מהר לסלאר
אחרי המתנה של כמה ימים לטיסה אל רורנבקה (Rurrenabaque), הגיע היום. את הסיור אירגנו דרך חברת Anaconda וטיסה הלוך חזור עם Tam, חברת התעופה הצבאית. שילמנו 15 דולר לסיור ו 85 דולר לטיסה. הטיסה יוצאת ב 15:30. בשדה"ת יש להתייצב שעה קודם. ערוכים, מוכנים ומרוגשים התייצבנו במועד בשדה. "דייל הקרקע" הודיע לנו כי חל עיקוב קל ביציאת המטוס, בגלל שיורד גשם. ככה זה בפאמפס - גשם. בשש בערב שיחררו אותנו, בקשו מאיתנו להתייצב מחר לטיסה של 06:00 בבקר. מאוכזבים חזרנו לעיר, התעוררנו באמצע הלילה, שוב מונית, שוב שדה תעופה... וכל כך קר כאן. אין חימום. ההודעה הרשמית של הבוקר היא כי עדיין יורד גשם. ממתינים. בשעה שלוש בצהריים נשברנו. עייפים ורעבים אספנו את עצמנו וחזרנו לעיר לבטל את כל הסיפור, לקבל את כספנו בחזרה ולצאת עוד באותו לילה לאיוני (Uyuni). בזבזנו ארבעה ימים, וכבר יכלנו להיות אחרי הסלאר בכיוון ארגנטינה, אבל ככה זה בטיול ובוודאי טיול מסוג זה.
בתחנת האוטובוס בדרך לסלאר (Salar, מדברי המלח הידועים) פגשנו עוד ישראלים, איך לא. אחד מהם סיפר לנו שבקרוב יש הופעה של Deep Purple בקורדובה (Cordoba) שבארגנטינה. הידיעה הזו שיבשה אותנו לגמרי. יכול להיות שתהיה כאן הגשמת חלום שבחלומות הכי טובים שלי לא חלמתי שאגשים? התכנית החדשה היתה לא לבזבז זמן באיוני, לצאת מייד לשלושה ימים בסלאר ולחתוך עד כדי להגיע בזמן להופעה. האוטובוס יצא ב 19:30, איחור אופנתי של חצי שעה. נסענו באוטובוס של מקומיים, לא תיירים, כלומר אין חימום, אין שירותים, המושבים לא נוטים אחורה ולו במעט וגם בולמי הזעזועים של האוטובוס, אפס, לא מי יודע כמה. נסיעה של כ 12 שעות... הנסיעה היתה נוראית. באמת. אמנם קיבלנו שמיכות צמר מעופשות, אבל היה כל כך קר שהן בקושי הועילו. הבירכיים כאבו, כפות הרגליים קפאו, האוטובוס טס בדרכי עפר קופצניות שטילטלו אותנו ורק המחשבה שאין שירותים בתוך האוטובוס ואם מישהו צריך, מבקשים מהנהג לעצור ועושים בחוץ בקור, גרמה לי לא לשתות ולעצור שיחרור נוזלים לעוד שעתיים אחרי שהנסיעה הסתיימה.
ירדנו מהאוטובוס הלומים וצעדנו לכיוון Hotel Avenida. השעה עוד לא היתה 8 בבוקר, ועד שהחדרים יהיו מוכנים יצאנו לארוחת בוקר, בירורים לגבי סיור בסלאר ואיך מגיעים לקורדובה הכי מהר יעיל וזול. הסיורים לסלאר יוצאים בין עשר ל 11 בבוקר מאיוני. גוזל רצה לצאת לסיור כבר באותו יום, כי חבל על הזמן. גידי ואני התנדנדנו ויעל התנגדה נמרצות. היא טענה כי לא ישנו כמו שצריך כבר כמה לילות ובוודאי בלילה האחרון ושחבל לצאת לטיול לו חיכינו כל כך כשאנחנו עייפים. החלטנו להשאר. אחרי שהחתמנו את הדרכונים שלנו ליציאה מבוליביה, כי אין מי שיחתום בגבול עצמו, חזרנו לחדר בכדי לנוח. בכל הקשור למעבר מבוליביה דרך צ`ילה לארגנטינה, החבר`ה בחרו לסגור בסוכנות היחידה שממש מומלצת בלמטייל. המחיר כלל גם את ההסעה מהגבול עד לעיר San Pedro De Atacama שבצ`ילה והמנהלת הבטיחה כי תזמין עבורינו כרטיסי אוטובוס לאותו יום שנעבור את הגבול, מסן פדרו ל Salta שבארגנטינה. משם יהיה אוטובוס ישיר לקורדובה. Deep Purple Here I Come.
לגונות, הר געש והרבה מלח
למחרת סוף סוף יצאנו לשטח. תחנה ראשונה היתה בית קברות לקרונות וקטרים. יפה. מדבר גדול מסביב, פסי רכבת (או רכי פסבת כמו שאני רגילה להגיד) שנמתחים מאופק עד אופק וקרונות וקטרים חלודים עומדים שם בשקט. הכל נראה כאילו נצבע בספיה. התחנה השניה היתה ערמות המלח. כמו כולם, נעמדנו על הערמות ועשינו פוזות למצלמה. התחנה השלישית היתה מלון המלח הישן שאינו פעיל יותר. מלבד להסתכל על המלון, התחלנו בהינדוס התמונות של הסלאר. כמו כל ישראלים טובים, חובה עלינו, להצטלם כאילו אחד מחזיק את השני על כף היד, דורך עליו וכד`.
בתחנה רביעית הובטח לנו להגיע אל אי הדייגים. בפועל הגענו לאי שנקרא Incahuasi. מסתבר, שבגלל ששכבת המלח בקרבת אי הדייגים רכה ודקה, אין אפשרות להתקרב עם כלי רכב מחשש ששכבת המלח תישבר וכלי הרכב ישקעו. Incahuasi הוא אי של אדמה בתוך ים של מדבר מלח לבן והמוני קקטוסים בגדלים שונים גדלים עליו. יש שם קקטוס שהשלט שלידו אומר שהוא בן יותר ממאה שנים...להאמין או לא להאמין? זה בכלל לא משנה. כל כך יפה שם. אחרי שעה של טיול לאורך שביל מסומן ונקודות תצפית, חזרנו לג`יפ ולנהג/ מדריך/ טבח שלנו. ליד הג`יפ המתינה עבורנו ארוחת צהריים, שלאחריה קבלנו מספיק זמן להשתולל עם תמונות הסלאר. שלא כמו ישראלים גאים, ויתרנו על תמונות עירום. למי שלא מכיר, יש מן מסורת כזו בקרב הישראלים, להצטלם עירומים בסלאר. לא ברור. ואם הזכרנו את הנהג, בהמלצות של המטייל יש שם ספציפי של נהג, אותו כמובן ביקשנו. הנהג שקבלנו בעל אותו שם, אבל כשם משפחה... בכל מקרה הוא היה נחמד מאד. מלבד שעות הסיאסטה, בהן הוא נאלץ לנהוג, הוא לא ניקר על ההגה בכלל. את כובע המצחיה הוא סובב לפי זוית השמש המכה ובמשקפי השמש מספיק משקף אחד... ולחלק הרציני יותר - מידי פעם הוא הסביר לנו מה אנו רואים ואם שאלנו שאלה קבלנו הסבר מפורט. האוכל היה ממש ממש טעים ובכמות כזו שתמיד נשארו שאריות. אמנם רק שני גברים בקבוצה וארבע נשים ובכל זאת..
את הלילה בילינו בהוספדחה שהמיטות בנויות מלבני מלח ועל הרצפה בחדרי הלינה מפוזר מלח גס. משעשע. על אף שידענו שלמוחורת קמים בחמש בבקר בכדי לחזור למדבר המלח לצפות בזריחה, הלכנו למיטות קרוב לחצות. הכרנו זוג בלגי וזוג גרמני שישבנו לשתות עימם עד מאוחר. כשהגענו להוספדחה, אחה"צ, פתחנו את בקבוק הרום שרכשנו ב Uyuni מבעוד מועד, עירבבנו עם קוקה קולה, וחילקנו לכולם. משם הכל זרם. אכן קמנו בחמש בבוקר, ומזל שגוזל הפעיל שעון מעורר, כי היינו צריכים להעיר את הנהג. השארנו את החפצים בהוספדחה, לקחנו מצלמה ויצאנו. בחמש ועשרים כבר היה אור בחוץ אבל השמש עדיין לא עלתה. חששנו כי נפספס אותה, אך לשמחתנו היא עלתה אל מול עינינו. אין ספק - זריחה זה מחזה יפה. המילים לתאורי הנוף נשמעות לי חיוורות מידי לעומת המציאות. יש תמונות.
חזרנו להוספדחה לארוחת בוקר ויצאנו שוב לדרך. היום השני עובר כולו במדבר יפהפה. הרים וגבעות, פה ושם פסגות מושלגות, קניונים צרים, שמושכים להיכנס לעומק, קצת ירוק ואבנים גדולות. נוף מהפנט. זכיתי במושב ליד הנהג באותו יום, מה שגרם לי דיי להתנתק מהשאר ולהישאב החוצה אל הנוף. איזה שקט, איזו עצמה. התחנה הראשונה היתה תצפית על הר געש. בלגונה עם הפלמינגו עצרנו לצהריים. בהמשך, תצפית על האבן שנראית כמו עץ (או, כמו שהחבר`ה התעקשו להגיד, העץ שנראה כמו אבן), שם היתה רוח כל כך חזקה והיה כל כך קר שבקושי הצלחתי לעמוד יציב ולצלם. בלגונה האדומה ביקרנו בסוף היום. הנוף מרהיב והרגשנו קרובים לאלוהים (בדיחה פנימית. גידי נקרע מצחוק עכשיו). ברצינות הנוף מהמם, ראשוני, פראי. כל אותו יום לא הפסקתי למלמל לעצמי, פשוט יפה כאן. המילמולים עלו בעיקר בשעות שכולם חרפו כולל הנהג בזמן נהיגה.
את הלילה השני העברנו במקום גבוה יותר ולכן גם קר יותר. אני בחרתי להתכרבל בשק"ש הנפלא שלי וטוב שכך - היה חמים ונעים. הלכנו לישון יחסית מוקדם - היקיצה מחר: רבע לארבע בבקר. אוי Dios. את בוקר היום השלישי התחלנו קשה. מרגע שיצאנו מהמבנה, בלי ארוחת בוקר, הקור הכה בנו ללא רחם. קר פה, וואלה קר פה! העצירה הראשונה היתה באתר הגייזרים. גזים עצבניים עולים מבטן האדמה. כשנעמדנו מול המעיינות החמים, בתחנתנו השניה, חכחתי בדעתי האם להשקיע את המאמץ ולהחליף לבגד ים בכדי להיכנס למים או לא. הכנסתי את היד למים ולא היה מקום להחליט אחרת, אני במים. ברגעים הראשונים שרפו לכולנו כפות הרגליים, זה סימפטום של הפשרה מקיפאון. אח"כ התרגלנו והיה כל כך נעים שלא רצינו לצאת.
הבריכה היתה יחסית מלאה. כל הסוכנויות מוציאות באותה שעה את הג`יפים מאיוני כך שבכל תחנה פוגשים את כ-ל מי שמטייל עכשיו בסלאר. תמיד יש שורה של ג`יפים חונים והמון אנשים מסביב. הזמן היחיד שהיינו לבד זה בנסיעות. כנראה כל נהג בוחר נתיב מעט שונה. כדי שלא ניתקע בפקקים... כשהואלנו לצאת מהמים, ארוחת הבוקר המתינה לנו. הנהג זירז אותנו, כי יש עוד לגונה ירוקה ולהגיע לגבול עד 10:00 למונית שתיקח אותנו אל מעבר לגבול לצ`ילה. גם הלגונה הירוקה יפייפיה וגם הדרך עד הגבול לא נופלת משאר הנוף שבדרך. לגבול הגענו בשעה היעודה. היה מוזר שלא עוברים ביקורת דרכונים. העמסנו המוצ`ילות על גג המיניבוס, הנוסעים הועמסו גם כן ויצאנו לדרך.
