יום 1-2: הולכים לראות את הפרמידות
במשך איזה חודש וחצי היינו עופר ואני על הקו של נסיעה או לא נסיעה... דחייה או לא דחיה. לבסוף, אחרי היסוסים, נסענו אחרי יום העצמאות למצרים. הויזה של עופר לא בוששה להגיע, קיבלנו אותה ויום למחרת לקחנו אוטובוס לילה לאילת. הגענו לאילת, ירדנו מהאוטובוסים והלכנו קצת לישון עד שיהיה אוטובוס לטאבה (קו 15). נכנסנו לטרמינל ושקענו לשינה עמוקה עד שעה 7 בבוקר. קמנו ומצאנו עוד בחור, שדרכו היתה לכיוון טאבה ואחר מכן לסיני.
יצאנו מהטרמינל של תחנת האוטובוס כדי לתפוס את אוטובוס קו 15, כמובן שמיד עטו עלינו נהגי המוניות כמו זבובים, שעטים על פגר עוף שחוט ברחוב... "אחי עד לטאבה ,30 שקל..." איכשהוא מצאנו לנו נהג, שאחרי התמקחות היה מוכן לרדת למחיר הקרן בשביל להגיע לטאבה - 15 שקל לשלושתינו. הגענו למעבר הגבול שרק שנה שעברה הייתי בו, עברנו אותו די בקלילות, שכן הוא היה ריק לחלוטין. יצאנו ממעבר הגבול המצרי אחרי ברכות של בוקר טוב והתחלנו לצעוד. מהצד השני עטו עלינו הנהגים הבדואים, מצאתי נהג שהיה מוכן לקחת אותנו עד לצומת קהיר מערבה, סיני דרומה ב - 15 לירות. אמרתי לו שאנחנו רעבים מאוד ואם הוא רוצה הוא מוזמן לקחת אותנו אחרי ארוחת הבוקר.
מצאנו דוכן פלאפל ליד הדוכן שבו משלמים על המכס - 75 לירות - המחיר עלה. שם סעדנו את הארוחה הראשונה במצרים: פלאפל חם עגול, טחינה, סלט, קוקה קולה לשנינו ועוד פיתות למכביר במחיר של 19 לירות. בלענו את האוכל ושלחתי תמונות לאורית מהארוחה, הרמתי אליה טלפון כדי לחלוק איתה את הרגע. נהג המונית לקח אותנו לצומת, שם ירדנו וחתכנו ימינה לכביש שממנו לוקחים אוטובוסים לכיוון סואץ ובהמשך לקהיר.
ישבנו שם ליד החיילים וליד איש השב"כ המצרי וקישקשנו איתם. עברה שעה ואנחנו שם, החום עלה והשמש החלה לתופף לנו על הראש. אחרי זמן מה הגיע מיניבוס או בשפה המקומית "מיקרובאס", סגרנו איתו על מחיר של 60 לירות לבן אדם ועלינו איתו עד לקהיר. המחיר למקומי הוא 35 לירות או גג 40 לירות, אבל זה כבר לא משנה. עלינו לרכב. יחסית היה מקום, אבל הרגליים היו קצת מצונפות מקדימה. הרכב החל לטפס לכיוון נ'חל ושדה התעופה הקרוב. אחרי 20 דקות הגענו לרמת המדבר. מזמן הרשת הישראלית כבר לא עובדת והפלאפון שלי התביית על הרשת המצרית ושל עופר בכלל לא קלט כלום - מה שנקרא דממת אלחוט. נסענו ועברנו את שדה התעופה של טאבה, המשכנו ועברנו את נ'חל, עברנו מקץ שעתיים בנסיעה די מהירה את סואץ תוך כדי שאנחנו מגיעים לצומת איסמאליה - ימינה איסמאליה, שמאלה קהיר, ישר סואץ.
עברנו את תעלת סואץ, הוצאתי את הפלאפון וצילמתי שתי תמונות, ככה שלא יראו אותי, כי זה אסור. בכלל, המצרים מאוד חרדים לנושא הפרטיות הצבאית ומקומות אסטרטגיים זה בכלל סרט. הגענו לקהיר, הנהג הוריד אותנו באחד מהצמתים שממנו המטרו ניבט מלמטה ואמר לנו שאפשר להגיע למטרו ומשם נתקדם לרחוב טאלעת אל חרב, שם הגסטהאוס שלנו, או יותר נכון איזור הגסטהאוסים של התרמילאים בקהיר. הלכנו לנו בחום של הצהריים למטרו. בדרך עמדו רוכלים עם אבטיחים ירוקים. אמרתי לעופר "יאללה יורדים על חצי אבטיח לסיפתח", לא עברה דקה ואני והוא מבוססים את הפה שלנו בתוך אבטיחים מלאי גרעינים מתוקים ומרווים את הצמאון של הצהריים.
עלינו על המטרו וירדנו בתחנת Sadat, ממנה יוצאים למידן אל תחריר ומשם לרחוב טלאת אל חרב. עברנו את המשימה לעבור כביש בקהיר בהצלחה יתירה והתחלנו לחפש גסטהאוסים. לבסוף התמקמנו בגסטהאוס חביב - New Minerva בשמונים לירות ללילה, כולל ארוחת בוקר (אפשר היה לוותר על ארוחת הבוקר). יצאנו לנו בשעת הערביים והחלטנו להגיע לפרמידות, לא לפני שהלכנו לסעוד את ליבנו עם מנת קושרי. קושרי זה אוכל מצרי מקומי -איטריות, בשר טחון ומעל כל זה רוטב עגבניות ובצל יבש מטוגן עם תבלינים. מרוב רעב בלענו את האוכל ביחד עם שני דיאט ספרייט, כל זה במחיר של 15 לירות לשנינו לארוחת צהריים משביעה.
היפה במצרים הוא שאוכל אפשר לקנות במחיר של מקומי, אבל כשמגיעים לאתרי התיירות נשחטים ללא היכר. לקחנו את המטרו לכיוון גיזה, את הדרך הזאת עשיתי כבר פעמיים בעבר כשהייתי בקהיר. אני בנתיים משפשף את הערבית שלי, עולים על המטרו, החלטנו מטעמים של בטחון לא לדבר עברית. איכשהוא במשך הטיול יותר נפתחנו ודיברנו חופשי, אבל זה היה משהו כמו למשש את האוירה. אם שאלו אותי מהיכן אני, אמרתי שאני מספרד ואמא שלי מלבנון ולכן אני מדבר ערבית. תמיד גם אני מקבל את התגובות "הערבית שלך טובה..." ועופר הפך לקפריסאי. החלטנו שיש לו מראה מקפריסין ובכלל שאריות הגבינה המלוחה עדיין דבקה בשיניו.
ירדנו בתחנת המטרו של גיזה, משם עברנו לצד השני של הכביש ,השמש אוטוטו הראתה סימנים של שקיעה ואנחנו רוצים לתפוס את הפרמידות בשקיעה. בערבית נקרא המקום "הרמת". לקחנו אוטובוס מקומי ונסענו משהו כמו חצי שעה עד לאיזור הפרמידות, משם צעדנו במהירות עד שהגענו לשער התחתון. יש שני שערים (Blue Hole) ויש שער שבו נכנסים מלמטה, שבו רואים את הספינקס. הגענו לעת שקיעה, שקלנו אם להכנס לחזיון האור קולי, שיט כמה זה יקר... ניסינו לראשונה את שיטת מצליח - הסטודנטים המתבגרים, בכניסה לא ממש הלך. אמרו לנו שאין הנחה לסטודנטים, הפעם לא הלך, שילמנו כמו ילדים טובים 70 לירות.
נכנסו ומיד הרחנו ריחות של בושם ואפטר שייב. אחחח... התיירים... אלה שמגיעים מאיטליה, ספרד ושאר מדינות העולם ויש להם מדריך ואוטובוס ממוזג ותמיד מדיפים כאילו יצאו מהמקלחת, לא שעיני צרה... התיישבנו והתחלתי לצלם. המופע החל בשמונה וחצי, בכניסה של נגנים מצרים עטויים בתלבושות פרעונים מנגנים - נחמד בתור התחלה. המופע החל עם מוזיקה ואור שהאירו את הפרמידות - שלוש פרמידות, כל אחת בתורה, עם הסבר על ההיסטוריה שלה, תוך שילוב של נאומים מרשימים. האמת, זה נתן אחלה של זוית. אחרי שעה וחצי המופע הסתיים והתחלנו ללכת לעבר היציאה, החלטנו לצאת לרחוב הראשי ואיכשהוא לתפוס מיקרובאס. בדרכנו החוצה פגשנו יפנית עם מצרי, שמלווה אותה ואיתם תפסנו טרמפ במונית עד לתחנת הרכבת. שם ירדנו והמשכנו לנו עד לטאל אל חארב, שם העברנו את הערב שוב בשתיית תה ומשחק שש בש באחד המקומות ממול לגרנד הוטל, ואז נחתנו למיטה כמו פגרים.
יום 3: מוזיאונים במצרים ויהדות
קמנו בבוקר, אכלנו את ארוחת הבוקר שהוגשה בגסטהאוס והיתה חלק מהעסקה. האמת, אפשר היה לוותר על הארוחה הזאת. היינו עדיין רעבים אז אמרתי לעופר "בוא נעבור בפיפלה" (Filfela), המסעדה המקומית שמכינה אחלה תעמיה (פלאפל) ופול. זוהי ארוחת הבוקר שלנו. זה ממש דיינר מקומי, אתה בא ולוקח פיתה קטנה, שלרוב ממולאת בפול או בפלאפל (תעעמיה בשפה המקומית) וזה מגיע עם חמוצים בצד ושתיה קרה או מים, כל זה במחיר הקרן של 10 לירות לשנינו. הסעודה מתבצעת בעמידה. אין כסאות ואין בטיח, מה שנקרא - גומרים הולכים. התארגנו והמטרה היתה להגיע לראות את המוזיאון המצרי. אני שקלתי אם להכנס ולראות את זה שוב, אבל המטרה היתה להקדיש לזה את היום הקרוב. בדרך החלטנו לעבור בבית כנסת היהודי בקהיר - "שער השמים", שנמצא גם מטר מאיתנו ברחוב אל עדלי. הכניסה עלתה 25 לירות, אבל החליטו לוותר לנו ושאנו נשלם מחיר אחד לשנינו. בכניסה הפקדנו את הדרכונים ונכנסו לבית הכנסת. היתה שם אישה ששמרה על המקום ועוד מצרי, שהמטרה שלו היתה לגבות את הכסף. עופר, שהיה דתי אדוק בעברו, הסביר על דברים שלא ידעתי.
- לסרטון מהבית כנסת בקהיר -; שער השמים ברחוב עדלי לחצו כאן
משם לקחנו את עצמנו והמשכנו למוגמעה, שם החתמנו את הדרכונים. מי שנכנס עם דרכון זר למצרים, צריך להחתים את הדרכון תוך שבוע מכניסתו למצרים בחותמת של משרד הפנים. בכניסה צריך להפקיד את המצלמה ואז נכנסים למבוך של מיליון שוטרים והמון פקידים, שלכל אחד יש תפקיד שונה, ככה זה כשיש 80 מיליון איש וצריך ליצור עבודה לכולם. יצאנו מאושרים עם החתימה והמשכנו לעבר המוזיאון המצרי, בכניסה כבר הרגשנו את התיירים באוויר, פתאום יש ריח של בושם ורואים רגליים חשופות של נשים, מה שלא רואים ברחובות קהיר, הרבה קבוצות עם מדריכים, שהולכים עם דגל ואחריהם קבוצה של תיירים לבנבנים שהולכת לאיטה אחריהם, כמו משה שחוצה את המדבר ועמוד עשן בראשו.
הגענו לדלפק התשלום בכניסה ועופר הצליח לקנות כרטיס סטודנט. אני לא כל כך הצלחתי והחלטתי שוב להכנס למוזיאון המצרי - המחירים לא עומדים בשום פרופורציה לחיים במצרים, המחיר הוא 60 לירות לכניסה לזרים כאשר למקומי זה משהו כמו 5 לירות. נכנסתי למוזיאון, אני ועופר התפצלנו, את המצלמה חייבים להפקיד. איכשהוא הפלאפון שלי היה איתי ונכנסתי למוזיאון הפסלים של הפרעונים והסארקופגים מרשימים, הוצאתי ככה באיטיות ודפקתי תמונה עם הפלאפון ואחרי זה עוד אחת. לא עברה דקה ואז הגיח מישהו, הסתכל עלי וראה שהיד שלי בתוך המכנסיים שלי ואמר לי באנגלית רצוצה - Blease take out your hand oudside. הוצאתי את הפלאפון והזעתי כמו חמור "אוףףף". הוא שאל אותי באנגלית מהיכן אני ואני עניתי לו בערבית ואז הוא התחיל לשאול שאלות ואמר שהוא יקח אותי החוצה מהמוזיאון ואני התחננתי בערבית שלא צילמתי כלום, אמרתי לו בערבית שאני אמחק את התמונות רק שלא יוציא אותי החוצה, אז הוא אמר לי בערבית "תסתכל למעלה ותראה שיש מצלמות, אסור לצלם פה כלום, עכשו תעלה למעלה ואז אני אתן לך את הפלאפון חזרה וחוץ מזה אתה ישראלי -; אנחנו אחים".
עלינו במדרגות שבו נמצאים שני הפסלים של תות אנח אמון הענקיים ושם הוא נתן לי את הפלאפון ואז אמר שיש שם כתובת, שכתובה על עמוד גרניט, שמזכירה בפעם היחידה מהתקופה הישנה את המילה ישראל. האמת שאני לא זוכר מאיזו תקופה זה היה, אבל זה היה מעניין. הסתובבנו במוזיאון, עופר ואני כל אחד לחוד ומדי פעם נפגשנו, כל פעם נצמדנו לאיזו קבוצה ושמענו הסברים על המקום, אפשר לשהות במוזיאון לפחות יום אחד. ראינו את המסיכה של רמסיס המוזהבת. ראינו את הכרכרות שבו נשאו את הסרקופגדים שבתוכם שמו את המומיות של המלכים בקומה העליונה, בקומה התחתונה יש גם שרידים להשפעות הרומיות מימי אלכסנדר הגדול על הממלכה המצרית.
שאלתי את עופר האם המצרים של היום הם הצאצאים של הפרעונים ולטענת עופר המצרים של היום הם ערבים ואין להם קשר לפרעונים שנכחדו. האמת שעד עכשו אני לא יודע את התשובה. יצאנו מהמוזיאון ועברנו בחוץ על הפסלים של האלים וגם ראינו את הפסל של Champollion , האדם שפיצח את ההרוגליפים. יצאנו מהמוזיאון ושאלנו את עצמנו מה הולכים לעשות - רוב האתרים נסגרים בשעה 17:00 אז מה נעשה? לקחנו את עצמנו לעבר המטרו ומתחנת סאדאת נסענו לעבר תחנתMar Girgis , זו התחנה שממנה אפשר להגיע לקהיר הקופטית. קהיר הקופטית מכילה אתרים נוצריים, איסלמיים ויהודים, זו היתה קהיר העתיקה בימים עברו. הכניסה לאתרים בקהיר הקופטית: בית הכנסת של אבן עזרא, מנזרים בהם טוענים שישו חי מספר שנים.
- לסרטון על המקווה באתר של בית הכנסת אבן עזרא לחצו כאן
קהיר הקופטית נמצאת בתוך חומה בנויה - ממש עיר בתוך עיר ובמרחק הליכה קצר אפשר להגיע לבית הכנסת היהודי, המנזרים של סנטה ברברה, שבהם טוענים שישו הסתתר מספר שנים והמון המון תיירים מספרד ואיטליה וכל שניה פונים אלינוHola Hola , אולי בגלל שאני עם חולצה צהובה? נכנסנו לבית הכנסת של אבן עזרא, גניזת קהיר היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת "בן עזרא" בקהיר. מבנה בית הכנסת נראה באמת כמו כנסייה, הוא היה עד שנת 882 כנסייה קופטית. באותה שנה רכשו היהודים את המבנה והחלו להשתמש בו כבית כנסת. יום הגניזה לא נשמר בסוד ובמאות ה-18 וה-19 כבר ניסו כמה תיירים יהודיים לבדוק את תוכנה. אולם כיוון שלא פעלו באופן מקצועי, ובשל אי סדר והאבק שהיו במקום, לא עלה הדבר בידם. בנוסף, האמינו בני הקהילה שמוטלת קללה על מי שייקח ספרים מן הגניזה. סוחרי עתיקות מקומיים מכרו כמה ספרים מן הגניזה לתיירים עשירים כמזכרות. צילמנו את המקום למרות שאסור, בכלל כל הסיפור הזה של הצילומים שאסור קצת מעצבן. יצאנו מבית הכנסת והזדהנו כישראלים, אז השוטר לקח אותנו בשו שו (קיווה לקבל בקשיש) למקווה שבו הטהרו.
משם שקלנו להיכנס למוזיאון של העיר הקופטית, אבל לבסוף ויתרנו. איכשהוא הרגשתי שכל האתרים האלה שעושקים אותנו עוד יעשקו אותנו בלוקסור ואסואן ונצטרך את הכסף לשם. משם החלטנו שנמשיך למסגד של אבן עמר, שנמצא במרחק הליכה ביציאה מקהיר הקופטית. נכנסו אליו, הראתי לעופר איך להחזיק את הנעליים שהסוליה שלהן מופנית אחת לשניה שנכנסים למסגד ונכנסו אליו. התיישבנו בו וקצת נחנו מהחום הכבד של אחרי הצהריים. מסתבר שהמסגד הוא אחד מהראשונים שנבנו בקהיר ונכבש על השם שהוא מכונה מסגד עומר אבן אל-ע'אס. האמת שהמסגד קצת מאכזב אבל זה נחמד אם אתם באיזור ורוצים לנוח. במסגד עצמו יש כ - 200 עמודים. אכן, היום היה עמוס אך לא הסתיים לו... איך מסיימים את היום... מה אפשר לדחוף ולראות?
אולי ניסע עכשו למוזיאון המלחמה? השעה כבר 16:00, אמנם לא לילה, פתחנו את הלונלי פלאנט וראינו שסוגרים את המקום בשעה 19:30. טוב, עכשיו לך תמצא את האוטובוס הזול להגיע לאיזור שנקרא הלופוליס, או במילים אחרות קהיר החדשה. אז שוב לקחנו את המטרו וירדנו בתחנת מובראק. משם אפשר לקחת מוניות או אוטובוסים להלופוליס. תמיד דבקנו בנסיעות במיניבוסים, אבל הפעם מקוצר זמן ואי הבנה לקחנו מונית ב - 20 לירות מצריות. יצאנו לנסיעה שמסתבר היתה די קצרה. הגענו למוזיאון המלחמה המצרי לנצחון 73 - כך זה נקרא. המקום די גדול. נהג המונית הוריד אותנו על הדרך ומסתבר שהכניסה היא בכלל מסביב, הליכה של רבע שעה כשהשמש דופקת לנו בראש, מי אמר שללכת לראות את הנצחון של המצרים עלינו זה כייף?
נכנסו למוזיאון המצרי - שוב פעם איזה 30 לירות לבן אדם, הפעם כששאלו אותנו מהיכן אנחנו לקח לי קצת זמן ואז אמרתי "ישראל", שידעו שבאנו לראות את המחזה. נכנסו לאולם קולנוע שכל היושבים בו היו מצרים, נתנו לנו אוזניות של תרגום באנגלית שהחל מאוחר יותר וככה תמיד היה עיכוב בין המלל והמצגת ממול, זה היה ממש מצחיק לראות מצגת שבה רואים את המפה של ישראל, סיני ובו קו בר לב ומהצד השני את הצבא המצרי והכל בדמויות מקרטון. לדוגמא, מטוס מקרטון ביצוע עף באוויר, קשור עם חוט דייגים, אוניות קשורות בחוט דייגים מעיפות טילים שקשורים בחוט דייגים וכמובן זה מלווה בצלילים ומלל בערבית ושירה בערבית, כשהמוטיב החוזר הוא "אללה הוא אכבר". כשנגמר המחזה אמרנו - "שיט בשביל זה שילמנו 30 לירות?" היינו הולכים לראות איזה שני סרטים בקולנוע במחיר הזה לבן אדם בקהיר. חשבנו שזה נגמר ואז הגיע מצרי אחד לבוש בחליפה ואמר לנו להתלוות אליו, הלכנו אחריו ואז עלינו במדרגות לעבר מקום אחר ושם ישבו חבורת הליצים המצרית שישבה איתנו קודם וישבה על במה. התיישבו שוב, נתנו לנו אוזניות ואז התחיל עוד מופע, מסביב לבמה הוארו האורות ואז נגלו לנו ציורים שמדמים את המלחמה ותוך שניות החלה מוזיקה בוקעת ושוב המלל שמפאר את המלחמה ואת הצבא הנהדר המצרי שהנחיל לאוייב הפסדים קשים בקוניטרה והבקיע את קו בר לב. המצגת הזאת הפעם היתה ארוכה אבל איכשהוא זה הפיח בנו קצת תקווה שהמחיר ששילמנו לא היה רע. דגל ישראל שמוט לו, נגמש ישראלי מופצץ - מלחמת 73 המופלאה. מוברק וקציניו המצויינים כולם שולטים וסביבו חגים. לסרטון לחצו כאן.
טוב, הערב שוב הגיע. הלכנו לאכול איזו שאוורמה מול המוזיאון המצרי ומשם תפסנו מיקרובאס שהביא אותנו חזרה לעיר. הלכנו להתקלח, שטפנו את הגופות ויצאנו לעיר הגדולה שוב לשתות תה ולשחק שש בש ב -Awas המקומי, ככה להתרגע ולנשום אויר קר מהחום ולהתערבב עם האוכלוסיה המקומית. בזמן שעופר שותה לו את התה רצתי למאפיה הידועה של המתוקיםEl Abdi וקניתי לנו קצת עוגיות טובות. מאפיית המתוקים המצרית הידועה EL Ebd למקומיים שיודעים מהו מתוק מתוק לו בפה.
יום 4: חאן אל חלילי והסופר מחפוז פישאווי
קמנו בבוקר לפני הריצה הגדולה, חשוב לציין שעברנו אתמול בתחנת הרכבת (עד שמצאנו אותה וכל מצרי ניסה לעבוד עלינו רק כדי לקחת אותנו במונית. זה קצת מתיש). ביררנו מחירים לרכבת לאסואן, כי רצינו לנסוע בערב ברכבת לילה לאסואן. מסתבר שיש מספר דרגות נסיעה ברכבות. יש רכבת שינה עם מלצרים מעופפים והתענוג הזה עולה 60 דולרצ'קיס ירקרקים. זה קצת היה יקר לנו, במיוחד שאני ועופר בימים אלה לא עובדים. הלכנו לדלפקים של המקומיים והפנו אותנו לרציץ מספר 11 (רציף בערבית הוא רציף בעברית למי שלא יודע), שם הציעו לנו מחירי כרטיסי רכבת ב - 165 לירות לבן אדם לקרון, שבו מסתבר יש מיזוג וכסאות מתכווננים. לא יכולנו לעשות אחרת וקנינו את הכרטיסים ליום שבת בערב. הרכבת הזאת יוצאת לא מתחנת הרכבת רמסיס, אלא מתחנת הרכבת גיזה.
בכל מקרה, מסתבר שיצא חוק חדש והחליטו להכניס את כל הזרים לקרון אחד במחיר קבוע ויקר במיוחד, כאשר מקומי משלם לאותו קרון 109 לירות ובכלל יש גם מחלקות אחרות לא רעות בכלל, במחיר של 50 לירות אבל בלי מיזוג. גם ככה בערבים קר. את זה ידענו כשנסענו חזרה מלוקסור לקהיר - עוד יספור... אז יצאנו בבוקר והמטרה היתה להגיע לפרמידות אחרי סיבוב קצר בחאן אל חלילי. להגיע לחאן אל חלילי זה די פשוט, כמובן שלוקחים את המטרו מתחנת סאדאת ממידן אל תחריר שזה בסוף הרחוב של טאלת אל חארב ומגיעים לתחנת הרכבת מידן אטבה (Miden Ataba) ומשם הולכים כ - 15 דקות ברחוב שריעה אל אזהאר, שמוביל ממש קרוב למסגד אל אזהאר. משם פונים שמאלה ונכנסים לחאן אל חלילי. כמובן שתוך שניה התחילו לקפוץ עלינו רוכלים, שהציקו בלנסות למכור לנו כל מיני מוצרים. ברגע שהתחלתי לדבר איתם ערבית הם הופתעו ואז הפסיקו להציק.
חיפשנו את המקום של פישאווי(Mahfouz Fisahi) . מחפוז פישאווי היה אחד מהסופרים הדגולים במצרים והניח יסודות לספרות העכשוית על ידי השפעתו על סופרים אחרים. מקום מושבו היה בבית קפה צבעוני, ששם היה כותב ומשרבט את חיבוריו. המקום ידוע לכל וצבעוני בכסאות שלו. שם התיישבנו עופר ואני כדי לטעום מהמקום. יש מסלול שבו אפשר לעבור במקומות הילדות שלו. שתינו שם צ'אי עם קפה ואחרי מנוחה וקריאה מתוך הספר על המקום, המשכנו למסלול הליכה, שבו עוברים במקומות החשובים שהסופר המהולל חי או פסע בהם, ביניהם בית המשפט מחכמה.
