סיפור הטיול שלנו לצפון איטליה

סיכום טיול צפון איטליה -; מאי 2011
 מי אמר שטיול זה דבר קל? טיול זה הרבה עבודה, שמתחיל כמה חודשים לפני בעבודת תכנון (ולמעשה שנה לפני בעבודה אמיתית, כזו שמכניסה כסף לממן את הטיול), וממשיכה בניסיונות לשעשע ולהרגיע את הילדים לאורך הטיול. אבל הכיף שווה הכל

לפני הכל -; מי אנחנו:
4 נפשות -; אבא(אני), אמא (הריון מתקדם), ילדה בת חמש וילד בן שנתיים.
עשינו כבר מספר טיולים משפחתיים (כל שנה בערך). עד לפני שנה התמקדנו בארה"ב, ושנה שעברה התחלנו עם אירופה (הולנד).
אנחנו מפונקים -; סוחבים חצי בית, נוסעים רק באוטו אוטומטי, אוכלים בשר כשר בלבד, לא מטיילים הרבה ברגל וכו'.
 אז אם אנחנו כאלה מפונקים, למה לנסוע לטיול בחו"ל? כי זו הדרך האמיתית לצאת לחופש. חופשה בארץ היא קצרה יחסית (גג 5 ימים), לא מנתקים את הטלפונים, שומעים חדשות (גם אם לא באופן אקטיבי אז באופן פסיבי), ועושים גם כמה סידורים על הדרך. בחופשה בחו"ל אפשר להיות רק ארבעתנו, 24 שעות ביממה, בלי הפרעות. השאר -; נופים אטרקציות וכו' הם משניים בחשיבותם לעצם החופש.

למה עכשיו
העיתוי היה פשרה בין עונות השנה (בחורף קר מדי), לחג הפסחא והפסח שעברו (פסחא עמוס, פסח אין לנו מה לאכול בחו"ל), השעון המתקתק של ההריון ואפשרויות הביטוח. למעשה הטיול היה בשבוע האחרון האפשרי שהביטוח מאפשר. היה חשוב לנו גם להיו בארץ ביום הזכרון וביום העצמאות.

 תובנות, כתובות ומחירים ניתן לקרוא בפוסט ההמשך. אבל מומלץ קודם לקרוא על הטיול עצמו.
הטיול שלנו לצפון איטליה - פרטים ותובנות

יום 1(שישי)
התכנון -; לטוס, אוטו, נסיעה לאגם מג'ורה, סופר, צ'ק-אין לדירה (בעיירה בוונו), איזולה בלה, ובאמצע גם כמה ארוחות.
 היום התחיל מוקדם. בשלוש בבוקר צלצל השעון (אחרי שסיימנו לארוז ב-11 בלילה). קמים, מתקלחים מהר, מסיימים לארוז את הדברים האחרונים מארגנים צידנית עם שניצלים קפואים, מכינים סנדוויצים לנתב"ג / טיסה / היום הראשון.
ב-4:00 מעירים את הילדים, מארגנים אותם ומחכים למונית. קבענו עם הנהג ל-4:15. באיחור אופנתי של 10 דקות מגיע הנהג. מעמיסים ולדרך.
התורים בנתב"ג לא נוראיים (אם כי הם אף פעם לא קצרים). סיבוב קצר בדיוטי פרי (באופן מפתיע מצאנו נעליים לילדים), ויאללה למטוס.טיסת אלעל למילאנו. המטוס קטן (737), בצורת מושבים של 3-3. פעם ראשונה שאנחנו צריכים 4 מקומות ישיבה, אז הזמנו 3-1 בשורה אחת. למזלנו היה הרבה מקום במטוס (3 השורות האחרונות ריקות), אז בשלב הצ'ק אין העבירו אותנו לסוף, לשתי שורות שלמות.
הטיסה היתה קשה. הילדים לא ישנו, ורק השתוללו. קצת ראו סרטים במחשב, הקראנו סיפורים, הם ציירו, ואחרי שעתיים בערך נגמרה להם הסבלנות. יש עוד שעתיים טיסה מה עושים? למזלנו הצוות היה נהדר. אחת מהדיילות לקחה את הילדים שלי כפרוייקט אישי, וניסתה כל פעם להציע להם משהו אחר לנשנש (לא עזר). הכלכל לקח את הקטנצ'יק לטיול במחלקת עסקים, והוא חזר משם גאה עם מתנה (מברשת שיניים וכיסוי עיניים).
הצלחנו איכשהו להעביר את השעתיים שנותרו (וזה המקום להתנצל בפני שאר הנוסעים). ואז נוחתים. היות ואנחנו יושבים בסוף המטוס, ומחכים לעגלה, לא היתה שום סיבה לצאת ראשונים מהמטוס. חיכינו שכולם ירדו, ואז אנחנו שומעים ברמקול של המטוס "הילדים החמודים מתבקשים לבוא לתא הטייס להפרד מהטייסים". הקטנצ'יק מסתער קדימה, והגדולה מהססת בעקבותיו. אז הרוויחו גם סיור בתא הטייס. ואבא מאחור מזיל ריר.
העניינים בשדה זורמים מהר ומחפשים את השכרת הרכב. צריך לרדת קומה, אבל המעליות עמוסות מאד וקטנות. התפצלנו. אני והילדים יורדים במעלית אחת ומחכים לאישה והמזוודות. ומחכים, ומחכים, ... לקח בערך 5 דקות עד שהיא הגיע עם כל העומס. ברור לכם שבינתיים התחלתי להילחץ (עוד לא הספקנו אפילו להדליק טלפונים)
בדלפק של הרץ -; תור של 20 דקות לפחות. איזה מזה שדאגתי להצטייד בכרטיס זהב של הרץ (איזה דיל מהעבודה). ניגש כמו מלך לפקיד ואומר שיש לי הזמנת זהב. הוא בודק, ומסתבר שלא -; הרץ ישראל לא סימנו את ההזמנה כזהב. הוא שולח אותי אבל וחפוי ראש לעמוד בתור כמו כולם.
מגיעים לאוטו, מעמיסים (בקושי) ויוצאים לדרך. המטרה -; להגיע כמה שיותר מהר לבוונו ובדרך למצוא סופר. הטיסה אומנם נחתה ב-11:00, אבל עד שיצאנו מהשדה כבר אחרי 12:30.
מתחילים לנסוע. כמובן שלא טרחתי לעבור על כל הכפתורים באוטו (אבל כן תפסתי את הנציג של הרץ שיסביר לי איך מפעילים את בלם היד -; מסתבר שעם הרגל). נלמד תוך כדי נסיעה. הנסיעה צפויה להיות כשעה, אבל ברור לנו שתיקח קרוב לשעתיים. אנחנו מתחילים לנסוע (בסיועו האדיב של הGPS שהבאנו מהבית). לוקח כמה דקות שבהן אני כל הזמן מפעיל את הקרוז קוננטרול במקום לאותת, עד שאני מבין מה עושים. אני לא רואה כלום מאחור (הסטיישן עמוס לעייפה). ומקווה שהאיטלקים לא יצמדו אלי יותר מדי (תקווה שהתבדתה ברגע שעלינו על הכביש המהיר).
בדרך אנחנו רואים סופר. עוצרים, מארגנים רשימה זריזה, אני והילדה יוצאים, לוקחים עגלה, ומגלים שהסופר סגור להפסקת צהריים.
ממשיכים בנסיעה, טועים הדרך על הכביש המהיר (ביציאה מעמדת התשלום צריך לבחור שמאלה או ימינה), נוסעים רבע שעה מיותרת (ושלושה אירו מיותרים), ועולים על הדרך הנכונה. באמצע תופס אותנו גשם כבד (במהירות של 110 קמ"ש), ואני מחפש נואשות איך מפעילים את המגבים. היה כמה שניות מאד מלחיצות עד שמצאתי.
 ב-14:00 אנחנו מגיעים ליעד - מלון דירות ריגולי בעיירה באוונו. עושים צ'ק אין והולכים לראות את הדירה. הדירה בסדר (2 חדרי שינה, מטבח/סלון/פינת אוכל קטן, אמבטיה), אבל מאד מוזרה (האמבטיה 5 מדרגות מתחת לשאר החדרים). שואלים את בעלת המקום איך מגיעים לסופר. היא מראה על הכיוון ואומרת שזה 2 דקות הליכה, והיא חושבת שפתוח עכשיו. מוציאים מהמזוודות את תיק כלי הרחצה והפיג'מות לילדים, ויאללה, בואו נלך לסופר.
הולכים ברגל לסופר ומגלים שסגור, אבל פותחים עוד רבע שעה.חיכינו מחוץ לדלת (מזל שיש גגון). ב-15:00 בדיוק פותחים. אנחנו נכנסים פנימה, ולא מבינים כלום. בכלל, סופר בחו"ל זה חוויה, כי כל דבר שונה ממה שאתה חושב. מה זה גבינה לבנה? מה זה קוטג'? יש מיליון גבינות צהובות, אבל מה שזה כל אחד? זה יוגורט או חלב? וככה זה ממשיך. אנחנו מהמרים ומארגנים סל גדול. בדיעבד בערך שליש מנהמצרכים הלכו לפח כי לא היו לנו טעימים.
 ב-15:45 אנחנו מגיעים לרציף המעבורת (4 דקות הליכה מהמלון), בדיוק מגיעה אחת ואנחנו שטים לאיזולה בלה. החלטנו לקחת את העגלה, וזו היתה טעות. רוב האי זה הארמון ונתבקשנו להשאיר את העגלה בחוץ. שאר האי מלא מדרגות (וגם מאד קטן). שוטטנו מעט בארמון (תוך נסיונות לרסן את הקטנצ'יק), ואז בגנים. הגנים מקסימים, ולמזלנו הגשם הפסיק. אבל הכל היה רטוב, והרבה פחות נעים (למשל אי אפשר לשבת על הספסלים).
ב-17:30 התקפלנו מהאי. רצינו לא למתוח את היום יותר מדי. חיפשנו מסעדה לארוחת ערב ליד המלון ומצאנו פיצריה שנראית נחמדה. אנחנו באים להיכנס ומגלים שהדלת נעולה. השעה 17:50 והם פותחים ב-18:00. אבל פתחו לנו את הדלת. אנחנו בוחנים בעיון את התפריט. הילדים לוקחים פיצה (כמה מפתיע). אני מצטרף, ואישתי מנסה את הסלט. עם החשבון אנחנו נתקלים לראשונה בקופרטו הידוע (אירו לאדם), ומתלבטים בינינו מה קורה עם טיפ (שכחנו לברר מראש. מסתבר שמקובל רק לעגל את החשבון).
 ב-19:00 בערב (אחרי גלידה כמובן) מגיעים למלון. אמבטיות לילדים והם הולכים לישון, ואנחנו מנסים להתמודד את המזוודות.

יום 2 (שבת)
 התכנון -; נוסעים לצד השווצרי של האגם, לאיזור לוקרנו (Locarno), רכבל לקרדדה (Cardada), הפנינג שאמור להיות בעיר, רכבת תיירים (של ילדים), הסכר הגדול.
קמים בבוקר, מארגנים ארוחת בוקר במטבח (ביצים ואיזה גבינות שהימרנו אתמול) ונוסעים לשוויץ. נסיעה ארוכה (שעה וחצי) בכבישי האגם הצרים. גם אגם מג'ורה וגם אגם גרדה הם אגמים באמצע הרים, שההרים יורדים ישר לאגם, ואיו מקום לכביש. אז האיטלקים (והשוויצרים) סללו כבישים צרים שבקושי מספיקים לדו סיטרי. רוב הדרך מותר לנסוע 50 קמ"ש.
בדרך עצרנו בסופר להצטיידות נוספת. היום קריר (אם כי לא צפוי גשם), ואנחנו מקווים שהאוכל לא יתקלקל באוטו. מתקרבים לגבול ואני נזכר. שוויץ לא חברה באיחוד האירופי, כלומר זה מעבר גבול אמיתי, עם דרכונים וכו'. הם גם עשויים לדרוש מאיתנו לזרוק את האוכל. במעבר בגבול יש לפנינו תור של 10 מכוניות. שוטר איטלקי בודק דרכונים, אבל לא פותח כלום. אין לי מושג מה קורה בצד השוויצרי (מעבר לסיבוב), ואני גם מניח שכל הנוסעים לפנינו הם איטלקים או שוויצרים. שתי מכוניות לפנינו השוטר האיטלקי מקבל טלפון בסלולרי שלו, והוא זז הצידה לדבר, ומסמן לכולם לעבור. בצד השוויצרי אפילו לא מרימים אצת הראש לראות אותנו. זהו, אנחנו בשוויץ.
 התכנון המקורי שלי אומר שקודם נעלה ברכבל לראש ההר, נסתובב קצת, נרד, נסע לסכר, ואז נחזור העירה להפננינג שהיה צפוי בשעות אחר הצהריים. לכן בחרנו לחנות בתחנת הרכבל (בקצה העליון של העיר), ולא באמצע העיר איפה שיש רכבת שמובילה לרכבל. בתחנת הרכבל אנחנו רואים חניה ברחוב, ומנסים להבין את השילוט שלה. הגענו למסקנה שהחניה חופשית עד 3 שעות (מספיק לנו). אנחנו רואים שהמכוניות האחרות שמו גלגל כחול שמצביע על שעת ההגעה (נתקלנו בו כבר בהולנד בשנה שעברה). אבל לא קיבלנו כזה עם האוטו. לוקחים דף גדול, רושמים את השעה ושמים על האוטו. מקווים שזה יספק את השוטר (באמת לא קיבלנו שום דו"ח, אבל לא יוודע עם מישהו בדק).
בדיוק הזמן לרכבל. עולים למעלה, והנוף אכן עוצר נשימה (וגם הקור -; בערך 5 מעלות).עושים סיבוב קצר (מאד) למעלה, מתנדנדים בנדנדה הגדולה, ומחליטים לחזור. שיחקנו במתקנים מחוץ לתחנת הרכבל וחיכינו שתגיע השעה לרדת (כל חצי שעה עגולה). דקה לפני (לפי השעון שלי) אנחנו פתאום רואים את הרכבל יורד בלעדינו. פספסנו. יש חצי שעה להעביר, וכבר אין לנו כח וקר לנו. נכנסנו לתחנת הרכבל, ושם על רצפת הבטון אנחנו עושים פיקניק עם שניצלים וחומוס מישראל. השוויצרים נועצים מבטים, אבל לא אומרים כלום.
 בינתיים השעה כבר מתארכת, והחלטנו לוותר על הסכר. יורדים עם האוטו למרכז העיר, מוצאים חניון ומתחילים לטייל. ראיתי שמכונת התשלום בחניון תומכת בכרטיסי אשראי (לא הצטיידתי בפרנקים). הסתובבנו קצת בעיר, כולל (כמובן) בפיאצה הגדולה, הגענו למקום שבו היה צפוי ההפנינג, ואין כלום. נכנסים ללשכת התיירות הצמודה, ושם מכוונים אותנו למקום (10 דקות הליכה) תוך ציון שנסגר ב-19:00. השעה עוד לא 16:00 אז אנחנו רגועים. הולכים בנחת (לקח חצי שעה), ומגיעים. יש אוהלים מאד יפים, אבל אין נפש חיה. לא ברור לנו מה קרה, אבל אין לנו כח לברר (מה זה יעזור לנו?). בינתיים אנחנו קולטים שהקטנצ'יק כבר ישן שעה בעגלה, והגיע זמן להעיר אותו. אבל הוא הוא לא ירצה להתעורר ויהיה מעוך.
 מחליטים ללכת על רכבת התיירים. מגיעים למקום (הכל במרכז העיר במרכז הליכה). מחכים 10 דקות ועולים. מעירים את הקטן ישר לרכב כך שהוא התעורר עם חיוך. הסיבוב מיותר לחלוטין. הרכבת (בעצם אוטו מצועצע שגורר שני קרונות) נוסעת בכבישים הרגילים באיזור מרכז העיר (איפה שכבר שוטטנו 3 שעות), נוסעת מהר (30 קמ"ש) כך שיש גם רוח וקר, ולא נעצרת בשום מקום (למעט רמזורים), וההסברים הם בשפות של שוויץ (איטלקית, צרפתית וגרמנית). אין אנגלית. הילדים אומנם נהנו מהרכבת, אבל המבוגרים לא.
השעה כבר 17:30 ואנחנו מחליטים לחפש ארוחת ערב. בדרך ננסה לעבור בשתי חנויות שראינו מהרכבת. אבך מסתבר שהכל נסגר ב-17:00. מחפשים מסעדה אבל לא מוצאים בסוף מצאנו איזה בר, ואכלנו פיצה. בדרך לאוטו ראינו מסעדה נהדרת בסגנון מוב'נ'פיק, שפיספנו בשני מטר קודם. לא נורא.
לאורך כל היום שילמנו בעיקר בכרטיסי אשראי. בשני המקומות הבודדים שקנינו משהו ברחוב (בייגלה ושתייה, והרכבת), שילמנו באירו וקיבלנו עודף באירו (סנטים בודדים), כך שלא הייתה בעיה. בחניון לעומת זאת (12 פרנק ל-6 שעות) המכונה של האשראי היתה פתאום מקולקלת והיינו חייבים להשיג פרנקים. כבר סוף היום ואין לנו כח להתאמץ. נכנסנו למכולת צמודה, קנינו כמה ירקות ונתנו שטר של 20 אירו. הוא ניסה להסביר לי (באיטלקית) שאני אקבל עודף בפרנקים. וככה היה לי פרנקים למכונה (ונשאר לי עוד כמה למזכרת). אגב שערי ההמרה שהציעו לי כולם היו הוגנים יחסית (בהתחשב בסכומים הנמוכים שהשתמשנו)
 ב-19:30 מתחילים לנסוע, ואז החלטנו להמשיך בכל זאת לראות את הסכר. נסיעה של פחות מרבע שעה ואנחנו מגיעים. על הסכר עצמו אין מה לעשות (10 דקות הליכה לאורכו, כמה תמונות וזהו), אבל הוא נורא נורא מרשים. שמחתי שלא וויתרנו.
20:00 מתחילים לנסוע חזרה. הילדים ישר נרדמים, וה-GPS מוביל אותי לאוטוסטרדה של שוויץ. אני יודע שאסור לי (לא קניתי מדבקה) אבל ה-GPS מתעקש. אחרי שלושה סיבובים מסביב לעצמי אני מחליט לוותר לGPS ומקווה שלא יתפסו אותנו. נוסע 10 דקות על האוטוסטרדה (רובן במנהרה באורך 5 קילומטר!), ויוצא לכביש רגיל. אף שוטר לא עצר אותי, ואני מקווה שלא יגיע שום דו"ח בדואר.
נסיעה לילית ארוכה אל המלון לאוך הכביש המתפתל. כולם ישנים. מעבר הגבול הוא שוב ללא עצירה. לקראת 22:00 מגיעים למלון מותשים. מעבירים את הילדים למיטות. אנחנו מתקלחים ונכנסים למיטה לישון (גם אנחנו גמורים) ופתאום שומעים זיקוקים. פותחים את החלון ורואים מטח מרשים מאד של זיקוקי דינור. אבל אנחנו עייפים מדי. סגרנו את החלון ונרדמנו למרות הרעש. אין לי מושג מה חגגו.

 יום 3 (ראשון)
 התכנון -; לעזוב את המלון, ולנסוע במלון באגם גרדה (פסקיירה). בדרך לעצור בסטרסה, בפסל הגדול, במוזיאון הגרוטאות, ובקניון
יצאנו מהמלון ב-9:30, אחרי כמעט 10 דקות של נסיון לדחוס את כל הציוד באוטו. הגענו לסטרסה תוך כמה דקות נסיעה. והסתובבנו מעט במדרחוב. אבל השעון מתקתק ויום ארוך לפנינו אז לא הסתובבנו הרבה אלא המשכנו לנסוע.
 הקטנצ'יק שוב נרדם באוטו לפני שהגענו לפסל הגדול של סן קרלו בורמיאו שבארונה (Statua di San Carlo Borromeo). הלכנו רק הגדולה ואני, וטיפסנו רק עד המרפסת (עד גיל 6 אסור לטפס למעלה). הטיפוס למרפסת הוא ללא תור, וכך תוך 10 דקות היינו חזרה באוטו, בדרך למוזיאון גוטארד (museo gottard park) הוא חצר גרוטאות ענקית מלאה בטרקטורים, אופנועים, מכוניות, מטוסים, ואפילו כמה סירות וקטרי רכבת. מותר לגעת ומותר לטפס (על רוב המוצגים). גן עדן לילדים, אבל גם המבוגרים נהנו. הקטנצ'יק שחולה על טרקטורים פשוט לא הצליח להחליט ממה להתחיל, ובמשך דקות ארוכות רץ מטרקטור אחד לשני. בילינו במקום כשעתיים (אפשר גם הרבה יותר), וגררנו את הילדים בכח להמשך הנסיעה.
 החלטנו לעצור בדרך בקניון אוריו סנטר (Orio Center)שבברגמו. גם כדי לאכול ארוחת צהריים, וגם לראות כמה חנויות (כולל חנות של דיסני וסופר). הגענו לקניון והיה מפוצץ באנשים. באיזור המזון המהיר מאד התאכזבנו ולקחנו כמובן פיצות. החנות של דיסני הייתה אכזבה גדולה. לא הרגשתי אווירה של דיסני, והכל יקר. ביקרתי בחנויות של דיסני בארה"ב וזה לא היה ככה. ניצלנו את הסופר (המפלצתי) להצטייד בחלב טרי וברחנו. י
 צאנו מהקניון ב-17:00 בדרך לדירה בפסקיירה (Peschiera Del Garda). בעלת הבית ביקשה שנגיע עד 18:00. צלצלנו ואמרנו שנגיע ב-18:15. הגענו אכן בשעה שאמרנו וחיפשנו את המקום. אומנם ידעתי שמדובר על שכונת מגורים, אבל עדיין, לא ראיתי שום שלט. בסוף צלצלנו ובאו לפתוח לנו. מסתבר שזו דירה רגילה בבניין מגורים (שגרים בו אנשים). מוזר מאד. הדירה בקומה שנייה בלי מעלית, והסחיבה של המזוודות די גמרה אותי.
עד שפרקנו את המזוודות השעה כבר הייתה 19:00 והחלטנו לגמור את היום. ארוחת ערב של קורנפלקס בחדר ולישון.

 יום 4 (שני)
התכנון -; גרדלנד
ראינו בתחזית שהמשך השבוע צפוי להיות גשום, אבל שיום שני בהיר אז החלטנו ללכת על גרדלנד למרות יום השואה (בכלל תחושה מאד מוזה של מועדי ישראל בחו"ל).
בבוקר עוד עברנו בשוק (זה היה יום שוק בפסקיירה) ומאד התאכזבנו. אנחנו ציפינו לשוק איכרים (ירקות, גבינות, לחמים) ובעצם קיבלנו שוק רמלה-לוד (משודרג). חצי שעה הייתה יותר מהדרוש להמשיך לגרדלנד.
גרדלנד מדהימה. בקופה קנינו כרטיס משפחתי (הקטן פטור, 87 אירו לכולם). שאלתי על כרטיס אקספרס. הסבירו לי שאין בו צורך כי היום לא יום עמוס.
הסתובבנו שעות, בעיקר באיזור של הקטנטנים. אבל באמצע לקחתי את הגדולה לרכבת הרים אמיתית לראשונה בחייה. אומנם לא היו לולאות, אבל זו בהחלט רכבת אמיתית. היה כיף לכולם, אבל ב-17:00 ההורים כבר נפלו מהרגליים (הילדים לא!). ב-18:00 סוגרים, אז נתנו לילדים סיבוב אחרון בקרוסלה (שהפך ל-4 סיבובים), ויאללה הולכים לאוטו (הרבה הליכה).
עד שיצאנו היו פקקים כבדים ולקח לנו 10 דקות (עם האוטו) לצאת מהפארק. משם 4 דקות ואנחנו במלון, מתמוטטים לישון.

 יום 5 (שלישי) התכנון -; פארק סיגורטה (PARCO GIARDINO SIGURTÀ), בורגטו (כולל ארוחת צהריים), וסרמיונה
הבנו שהפארק גדול מכדי ללכת, ושאפשר לנסוע ברכבת תיירים (הילדים ישמחו) או לשכור רכב גולף (הילדים עוד יותר ישמחו). החלטנו להתחיל בסיבוב ברכבת, ואז לחזור עם האוטו למקומות המעניינים. הסיבוב עם הרכבת היה הנחמד (יש הסברים באנגלית), והפארק יפיפה. אבל מסתבר שיש מסלול מסודר שצריך לעשות, ועם האוטו עושים בדיוק אותו סיבוב כמו ברכבת. אבל אחרי שהילדים ראו כבר את רכב הגולף הם לא רצו לוותר, ועשינו סיבוב נוסף עם האוטו בלי הרבה עצירות. לידיעת המעוניינים -; סיבוב ברכב בלי לעצור בכלל לוקח בערך חצי שעה (כמו ברכבת). הסיבוב הנוסף לקח לנו שעה ורבע.
 מיהרנו להגיע לבורגטו (עשר דקות נסיעה), וחיפשנו את המסעדה שהומלצה בספר של שלומית (אנטיקה לוקנדה מינצ'ו - Antica Locanda Mincio). הסתבר שהיא צמודה לחניה שחנינו (המסעדה הראשונה במדרחוב). זו מסעדה יוקרתית יחסית שבה האישה מקבלת תפריט בלי מחירים (הגבר כן). באופן מאד מפתיע הילדים נהנו הן מהפסטה והן מהדג. המסעדה עצמה -; על המים (מזכיר את דג-על-הדן) -; תענוג. שכחו להביא לנו אחת מהמנות. באיזשהו שלב הזכרנו, אבל המלצר התנצל מעומק הלב ואמר שהמטבח כבר סגור (השעה הייתה 15:02). הוא אומנם הציע לנו פיצוי, אבל סרב בתוקף להביא אוכל.
אחרי הארוחה -; סיבוב זריז בכפר. עשרים דקות מספיקות (כפר פצפון). התלבטנו אם להמשיך לסרמיונה (השעה כבר 16:00), והחלטנו שכן.
 בסרמיונה חנינו רחוק יחסית (7 דקות הליכה מהכניסה) ואחר כך ראינו שיש עוד מקומות קרובים. בסירמיונה היה קצת עומס. עשינו סיבוב זריז במצודה (אם כי הטיפוס התיש את כולנו אחרי יום ארוך), והמשכנו לתוך העיר. אכלנו כמובן גלידה (יש שם גלדיריות מדהימות), ועצרנו כשהגענו לסוף הסמטאות. לא המשכנו פנימה, אלא חתכנו חזרה לאוטו.

יום 6 (רביעי)
 התכנון -; ורונה, ומוזיאון המכוניות ניקלס
התחזית צפתה אפשרות לגשם, וקריר, אז החלטנו לדחות את מונטה בלדו ליום אחר.
בסוף היה נעים. פתחנו את הבוקר בורונה. נסענו לארנה וחיפשנו חניה. אחרי כמה דקות של נסיעה בסמטאות הבנו את הטעות. קינפגנו את הGPS לחניון, והגענו בקלות. הארנה עצמה יפה ומרשימה, אם כי שוב מיצינו את הנושא ברבע שעה. האישה ויתרה על הטיפוס ליציע, ואני והילדים עלינו למעלה. חסר רק שלמה ארצי להשלמת האוירה.
המשכנו לאורך המדרחוב עד לבית של יוליה. אין שם שום דבר מעניין, אבל כמובן שהצטלמנו עם הפסל -; מתי אתה יכול לגעת בציצי (של פסל, אני יודע)ולא להחשב סוטה?
אכלנו צהריים שהבאנו איתנו בפיאצה ליד הבית של יוליה, ועשינו דרכנו חזרה לאוטו.
 הקטנצ'יק שוב נרדם באוטו, ואנחנו התלבטנו עם להמשיך למוזיאון המכוניות. קלטנו שבעצם לא בררנו עם מותר לגעת במוצגים (הייתה לנו הרגשה שלא), ואם אי אפשר הקנצ'יק יהיה מאד מאוכזב. החלטנו לוותר על המוזיאון ונסענו לקניון איל-ליאונה (il leone)שליד דזנזנו. הקטנצ'יק המשיך לישון בעגלה בקניון. הקניון נהדר לילדים קטנים. יש איזור משחקים שכולל מגלשה (בצורת העץ של גרדלנד), 'קולנוע' שמציג סרטי תום וג'רי, קרוסלת סוסים גדולה יחסית בעלות של חצי אירו, ומכונות מתנדנדות (אלו שעולות בארץ 2 שקלים) שעולות 10 סנט (!). הגדולה נהנתה מתום וג'רי בזמן שהשגחתי על הקטנצ'יק ישן, ואחר כך שניהם שיחקו במתקנים. אחר כך לקחנו בסופר עגלת אוטו (חינם!) והסתובבנו קצת בקניון. היה פשוט אחר צהריים רגוע ומהנה. היינו חייבים קצת מנוחה אחרי כל הימים האינטנסיביים.

יום 7 (חמישי)
 התכנון -; מונטה בלדו, מלצ'סינה, מפלי ורונה וריבה דל גרדה
אחד מהימים המוצלחים בטיול!
נסענו בבוקר למלצ'סינה. לצערנו ה-GPS לקח אותנו לאוטוסטרדה, ולא היה לי כח לריב איתו (בערך אותו זמן נסיעה על האגם או על האוטוסטרדה, והאגם יותר יפה).
הגענו לתחנת הרכבל ורצינו לחנות בחניון התת קרקעי (כמו שכולם ממליצים -; הכי זול) אבל המחסום לא עבד (מוציא כרטיס, אבל המחסום לא מתרומם). ויתרנו וחנינו ברחוב בסמוך עם כרטיס חניה. שמנו 6 אירו ל-4 שעות כי לא ידענו כמה זמן נהיה למעלה.
עלינו ברכבל. למעלה 0 מעלות (ממש קר), ולמרות המעילים והכובעים היה לנו קר. ראינו מתחתנו ( הפרש גובה של 30 מטר) שלוליות שלג קטנות (כמה שלוליות של 10-20 מטר רבועים כל אחת. ירדנו (ירידה מתישה), שיחקנו כמה דקות עד שקפאו הידיים (לא הבנו כפפות) ועלינו חזרה. תוך כדי עליה הגיע ענן, ובקושי ראינו את הדרך. החלטנו להסתפק בזה וירדנו חזרה למטה. למרות שלא היה שום תור, העליה כמו גם הירידה לוקחים למעלה מחצי שעה (שני רכבלים, 3 דקות כל אחד, 12 דקות המתנה בין שניהם + המתנה לרכבל הראשון שהוא כל חצי שעה). לא מעט זמן.
אחרי שירדנו החלטנו להזיז את האוטו. נשארה עוד שעת חניה, וזה לא מספיק להסתובב בעירה. עברנו לחניון אחר לפי שעות בפיאצה סטטו, והלכנו ברגל למצודה. שימו לב -; המדרחוב מרוצף חלוקי נחל וממש לא נוח בעגלה. עצרנו באחת הפיאצות לארוחת צהריים שהבנו איתנו (שוב שניצלים!), והמשכנו עד המצודה. המצודה מקסימה, וגם העיירה. העברנו שלוש שעות בכיף בעיירה וקינחנו בגן משחקים שנמצא צמוד לחניה.
 משם המשכנו למפלי ורונה (Cascata Varone) (במרחק 40 דקות נסיעה). המפלים מאד יפים, אבל נרטבים הרבה. אנחנו היינו עם מעילים. בקיץ זה אולי מרענן, אבל בחורף זה לא נעים. המדובר בחצי שעה כל הסיפור.
מהמפלים ירדנו לריבה דל גרדה, שוטטנו במדרחוב, ואכלנו פיצה טייק אווי על המזח, תוך כדי האכלת הציפורים.

 יום 8 (שישי)
 התכנון -; לעזוב את המלון, להגיע למלון באיזור ונציה, ולשוטט בעיר
 עזבנו את פסקיירה ב-9:30, ונסענו לקווארטו דאלטינו שליד ונציה (למלון Crowne Plaza Venice East שהומלץ ע"י אורן). בררנו מראש שנוכל לעשות צ'ק אין מוקדם, ואכן הגענו ב-11:00. מרגישים שהגענו למלון אמיתי. פקיד הקבלה אדיב במיוחד, יש מעליות. החדרים מפנקים (ולא ריהוט איקאה) וכו'.המלון יושב על תחנת הרכבת (שתי דקות הליכה) ולוח הזמנים (המדוייק) נמסר לנו בקבלה, שם גם מכרו לנו כרטיסים (3 אירו לכיוון מגיל 4).
עד שהתמקמנו במלון תפסנו רכבת של 12:45. נסיעה של 25 דקות ואנחנו בונציה. החלטנו להתחיל במסעדת גםגם (GamGam) הכשרה, ומשם ללכל ברגל לכיכר סן מרקו. פה נתקלנו בבעיה. לא בררנו איפה המסעדה (אני בייתי בטוח שאישתי בררה, והיא היתה בטוחה שאני). התחלנו ללכת לגטו היהודי (פחות מ-10 דקות הליכה). ניסינו לשאול אנשים, אבל זה לא עבד, עד שראינו מולנו את המסעדה. במסעדה יש גם אוכל ישראלי (יש גם מלצר אחד דובר עברית, אבל הוא לא שרת אותנו). השעה כבר הייתה מאוחרת (14:00), והסתערנו על האוכל (סוף סוף לא שניצל ולא פיצה). האוכל טעים (אם כי לא מדהים) ויקר למדי (15 אירו למנה שווארמה). השארנו 95 אירו לארוחה, אבל שבענו ונהננו.
עשינו שיטוט קצר בגטו (אם כי לא נכנסנו לבתי הכנסת, אז לא ממש ראינו משהו), והתחלנו ללכת לכיכר סן מרקו. ניתן לעשות את הדרך בחצי שעה (ללא עצירות), אבל לנו (ולרוב התיירים) זה לקח כשעתיים. כל שתי דקות מגיעים לגשר, הילדים יורדים מהעגלה, אני מעלה ומוריד אותה במדרגות, ואז הם עולים עליה שוב.
 ב-17:00 אנחנו מגיעים לכיכר. זו אכן כיכר מאד יפה (אם כי לא מדהימה בעיניי). באחד מבתי הקפה מנגנת תזמורת (הדנובה הכחולה). חשבנו לשבת על גלידה, אבל ראינו את המחיר (6 אירו לאדם דמי נגינה, לפני ההקופרטו והגלידה), והחלטנו לוותר. הבזיליקה והארמון כבר היו סגורים, אז החלטנו לסיים פה את היום. גם התחיל להיות קר (הכיכר פונה לים ויש רוח). לקחנו אוטובוס סירה חזרה לתחנה מרכזית (הנסיעה ממש לא מהנה. מאד צפוף), ומשם רכבת למלון.

יום 9 (שבת)
 התכנון -; האיים מוראנו ובוראנו, ואולי גם לחזור לכיכר
בערב היה אמור להיות ביקור של האפיפיור, עם מיסה בכיכר. כך שהיה ברור שהכיכר זה על הבוקר או בכלל לא. (יום קודם בררנו שהבזיליקה והארמון פתוחים בבוקר). ניסינו לקחת אוטובוס לכיכר, אבל היה תור ארוך, והיה ברור לנו שיהיה סיוט. במקום זה לקחנו אוטובוס למוראנו (גם תור ארוך).
טיילנו לנו כמה שעות במוראנו (כולל המוזיאון), ועשינו שוב פיקניק באחת הכיכרות עם שארית השניצלים שלנו.
באיזור 15:00 לקחנו אוטובוס לבוראנו, ושם שוטטנו בסמטאות. זה האי הכי יפה (בעיניי). הבתים צבועים כל אחד בצבע שונה. באי מצאנו גם גן משחקים והילדים השתוללו קצת.
ב-17:00 התחלנו את הדרך חזרה. היה תור מאד גדול לאוטובוס, אבל למזלנו הצלחנו לעלות עליו (היו כאלה שלא), שייט ארוך ומטלטל של 45 דקות עד לונציה. משם תכננו לקחת אוטובוס נוסף לתחנת הרכבת, אבל הרגשנו כלכך לא נעים מהשייט שהחלטנו ללכת ברגל (חצי שעה). היה לנו קצת זמן עד הרכבת, אז עצרנו באיזה כיכר שמישהו ניגן, ובינתיים הזמנו פיצה טייק אווי, ובסוף ישבנו על המדרגות של תחנות הרכבת (נוף לתעלה) ואכלנו ארוחת ערב.

 יום 10 (ראשון) התכנון -; עוזבים את המלון, שיטוט בברגמו וטיסה בלילה
הטיסה הייתה מתוכננת ל-22:30. בבוקר נכנסנו לאתר של אלעל ואז למדנו לראשונה על פרשת הדלק. עם זאת הטיסה הייתה אמורה להיות בזמן.
 במקור הכנו 3 אלטרנטיבות ליום האחרון -; קניון אוראו סנטר (שבסוף היינו בו שבוע קודם), העיר ברגמו (Bergamo), ופארק השעשועים מיני איטליה (Mini Italia). ראינו שנעזוב את המלון מעט אחרי 10:00, רצינו להגיע לשדה התעופה מעט אחרי 19:00 (טיסה ב-22:30 ולא רצינו להילחץ), ויש כ-4 שעות נסיעה. כלומר יש כ-5 שעות נטו שזה יותר מדי ליעד אחד, ופחות מדי לשניים. פארק שעשועים תפור יופי. אבל בדקנו שוב באתר האינטרנט של מיני איטליה, וראינו שלהרבה מתקנים הקטנצ'יק לא יוכל לעלות, ולא רצינו לתסכל אותו.
 מצאנו קניון נוסף באיזור ברגמו (Franciacorta Outlet Village), שיש בו מתקני שעשועים לילדים, והחלטנו להתחיל ממנו. זה קניון פתוח (בסגנון אוטלט), והיה יום שרב (יותר מ-30 מעלות), כך שהיה חם מכדי להסתובב, וגם מתקני המשחקים היו חמים. הילדים עשו 5 סיבובים בקרוסלה שהיתה שם (אירו סיבוב), הסתובבנו מעט בקניון, והחלטנו להמשיך לברגמו.
 הגענו לברגמו בדרכנו לעיר העילית (העתיקה) תוך ידיעה שיש לנו רק שעה להסתובב. תוך כדי חציית העיר ראינו שיש אירוע בעיר התחתית. חנינו והגענו לסוף האירוע. מסתבר שחגגו 150 שנה לאיחוד איטליה (לא היום) עם הצגה. ראינו את הסוף, והסתובבנו קצת בין מאות האנשים. שאלנו נערה מקומית על המלצה לגלידרייה. היא המליצה על גלידריה שנקראת גרום (Grom) לא רחוק משם. אנחנו הולכים בכיוון שהראתה לנו ורואים גלידריה שנראית טוב, ועם תור. אבל זה לא היה גרום. החלטנו להמשיך, ואז בגענו לגרום. יש תור של יותר מ-10 דקות, והוא שווה את זה. גלידה מעולה.
חזרנו לאוטו ונסענו לשדה התעופה. החזרנו את האוטו והלכנו לטרמינל. מחפשים את הטיסה שלנו על הלוח (כדי ללמוד איפה לעשות צ'ק אין) ורואים שהיא נדחתה ביותר משעה. מבואסים אנחנו מחליטים להעביר לתיקי הגב עוד הפעלות לילדים (כדי להעביר את הזמן בשדה). בביקורת הביטחונית של השדה פתאום בודקים את התיק בחשדנות. אחרי שתי דקות מתברר שהשארנו מספריים בשקית ההפעלות של הילדים (שלא היתה אמורה לעלות לטיסה). המספריים נזרקים אחר כבוד לפח, ומלווים במבט זועף של המאבטח אנחנו ממשיכים בבושת פנים לכיוון הגייט. באופן מפתיע אחת מחנויות הדיוטי פרי עוד עובדות, ואפילו אחד המזנונים כך שהצלחנו גם לאכול ארוחת ערב.
השעה 22:30. הטיסה האחרונה מהשדה (חוץ משלנו) כבר המריאה. הטרמינל נטוש, החנויות והמזנונים סגורים, ורק קבוצת ישראלים מחכה למטוס שיגיע. הילדים רואים DVD ואנחנון בספרים. באיזשהו שלב מתחילה תכונה של אנשי אלעל -; המטוס מתקרב. אני לוקח את הילדים לחלון ואנחנו רואים איך המטוס מגיע, השרוול מתחבר, המזוודות יורדות, ועולות שוב. והנה המזוודות שלנו עולות.
23:30-; אנחנו עולים למטוס (אחרונים) כדי לגלות שעשו לנו בלגן במקומות הישיבה (לא שמנו לב קודם). הדיילים מזיזים כמה אנשים כדי שנשב ביחד (הטיסה מלאה).
ב-4:30 לפנות בוקר נחתנו בנתב"ג. אנחנו יורדים מהמטוס (אחרונים) ומגלים להפתעתנו אוטובוס מחכה ולא שרוול.

 זהו. חזרנו הביתה.