קמרון - רקע כללי
קמרון יושבת על הגבול שבין מרכז ומערב אפריקה. את הגבול מהווה הרמה הקמרונית שמתחילה מהרי מנדרה בצפון, דרך במנדה (Bamenda) אל הר קמרון (המופלא) וממשיכה באוקינוס בצורת האי ביוקו (Bioko, גינאה המשוונית) ואיי סאו ת`ומה (São Tomé). רמה זו, של הרי געש, מתנשאת גבוה מעל שפלת היערות של מרכז ומערב אפריקה וכוללת את הפסגה הגבוהה ביותר במערב אפריקה, הר קמרון (4096 מ`). לכן מהווה רמה זו בית גידול מיוחד מאוד המכיל שלל מינים אנדמיים של צמחים ובע"ח, בעיקר ציפורים. ממערב להרים משתרעת שפלת יערות גשם עד לגבול עם ניגריה. מדרום וממזרח לרמה משתפלת השפלה הגבון-קמרונית אשר מכילה גם היא מינים אנדמיים רבים, בעיקר פרימטים וציפורים. ככל שמצפינים, הנוף הופך להיות יבש יותר. מגריגות צפופות לסוונות ולבסוף לאזור חצי מדברי, על גבול הסהרה. בחלק מאובק זה של קמרון מתנשאים הרי מנדרה המיוחדים והמרשימים.
קמרון הייתה קולוניה גרמנית עד מלחמת העולם הראשונה וחולקה לאחר המלחמה בין אנגליה, שקיבלה את ההרים במחוז הצפוני מערבי, ובין צרפת שקיבלה את השפלה המיוערת של שאר הארץ. חלוקה זו באה לידי ביטוי היום, בכך שברוב קמרון מדברים צרפתית, למעט במחוז הצפון מערבי, שם מדברים אנגלית ופיג`ין (אנגלית משובשת).
מפגש ראשון עם קמרון
את השעתיים הראשונות שלי בקמרון העברתי בתחנת המשטרה. עקב היותי הלבן היחיד על הטיסה מאדיס אבבה לדואלה (Douala), זכיתי לתשומת לב רבה מצד השוטרים והפקידים, תשומת לב שהמשיכה ללוות אותי במהלך החודשיים הבאים. עם הצגת הדרכון בשדה התעופה הופיע שוטר, בכיר למראה, שהציג בפני שאלות, שהסתכמו בסופו של דבר בתהייה כמה כסף יש ברשותי (רמיזה...). בהמשך הובלתי לתחנת המשטרה. בעודי ממתין בתחנה, הגיח מפעם לפעם אותו שוטר חביב וחקר אותי אודות טיוליי הקודמים בעולם. לבסוף פסק: "אם אתה מטייל כל כך הרבה, ודאי אתה עשיר" (רמיזה...). בסופו של דבר, הודות לעקשנות סבלנית ותמימה שהפגנתי, ניצחתי במלחמת התשה קטנה וראשונה זו ונכנסתי לקמרון.
אמנם פתחתי בצד הפחות נעים של קמרון, אבל זה רק על מנת להמשיך ולספר אודות שפע הדברים הנהדרים בה. למעט השחיתות, קמרון היא, ללא ספק, אחת הארצות היפות והמרתקות שטיילתי בהן. למרות הרושם הראשוני, האנשים בקמרון, לרוב, מאוד חביבים והגונים. השחיתות והדרישה לשוחד מצד הצבא, המשטרה והז`נדרם פוגעים במקומיים יותר מאשר בתיירים. ההתמודדות שלי עם אותה שחיתות הסתכמה בסבלנות, חיוכים ומשחקי כבוד (למעט כאשר איבדתי את קור רוחי ביציאה מקמרון כשהפקיד בשדה התעופה טען שאני מייצא עץ אפריקאי) ולכן לא נאלצתי לשלם אפילו פראנק אחד כשוחד.
לאחר שהצלחתי להיכנס בגבולות קמרון, מצאתי את עצמי בעיר הנמל דואלה, עיר לחה ומהבילה וחסרת מוקדי עיניין מיוחדים. כאן ניתן לערוך הכרות עם מספר מאכלים מקומיים כמו קונג`אף (עיסה של תפו"א וקינטיות, טעימה למדי ומזכירה מעט חמין), פלנטיין (המאכל של מערב ומרכז אפריקה, פירה העשוי מזן של בננות, גם הוא טעים למדי) ואפופו (עיסה בצקית, לבנה, חסרת טעם ולא מומלצת). איזור הנמל מעניין ושווה ביקור אם צריך להעביר זמן בעיר. בדואלה יש גם מס` שווקי מזכרות תיירותיים, למי שרוצה לקנות תופים, מסכות, תמונות וכדומה לפני הטיסה הביתה.
קארופ
את דואלה עזבתי במהירות לכיוון יער הגשם קארופ (Korup National Park) על גבול ניגריה. לאחר נסיעה צפופה ומאובקת הגעתי לכפר מונדמבה, שבו נמצאים משרדי הפארק ושם יש לשכור מדריך. מכיוון שהכפר נמצא כשמונה ק"מ מהיער, מארגנים מהמשרד רכבים במחיר מופקע. אני העדפתי לקום מוקדם בבוקר וללכת ברגל (עם כל הציוד כמובן), למורת רוחו של המדריך, דרך מטעי התמרים אל היער. כך מצאתי את עצמי לפנות בוקר ממתין למדריך על דרך העפר היוצאת מהכפר, כשסביבי מתעופפים Long-tailed Nightjar, עוף לילי הקרוב לסיסים (תחמס בעברית). התחלנו ללכת דרך מטע התמרים כשמידי פעם להקות קטנות של African Grey Parrot (הידוע כג`אקו) נוחתות בצווחות על העצים מסביבנו.
קארופ נחשב ליער הגשם העשיר והעתיק באפריקה (60 מיליון שנה). יש בו כמה "אטרקציות" מאוד מיוחדות, כמו ה-Drill, פרימט נדיר קרוב לבבונים בעל פנים שחורות וסנטר ורוד וכמו ה-Red-headed Picathartes, ציפור נדירה ומשונה עם גוף גדול, זנב ארוך וראש קרח שחציו האחורי אדום והקדמי כחול. אלו רק שתי דוגמאות לרשימה ארוכה של מינים מיוחדים ביער זה. למרות זאת, למי שמורגל ביערות של אוגנדה או קניה, קארופ יראה יער ריק. מכיוון שבקמרון, כמו בשאר מערב ומרכז אפריקה, צייד הוא גם חלק מהתרבות וגם מקור חשוב למזון, הקופים המעטים שרואים מקפצים גבוה בצמרת היער ובורחים במהירות. למרבה הצער המקום שבו ניתן לראות את חיות הבר של קמרון הוא השוק המקומי.
בזמן שחצינו את מטע התמרים חקרתי את המדריך בנוגע לאפשרות לראות בעלי חיים שונים. אחת המטרות שלי הייתה למצוא את ה Red-headed Picathartes. המדריך סיפר לי שהוא מצא קן של הציפור, אבל לא ראה אותה עצמה כבר יותר מחודש. החלטתי שבכל זאת נלך לשם לפנות ערב ונארוב לה. וכך עשינו. לאחר שהגענו למחנה הראשון, השארנו בו את הציוד ואכלנו ארוחת צהריים, יצאנו ליער. קארופ נמצא על הגבול עם ניגריה ולכן תוך כדי ההליכה בו נתקלים מידי פעם במבריחים (אנשים חביבים ולא מסוכנים כלפי תיירים מלווים במדריך) עם שקים או תיקים גדולים על הראש. לאחר הליכה של כשלוש שעות הגענו לסלע ענק ומרשים באמצע היער מצאנו מקום מסתור והמתנו, מתוך ידיעה כי ה-Red-headed Picathartes בונים קן מבוץ צמוד לסלע גדול. לאחר כשעתיים של המתנה מתוחה התחיל להחשיך והבנתי ש Red-headed Picathartes לא יצא לי מזה. לרווחתו של המדריך קמתי ואמרתי לו שחוזרים למחנה, אך למרבה זעזועו הודעתי שאנו קמים בשתיים בלילה וחוזרים לאותה נקודה לניסיון שני לפנות בוקר.
הלחות ביער עצומה, עד כדי כך שמידי פעם הצטברו לי אדים על המשקפיים. לכן המחנה בנוי ממספר בקתות ללא קירות, מוקפות ברשת עם מיטות עץ ללא מזרונים (ניתן לשכור מזרון במשרד, אך זה לא רצוי אם מחליטים ללכת ליער ברגל). ליד המחנה יש נחל שאפשר להתרחץ בו - חוויה מיוחדת מאוד בלילה.
בסביבות השעה שתיים בלילה התחלנו ללכת שוב אל הקן של ה-Red-headed Picathartes. התמקמנו בחשיכה בנקודת מסתור והמתנו, ללא הרבה תקווה. לאט לאט החשיכה פחתה והאור גבר. פתאום היה נדמה לי שאני רואה משהו מתוך הקן. הרמתי את המשקפת ובאור המועט הבחנתי בצללית הראש של ה Red-headed Picathartes! האור המשיך להתחזק וכבר ניתן היה להבחין בצבעים המיוחדים של הראש. בשלב זה הציפור יצאה מהקן והתחילה לחפש מזון על הקרקע, כחמישה מ` מאיתנו. כשהאור היה כבר מלא הצטרף פרט נוסף. במשך כשעה וחצי צפיתי בהם, עד שהם נכנסו אל תוך היער. המדריך זכה לטיפ נדיב.
הרי מנדרה
החלטתי לצאת קצת מהלחות ומהיערות ולעלות אל הרי מנדרה (Mandara) בצ`ופצ`יק הצפוני של קמרון. בכדי להגיע צפונה, הייתי צריך לעלות על הרכבת שיוצאת מהבירה יהונדה (Yaoundé), לנגהונדרה (Ngaundere). הרכבת אמורה לצאת כל יום בשעה 18:30. כמו ילד טוב הגעתי לתחנה ב-10:00 על מנת לקנות כרטיס. קופות הכרטיסים היו כמובן סגורות, לכן ישבתי והמתנתי בסבלנות. עברה שעה, עברו שעתיים והקופות סגורות. חשבתי לעצמי שכנראה עוד מוקדם מדי ולכן הלכתי לשוטט מעט בעיר. כשחזרתי ב 16:00 הקופות עדיין היו סגורות, אם כי כבר התחילו להיאסף סביבם אנשים. קיוויתי שזהו סימן לכך שהקופות יפתחו בקרוב. אבל תיקווה זו התפוגגה במהלך ארבע השעות הבאות כשהבנתי שאיחורה של הרכבת לא מוגבל בזמן, והפכה לייאוש עמוק אחרי ארבע שעות נוספות. לבסוף נפתחו הקופות בשעה אחת בלילה והרכבת יצאה שעתיים וחצי לאחר מכן. אפריקה.
מנגהונדרה המשכתי בנסיעה של יום שלם לעיר הצפונית מארואה (Maroua). על מנת להספיק להגיע עוד באותו יום לכפר רוהומסיקי (, לפעמים נכתב Rumsiki או Roumsiki) שנמצא בהרים, עשיתי מעשה טיפשי ולקחתי, עם כל הציוד עלי, אופנוע שייקח אותי את שישים הק"מ, בדרך עפר תלולה ובקור צורב, עד לכפר. רוהומסיקי יושבת בחלק יפיפה של הרי מנדרה. הסביבה היא סוואנת עשב יבשה עם עצי באובב פזורים שמתוכה מתנשאים גושי סלע עצומים (מאוד!) ותלולים. האוויר מלא אבק מהסהרה, הימים חמים והלילות קרים. ברוהומסיקי נשארתי ארבעה ימים כשבכל יום טיילתי באזור. לטיולי יום כאלו אין צורך לקחת מדריך, אבל חשוב לקחת הרבה מים.
נהר לובה
מהפינה הצפונית של קמרון ירדתי חזרה דרומה אל כפר קטן ונחמד לחוף האוקינוס האטלנטי בשם גראנד בטנגה (Grand Batanga), הממוקם מספר ק"מ מדרום לקריבי (Kribi). בכפר יש מסיון נחמד אשר מנוהל על ידי שני כמרים שאחד מהם יודע לדבר אנגלית טוב והשני יודע לבשל טוב. במיסיון יש חדרים זולים ובערב להקת הזמר של הכנסייה מתאמנת שם. החוף היפהפה הסמוך לכפר נהדר לרחצה. על גדות השלוליות באזורים החוליים של החוף נחים דגי ריאה עם עיניים בולטות שבורחים בבהלה למים ברגע שמתקרבים אליהם, לעומת זאת האזורים הסלעיים בחוף מכוסים בסרטנים.
כמה ק"מ מצפון לכפר נשפך נהר הלובה לאוקינוס בשורה של מפלים קטנים. זהו אחד המקומות היחידים בעולם שמפלים נופלים ישירות לים. המפלים אינם מרשימים בגודלם, אך זהו אזור מאוד יפה ושווה ביקור. בסביבות המפלים יציעו לכם מקומיים שיט על הנהר אל כפר של פיגמים. שיט על הנהר בהחלט מומלץ, אם כי הכפר של הפיגמים לא. בגראנד בטנגה ביקשתי מאחד הכמרים שיכיר לי דייג מהכפר שיוכל לקחת אותי עם סירה במעלה הנהר. הלכנו, אני והדייג, לכפר קטן שיושב על שפת המים (גם הם פיגמים, אנשים נמוכים עם בגדים קרועים) ומשם לקחנו סירה. הנהר נכנס לתוך היער ובדרך ניתן לראות מלכודות מקומיות לדגים. היער מלא ציפורים: White-throated Blue Swalliow מעופפים סביב הסירה, African Pied Hornbill עם מקורים עצומים ו Black Bee Eaters עדינים ויפיפיים עומדים על ענפים מסביב. באזור זה נמצא קוף קטנטן וחמוד בשם Northern Talapoin. קוף זה, שהוא אנדמי לשפלה הגבון-קמרונית, חי לגדות נהרות ביערות גשם ובזכות מימדיו הקטנים אינו מהווה מטרה לצייד. במהלך השייט רואים אותם לפעמים מקפצים על הענפים ומציצים מאחורי העלים.
הר קמרון
לאחר כמה ימים נעימים בחוף החלטתי לגשת לאטרקציה המרכזית בקמרון: הר קמרון. הר קמרון (4096 מ`) הוא הפסגה הגבוהה ביותר במערב אפריקה, והוא הר געש פעיל שהתפרץ לאחרונה בשנת 2000 (אז זרימת הלבה הגיעה לאוקינוס) ולפני כן בשנת 1999. נסעתי לעירה בויא (Buea) שם נמצאים משרדי השמורה. עוד אני הולך ברחוב ולפתע ראיתי בחור מקומי עונד שרשרת עם מגן דוד. מכוון שלא ציפיתי למצוא יהודים למרגלות הר קמרון שאלתי אותו לפשר השרשרת. הוא הסביר שהוא חלק מקהילה שמאמינה ביהדות, אם כי הם עצמם אינם יהודים על-פי ההלכה. הלכתי איתו לבית הכנסת שלהם (שנקרא מסיון השבת הקדושה), שאמנם לא צריך לחבוש בו כיפה, אבל צריך להוריד את הנעליים בכניסה. הם חוגגים את כל החגים העבריים, בר מצווה, שומרים שבת וחיים לפי לוח השנה העיברי (כשראש השנה בניסן). הקהילה קיימת במספר עיירות בקמרון וניגריה.
יש שני מסלולים עיקריים לטיפוס על ההר: המסלול הקצר, שמטפס מבויא ישירות לפסגה וחזרה בשלושה ימים, והמסלול הארוך, שמקיף את ההר, מטפס לפסגה וחוזר לבויא בחמישה ימים. החלק הנמוך הוא יער הררי עשיר מאוד בציפורים וחיות כולל פילים. למרות שההר הוא שמורת טבע ובית גידול למינים אנדמיים ונדירים רבים, פוגשים במהלך המסלול ביער לא מעט ציידים ונתקלים בבקתות המאולתרות שלהם שבתוכם כלים לעישון בשר. ואכן, קשה מאוד לראות יונקים ביער. האזור שמעל היער מורכב מסוואנה מדכאת למדי, שנוצרה ברובה על-ידי שרפות המוצתות על-ידי ציידים בכדי להבריח את החיות. מעל הסוואנה מגיעים לאזור הגעשי. כאן מגוון בעלי החיים קטן, אך הנוף מדהים ומיוחד: לועות חרוטים של התפרצויות ישנות, דיונות של אפר וולקני שחור ומשטחי זרימת לבה ישנים, שקשה מאוד לחצות אותם. היום השלישי הוא היום הקשה ביותר ובו עולים לפסגה. העלייה לפסגה לא קשה במיוחד, אבל הירידה קטלנית. חשוב להבהיר למדריך בלילה שלפני הטיפוס, שבאמת רוצים להגיע לפסגה, אחרת הוא עלול לעקוף אותה. המדריך סיפר לי שלרוב התיירים קשה בשלב זה והם מעדיפים את העקיפה. אין בשמורה בקתות או כל תשתית אחרת, ולכן חייבים לעלות עם אוהל וציוד בישול. אמנם אפשר לארגן מדורה כל ערב, אבל במידה ויורד גשם זו עלולה להיות בעיה.
ממפה
אחרי שסיימתי את הטרק, עייף אך מרוצה, המשכתי צפונה לעיר ממפה (Mamfé) הממוקמת על נהר הצלב וזכורה מהספר "חברברי הסוואנה" של ג`ארלד דארל כבסיס של המשלחת (ספר המומלץ בחום). הגעתי לעיר לפנות ערב ובעזרתו האדיבה של נהג המיניוואן מצאתי מלון קטן ונעים לישון בו. בערב ישבתי לי בחדר הכניסה של המלון ועדכנתי את מחברת הצפרות שלי, כשלידי התיישב אחד העובדים. בספרו של ג`ארלד דארל מוזכר פעמים רבות הג`וג`ו, הכישוף האפריקאי. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולשאול איך אני יכול לפגוש או לראות ג`וג`ו כזה. השאלה שלי עוררה מצד אותו עובד מלון חביב שטף בילתי ניתן לעצירה של הסברים וסיפורים מאלפים. בתור התחלה הוא הסביר שבשום אופן לא אלך לראות ג`וג`ו מכוון שהם אנשים רעים ומסוכנים מאוד. לדבריו, הם יכולים לשנות את צורתם לצורות של חיות שונות, להיות בלתי נראים, לגלות את העתיד שלי ולהחליף אותו עם עתיד של מישהו אחר ואפילו לשלוט בגוף שלי. הוא סיפר איך מישהו ניסה לעשות לו ג`וג`ו (וכאן ארעה, בשביל לחדד את האווירה, הפסקת חשמל). הוא הרגיש איך הידיים והרגליים שלו נקשרות בחבלים בלתי נראים והעיניים, האוזניים והפה שלו נסתמים. פתאום התגלתה לו דמות של רוח או שד שהתחילה למשוך אותו אליה. הוא ניסה להיאבק, אבל ללא הצלחה. בסוף הוא הצליח להגיד את השם של ישוע והדמות נרתעה. הוא חזר על השם והדמות נרתעה עוד יותר והוא הרגיש שהוא מתחיל להשתחרר. אחרי מספר פעמים כאלו, הוא השתחרר לחלוטין וניצח את הג`וג`ו. ככל שפגשתי ודיברתי עם יותר אנשים בקמרון הבנתי עד כמה האמונה הזו בג`וג`ו עמוקה ונוגעת בכל פן בחייהם.
למחרת בבוקר הלכתי לנהר. כשהגעתי לפאתי העיר שמעתי פתאום קולות תיפוף קצביים. לפני שהגעתי לאפריקה בפעם הראשונה דמיינתי את עצמי יושב בתוך סיר גדול כשמסביבי רוקדים אפריקאים חובשי מסכות. קולות התיפוף שהגיעו לאוזני כעת התאימו להפליא לאותו חיזיון ישן. הלכתי בעקבות הקולות והגעתי לבית ספר יסודי במהלך חזרות למסדר כלשהו. המתופפים היו שלושה ילדים כבני שמונה, כשכחמישים ילדים נוספים מנסים לצעוד תוך כדי צעקות כמעט בילתי פוסקות מצידן של כארבע מורות. אחת המורות ראתה אותי וקראה למנהל. המנהל הגיע מחייך והזמין אותי לראות את שאר בית הספר, שהיה בנוי בצורת ח` סביב רחבה מאובקת. המנהל הציע לי להיכנס לאחת הכיתות, נכנסתי וראיתי כשלושים תלמידים בתלבושות כחולות יושבים בחושך (מסתבר שאין חשמל) ומקשיבים למורה, שמלמדת תוך כדי נשיאת תינוק. כניסתי לכיתה אמנם עוררה התרגשות, הן מצד המורה והן מצד התלמידים (אם כי התינוק נשאר אדיש), אך היא הורגעה מהר מאוד וסודר לי מקום ישיבה. אחרי כעשרים דקות הסתיים השיעור והוזמנתי החוצה להצטלם עם כל הכיתה, המנהל והמורה (והתינוק). כאן התגלה לי פאן נוסף של הג`וג`ו. אחת התלמידות פחדה להצטלם מכוון שבעזרת התמונה ניתן יהיה לעשות לה ג`וג`ו רע. המנהל כעס עליה בטענה שהיא צריכה להאמין מספיק חזק בישוע בכדי לא לפחד מהג`וג`ו.
המשכתי לכיוון הנהר. מעליו עובר גשר גדול שמתחתיו מעגן סירות. משם יוצאות סירות קטנות עמוסות בנוסעים וסחורה במורד הנהר עד מעבר הגבול עם ניגריה. במעלה הנהר החוף הופך להיות חולי וניתן לרחוץ בו. שם גם עובדות הכובסות.
המחוז הצפון מערבי
ממפה המשכתי עוד צפונה לבירת המחוז הצפון מערבי, במנדה (Bamenda). מחוז זה בנוי סביב גוש הרי האוקו (Oko). יש כביש שמקיף את ההרים ובסביבתו נמצאים הכפרים והעיירות. לכל כפר או עיירה יש מנהיג שנקרא פון, שריד לשלטון הגרמני. כאשר הגרמנים השתלטו על קמרון הם השאירו את מערכת השלטון המקומית של המלכים וראשי הכפרים, והמערכת נשמרת עד היום. הפון גר בארמון עם כל נשותיו, ילדיו ויועציו. לכל פון יש גם לפחות שני ג`וג`ו הנאמנים לו ומוחזקים במבנים מיוחדים סמוך לארמון.
מבמנדה המשכתי לעיירה קומבו (Kumbo) והלכתי לראות את הארמון (הנמצא סמוך למסגד). לא נתנו לי להיכנס לתוכו, אבל ברחבה שלפני הארמון פגשתי בחור צעיר, שסיפר לי שלקראת הערב הולך להתבצע במקום טקס מיוחד מכוון שפון של הכפר הסמוך הלך לעולמו. הוא סיפר שהולכים להוציא את הג`וג`ו הגדול של הפון בשביל הטקס, ואמר שהוא יהיה כאן בערב וישמח להסביר לי ולהדריך אותי ללא כל תשלום (מסתבר שהוא גאה מאוד בתרבות שלו ובאמת לא דרש דבר).
כאשר חזרתי לשם אחר הצהריים ופגשתי את אותו בחור, הרחבה הייתה הומה באנשים. במרכז היה ספסל שעליו ישבו כמה נציגים חשובים מהכפרים הסמוכים בלבוש מסורתי. אדם אחר הסתובב עם דלעת (קלבש) מלאה ביין תמרים ומזג לכל מי שרצה ולא רצה את היין הלבן בכוסות קרן. לאחר כשעה וחצי הסתדרו מספר פקידים בלבוש מסורתי לקבל את פניו של הפון בפינת הנאומים של הרחבה. הפון של קומבו יצא וכולם יחד קדו את הקידה המאוד מיוחדת לקבלת פניו של הפון (השתחוות תוך מחיאת כפיים שלוש פעמים כאשר כפות הידיים קמורות ולבסוף נשיפה חזקה לתוך כפות הידיים). הפון אמר כמה מילים ונעלם חזרה לתוך הארמון. לאחר כשעה נוספת ניגש אלי המדריך ואמר לי שבקרוב יוציאו את הג`וג`ו. בהתחלה יצאו הג`וג`ואים הקטנים, אחריהם הג`וג`ו הבינוני ולבסוף הג`וג`ו הגדול והמסוכן.
לאחר זמן קצר יצאו מפתח בית הג`וג`ו כחמישה אנשים בלבוש מוזר שפניהם מכוסות והתחילו לרקוד ולרוץ באזור הרחבה. כל פעם שהם התקרבו לקבוצת אנשים הקבוצה התפזרה והתרחקה משם. הג`וג`ואים הקטנים נכנסו חזרה ולאחר כעשר דקות יצא הג`וג`ו הבינוני. הג`וג`ו הזה עשה רושם של קיפוד ענק. הוא לבש תלבושת של גיזרי עץ בולטים וכובע משונה כשפניו, כמובן, מכוסות. גם הוא רקד ורץ ברחבה והבריח קבוצות של אנשים. אחרי שהג`וג`ו הבינוני נכנס חזרה ניגש אלי המדריך ואמר לי שהג`וג`ו הבא הוא כבר לא צחוק. הוא התנצל והסביר לי שהוא לא יוכל להישאר לידי בזמן שהג`וג`ו יצא והוא יהיה חייב לברוח עם כולם, אבל מכוון שאני לבן יהיה לג`וג`ו קשה יותר לפגוע בי ולכן אני יכול להישאר. אם המצב לא נראה מספיק מפוקפק הוא גם הזכיר שעלי להישאר שפוף על הקרקע, לא משנה מה יקרה, ושבשום אופן לא להסתכל לג`וג`ו בעניים. שאלתי האם אוכל לצלם, התשובה הייתה שאין בעיה, רק לדאוג שהג`וג`ו לא ישים לב. "מה יקרה אם הוא כן ישים לב?" שאלתי. "צרות גדולות" הייתה התשובה (שלא עודדה אותי במיוחד).
בהתחלה יצאו מ"בית הג`וג`ו" מספר אנשים לבושים באזור חלציים שמצחם צבוע בלבן ועל גופם סימנים לבנים. אלו האנשים שמטפלים בג`וג`ו. בשלב זה הקהל התחיל להתרגש מאוד. מהפתח יצאה דמות לבושה בבגדים משונים ועל ראשה מסכה ענקית. הדמות הייתה קשורה בשני חבלים שהוחזקו על ידי שני "מטפלי ג`וג`ו". תגובת הקהל הייתה הימלטות בבהלה מהרחבה וכך נותרתי לבדי, יושב על הרצפה בשטח סטרילי של כחמישים מטר ביחד עם הג`וג`ו הגדול וכעשרה מטפלי ג`וג`ו. הג`וג`ו התחיל להסתובב ברחבה, לרוץ ולזרוק ענפים. כל פעם שהוא נע לכיוון הקהל התגובה הייתה בהלה והימלטות לרחובות הסמוכים. מספר פעמים הג`וג`ו חלף ממש סמוך אלי (כל פעם שזה קרה השפלתי את הראש) והתעלם לחלוטין מקיומי. למרות כל המהומה וההתרגשות הצלחתי להוציא כמה תמונות מעניינות. אחרי שהג`וג`ו הוכנס חזרה לביתו שתינו עוד קצת יין תמרים והחגיגה הסתיימה.
במרחק של כשעה נסיעה מקומבו נמצא כפר קטן בשם אוקו. הכפר שוכן בלב אזור נפלא לטיולים, ויש מספר מסלולים באזור, בינהם מסלול שעולה לפסגת הר אוקו ומסלול שמגיע לאגם אוקו היפהפה. בכפר יש משרד שדרכו ניתן לשכור מדריכים ויש גם מקומות לינה בסיסיים. בכדי לטייל באזור נדרשתי לקבוע פגישה עם הפון של אוקו, עניין שהמדריך יכול לארגן על-ידי פניה לאחת מנשותיו של הפון. לאחר כשעה וחצי של המתנה הוכנסתי ביראת כבוד למשרדו של הפון, נכנסתי למשרד וקדתי את הקידה המסורתית שגררה פרצי צחוק עליז מצידו של אדם עגלגל ושמח שישב בצידו השני של השולחן, הלא הוא הפון. הפון אמר כמה הוא שמח שאני מכבד את התרבות שלו ושלרוב הם אינם מצפים מלבנים שיקודו בצורה כזו. כך נשבר הקרח במהירות. הקמרונים הם אנשים שמחים מטבעם, אבל הפון של אוקו עולה על כולם. כל משפט שני שלו מלווה בפירצי צחוק אדירים. כשסיפרתי לו שאני מישראל הוא התרגש מאוד, אמר שמעולם לא פגש אנשים מישראל. הוא הוסיף שהוא חובב ישראל גדול ואף הוציא ספר על מלחמות ישראל וסיפר לי (תוך התפרצויות צחוק בילתי נשלט ומדבק) על מלחמת ששת הימים ואיזה תרגילים מבריקים (ולדעתו כנראה גם משעשעים) עשינו לערבים. הבעיה עם הפון היא שקשה מאוד לסיים שיחה עימו, לכן הצלחתי לצאת החוצה רק אחרי כשלוש שעות עם אישור לצאת לאגם אוקו. הדרך לאגם יפה והררית, ועוברת בכפרים, שדות ויערות. האגם עצמו יושב בתוך מכתש שמדרונות תלולים, גבוהים ומיוערים מהווים את גדותיו.
כל איזור הכביש הטבעתי שמקיף את המחוז הצפון מזרחי משובץ בכפרים, וכולו בעל פוטנציאל אדיר לטיולים וחוויות. האנשים מרתקים והנופים מרהיבים. עשיתי עוד כמה טיולים מכפרים נוספים באזור - לפעמים פשוט לקחתי תחבורה ציבורית לאחד הכפרים, ירדתי כעשרה ק"מ מהכפר והמשכתי אליו ברגל תוך כדי פניות ועצירות במקומות שנראו לי מעניינים. כך מצאתי כמה מפלים יפים והשתתפתי בהלוויה מקומית (גם שם שתיתי הרבה יין תמרים). בנוסף פגשתי להקה נודדת של שלושה חבר`ה מוזרים, לבושים בבגדים בלויים בסגנון סרג`נט פפר. אחד מהם סחב מערכת תופים מאולתרת מקופסאות שימורים, לבש מקטורן מאולתר וצייר לעצמו על החולצה עניבה. שלושתם היו מאופרים בשחור כהה כשהזקנים, הגבות והריסים שלהם לבנים. הם ניגנו ורקדו לכל רכב שעבר בכביש (לא התאפקתי והצטרפתי אליהם) כשמידי פעם עצר רכב, האנשים ירדו ונתנו להם קצת כסף. כפר נוסף שראוי להזכיר באזור הוא באפוט, הכפר שעליו כתב ג`ארלד דארל בספר חברברי הסוואנה. ניתן להיכנס לארמון הפון בבאפוט תמורת תשלום צנוע.
יוהנדה
אחרי הטיול המרתק במחוז הצפון מערבי חזרתי ליהונדה הבירה. יהונדה היא עיר מרכז אפריקאית גדולה ויכולה להיות מעניינת למדי, בעיקר דוכני ה"תרופות" שכוללים עשבים שונים וחלקי חיות, בעיקר זיקיות. לא רחוק מיהונדה יש מרכז לטיפול בפרימטים, בעיקר גורילות ושימפנזים, שהוחרמו מידי ציידים. המרכז נקרא MEFOU וניתן להגיע אליו רק ברכב או במונית. בכדי להגיע לשם צריך לנסוע לכיוון שדה התעופה, בכיכר ממש לפני השדה פונים ימינה וממשיכים לנסוע ישר. אחרי כמה דקות מגיעים לכביש אגרה. משם סופרים בול תשעה קילומטרים ופונים שמאלה לדרך עפר (יש שלט). ממשיכים בדרך עד שמגיעים לגשר מעל נהר, ומייד אחריו הדרך מתפצלת ימינה ושמאלה. לוקחים את הדרך הימנית וממשיכים עד שרואים שלט נוסף שמצביע ימינה. פונים לכיוון השלט ומגיעים לפרויקט. סה``כ 50 דקות - שעה ממרכז יהונדה. ביקור במקום דורש תרומה צנועה וניתן להתנדב שם (בתאום מראש דרך האתר www.cwaf.org - מינימום של שלושה חודשים) תמורת תרומה צנועה פחות.
לימבה וקומבה
לסיום הטיול בקמרון נסעתי לעיר החוף לימבה (Limbe) למרגלות הר קמרון. כל האזור מלא בחופי רחצה נהדרים עם חול וולקני שחור. בחלק המזרחי של העיר נמצא אזור הדייגים, שם ניתן לשכור סירה לאחד האיים היפים המשובצים במפרץ. בלימבה ניתן גם ליהנות מהמנהג הקמרוני הנפוץ של דגים על הגריל המצוינים הנמכרים ברחוב לפנות ערב בזול. בטיול יום קצר ומומלץ מלימבה נסעתי בבוקר לעיירה קומבה (Kumba). סמוך לקומבה, במרחק הליכה, נמצא אגם יפיפה בתוך היער שאליו מובילה דרך עפר המתפתלת על המצוק בתוך היער ומעל לנהר. יש שביל שמקיף את האגם ומגיע לכפר קטן בצידו השני. ניתן גם לחצות את האגם בסירה. בין לימבה וקומבה יש תחבורה ציבורית סדירה.
לסיכום, קמרון היא ארץ מרתקת מכל הבחינות, לא מתויירת בעליל, מבטיחה חוויות והרפתקאות ובנוסף בטוחה ונעימה (יחסית למדינות הסובבות אותה), אם מצליחים לגלות סובלנות ואורך רוח כלפי הצקות מצד המשטרה.
