (הבחור שלוקח אותי טרמפ להמילטון) עושים עצירה בדרך, על חוף הים. ג`ו לוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה ומתרכז בנקודה לא ברורה באופק. אני בינתיים שולף את היומן ונזכר בכל יתר הנהגים שלקחו אותי טרמפ השבוע. היתה שם אמא חד הורית ותייר יפני, נהג משאית זבל של רשות שמורות הטבע וזוג מטפסי הרים, אבא ובן צבעים, אחד שבדיוק עובר דירה, ספר צמרת, שני גולשים שחוץ ממני נתנו טרמפ גם למאורי שיכור, בעלים של פאב שבדיוק חזר מלוויה, שחקן ראגבי ש"עלה" מסמואה, חוואי יערות שבחווה שלו יש חצי מיליון עצים, תיכוניסט, שני הולנדים ומשפחה ישראלית.

ההתחלה לא נראתה מבטיחה- מכרתי את האוטו בקרייסטצ`רץ` ותפסתי טרמפים לכיוון הר קוק שמכל האזורים בניו זילנד דווקא אליו וממנו קשה להשיג טרמפים (אזור שבעיקר תיירים מגיעים אליו, ותיירים כידוע לא כ"כ עוצרים לטרמפיסטים). בסוף עצר לי סטושי- תייר יפני שבא לניו זילנד ללמוד אנגלית, ובין ABC ל-"מושי מושי" (הלו בטלפון ביפנית) סטושי גם קצת מטייל. הגענו לעיירה Mt. Cook שכולה מוקדשת לתיירות אבל יש בה רק מלון אחד ורק אכסניה אחת ובשניהם אין מקום, מה שאומר שאני וסטושי ביחד באוהל הלילה (ואל תחשבו על זה אפילו!).

בבוקר קיפלנו את האוהל ודרכנו נפרדו- סטושי ממשיך דרומה ואני מתחיל ליהנות מהנוף שמסביבי. אני הולך ב-Hooker Valley , מדלג כמו שיכור על הסלעים ורוצה לחבק את כל הנוף שמסביב- קרחונים, נהרות, אגמים עם חתיכות קרח שצפות עליהם והרים גבוהים כשעל כולם שולט הר קוק שמציץ מדי פעם מהענן שיושב עליו דרך קבע. הוא כ"כ קרוב שבא פשוט ללכת עוד איזה שעה שעתיים ולטפס עליו, זה נראה כ"כ קל. האנדרטה האלפינית שבדרך מזכירה לעוברים ושבים שלא רק שזה לא קל, אלא גם יכול להסתיים במוות. חקוקים עליה השמות של 18 מטפסי הרים (מתוך קרוב ל-200) שמצאו את מותם בניסיון לטפס על ההר או אחת מהפסגות הסמוכות. הנה כמה מהם:
דין אלכסנדר קלרק, 24, ש-"ההרים היו התשוקה שלו ועכשיו הוא נח בינותם".
דניס קרייג ג`קסון, 31, "רוחות הקרח והשלגים חממו את הזיכרונות שלעולם לא מתים".
וריצ`רד ברט וויליאמס, בן 40, שעל הלוחית שלו נכתב-
לא עזבתי
אני נמצא פה, באלו ההרים,
אני נמצא בכוכבים.
אני נמצא בכל מה שמסביבכם,
קרוב כל הזמן,
 לא הרחק מכאן.

לתחילת הכתבה

הטיפוס על ההר

המסלול ב-Hooker Valley מסתיים באגם שצמוד לקרחון. חתיכות גדולות של קרח שנשברו מהקרחון צפות על מי האגם. מכאן והלאה ההליכה היא למטפסי הרים מצוידים בלבד כך שאני חוזר אחורה, למיטה האחרונה שפנויה באכסניה. שני מסלולים מצוינים נוספים שנגישים לכלל הציבור הם ההליכה בת 10 הדקות לתצפית על קרחון טזמן הענק והעלייה הקשה ל-Muler Hut שממנה יש נופים יפיפיים של הסביבה (ההולנדי שטיפס איתי טען שהוא לא יודע מאיפה להתחיל לצלם). ניתן להעביר את הלילה בבקתה מוקפים בפסגות וקרחונים.

כמה טרמפים טובים אחר כך פלוס רכבת ומעבורת לאי הצפוני, ואני ניצב מול הר אחר- הר אגמונט או בשמו השני, טרנקי. זה הר געש רדום בצורת חרוט שמתנשא לגובה של שניים וחצי ק"מ, ושמחזיק בתואר ההר המטופס ביותר בניו זילנד.

נכנס למרכז המבקרים, ממלא מים בבקבוקים, רושם את הפרטים שלי אצל הפקח ומתחיל לעלות. השעה הראשונה לעלייה היא על דרך חצי סלולה, בהתחלה כשהיער עוד מסביב ואח"כ העצים מתחלפים בשיחים קטנים. אח"כ מגיע תור מדרגות העץ (כמה מאות מהן) ואח"כ מדרגות סלע והופ נכנסתי לתוך הענן. היום שטוף השמש הנעים התחלף ברוח, קור וראות של כמה מטרים קדימה וזהו. או אז הגיע החלק הקשה ביותר בטיפוס- המדרון התלול והטובעני. זווית השיפוע של המדרון פשוט בלתי תיאמן והרגל טובעת בתוך אפר וולקני אפור. צעד ועוד צעד בעלייה הבלתי נגמרת כשאני נזכר במה שכתב רוברט פירסיג על טיפוס הרים:

"על הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן ככל האפשר ובלי התלהבות יתרה. האמת של טבעך העצמי היא הצריכה להכתיב את הקצב. אם אתה נעשה קצר רוח, הגבר את הקצב. אם אתה נעשה קצר נשימה, האט. יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה. אז, כאשר אינך מקדים לחשוב על דברים, פוסקים הצעדים מהיות אמצעים להשגת המטרה, וכל אחד מהם נעשה מאורע בפני עצמו. עלה זה יש לו קצוות משוננים, סלע זה אחוז בהר בצורה רופפת, מנקודה זו רואים פחות טוב את השלג, אף כי היא נמצאת קרוב יותר אליו. אלה דברים שתמיד יש להבחין בהם.

חיים הנחיים רק למען איזו מטרה עתידית הם חיים רדודים. צלעות ההר הן המזינות את החיים ולא פסגתו. עליהם מתרחשת צמיחתם של דברים. אולם, כמובן, בלא פסגה, לא תוכלנה להתקיים צלעות כלשהן. הפסגה היא המגדירה את מהותן של הצלעות.
וכך ממשיכים אנו הלאה
דרך ארוכה לפנינו
אין מה למהר
 פשוט צעד אחר צעד..."

מתוך "זן ואומנות אחזקת האופנוע" מאת רוברט פירסיג.

פתאום הענן נגמר, השמיים שוב כחולים ואפשר אפילו לראות את הפסגה. מבט אחורה מגלה שעברתי את גובה העננים שפרוסים עכשיו מתחתי ממש. עוד קרוב לשעה של עלייה ומגיעים ללוע הר הגעש שמכוסה בקרח גם עכשיו, בקיץ. הנוף מהפסגה מהמם ביופיו- אוכלים שותים ומצטלמים מעל מרבד של עננים כשהים הטזמני במרחק הושטת יד ממש וחופי האי הדרומי בולטים באופק. גג העולם והרגשה נהדרת אחרי 4 שעות של טיפוס קשה. יחד איתי עלו עוד עשרות אנשים על ההר, כולל מבוגרים וילדים (זה היה יום פתוח של אחד ממועדוני הטיפוס שבאזור). עבור שני מטפסים מבוגרים זה היה טיפוס מיוחד- הטיפוס ה-100 שלהם על ההר.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה