שווקים במנאוס

"The first condition of understanding a foreign country is to smell it"
 Rudyard Kipling

Manaus, בירת האמזון. כלל אצבע שלי אומר שאם רוצים להרגיש את ליבה של עיר לכו לתחנה המרכזית ולשוק. מאחר ומנאוס היא מעין אי, הנמל מחליף את תפקידה של התחנה המרכזית ולכן פני מועדות כרגע לשוק ולנמל שנמצאים האחד ליד השני. על מנת לבחון את ליבה של מנאוס היום יש להכיר גם את ה"היסטוריה הרפואית" שלה ולכן הרשו נא לי שיעור קצר בהסטוריה:

ב-1669 מצודת São José da Barra נבנתה ע"י מתישבים פורטוגזיים והעיירה שקמה מסביבה נקראה Manaus על שם שבט אינדיאני שחי באזור. ב-1839 פיתח Charles Goodyear את התהליך שמאפשר להפוך את הגומי לקשיח ובשנת 1888 רשם John Dunlop פטנט על צמיג גומי פנאומטי (שמות המשפחה שלהם מוכרים לכם במקרה?). הביקוש העולמי לגומי גדל פלאים ובעלי המטעים, חברות הסחר ובנקים במנאוס הפכו לעשירים. הם בנו ארמונות, יבאו מבנים שלמים מאירופה ובית אופרה ניבנה ב-1896 (שופץ ב-1990) בלב הג`ונגל. החגיגה נמשכה עד שבריטי בשם Henry Wickham הצליח להבריח מברזיל זרעים של עץ הגומי. בגנים הבוטניים של לונדון גידלו את העצים ומשם הדרך היתה קצרה עד לקולוניות הבריטיות באסיה, כגון מלזיה, שם הוקמו מטעי ענק. יעילות היצור האסייתי היתה הרבה יותר גבוהה מהשיטות המיושנות של ברזיל ובין 1920-1929 מנאוס הלכה ואיבדה מחשיבותה. כך חלפה לה תהילת עולם. כיום מנאוס היא עיר מלוכלכת, מכוערת ומוכת פשע. לי זה לא הפריע לאהוב אותה. אלו היו 60 שניות על ההיסטוריה של העיר מנאוס ועתה נחזור לסיפורינו. להזכירכם, פניי עדיין מועדות לשוק ולנמל.

בכל עיר, עיירה וכפר בברזיל שמכבד את עצמו יש את השוק הציבורי Mercado Publico ובמנאוס הוא מתעלה על עצמו. זהו מבנה ברזל ענק שהוקם ב-1882, עוצב על פי שיא האופנה הפריזאית של אותה תקופה ושלד המתכת שלו יובא מאירופה. כיום, שום דבר במבנה או בתוכו לא מזכיר את אירופה ויש לו אופי אמזוני לחלוטין. מאות דוכנים מסודרים בטורים צפופים מציעים כל מה שניתן להעלות על הדעת. ציוד למסעות ג`ונגל, שקי אורז ושעועית, קמח מנדיוקה (שורש של שיח שמגורד ומיובש בתנור. מזון אינדיאני בסיסי), חכות, מנורות נפט, חבלים, פירות אקזוטיים ומוזרים, ירקות ישנים, כלי דת האומבנדה (דת אפרו-ברזילאית), קטורת והרשימה עוד ארוכה.

קניתי אחד מכל פרי שלא הכרתי לנסות אח"כ באכסניה. קניתי גם אבקת גווארנה (Guaraná), המשקה הלאומי הברזילאי שמיוצר מפירות של עץ שגדל באמזון. גם אם רק חצי מסגולות האבקה כמו שהסביר המוכר יתקיימו, אזי עשיתי את עיסקת חיי. אריכות חיים, עזרה בבעיות לב, ממריץ, עוזר לאון הגברי ועוד סגולות מסגולות שונות וכל זה בשני ריאל.

 באחת מפינות השוק שוכנים דוכני הדגים. המים שנשפכים על הדגים לקרר אותם מתערבבים עם המים שאיתם מנקים אותם, עם הקרביים שכרגע הוצאו וכל זה זורם לו לאיטו על הריצפה ונישפך לנהר הסמוך, שם מחכים להם הנשרים שחגים כל היום מעל השוק. אחד מהדגים האהובים עלי הוא ה-Pirarucu, ולא רק בגלל טעמו. זהו דג ענק שקשקשיו מגיעים לגודל של כרטיס אשראי והם כ"כ קשים ומחוספסים שהאינדיאנים משתמשים בהם לשיוף עצים (וגם לקישוט מסכות ושאר עבודות אומנות). ליד אחד הדוכנים ראיתי שק מלא קשקשים, ולבקשתי המוכר נתן לי כמה מהם אותם אשלח לידידותי בארץ. לא יותר מקורי לשלוף מהתיק קשקש של דג לשיוף הציפורניים מאשר פצירה?

איך שיוצאים מהשוק הנמל נגלה לפניך. כל מה שצריך לעשות זה להישען על החומה שמשקיפה אל הרציפים ולהתבונן. רוב האנשים מסביבי הינם בעלי חזות אינדיאנית, ז"א שיער שחור דיו, עיניים מלוכסנות קמעה ועור חום-צהוב. אנשים רזים אלו סוחבים ארגזים וחביות בין המשאיות לסירות הממתינות. אשכולות בננה עפים באויר בין סירות קאנו קטנות לזוגות ידיים ממתינות על הרציף. בנוסף לכל ההמולה הטיבעית מסביב, מוזיקה מחרישת אוזנים בוקעת מרמקולים שמידי פעם מכריזים על שעת יציאת סירה זו או אחרת. אני נמשכתי לנמל כמו מגנט ולא היה יום שלא ביקרתי בו לפחות פעמיים. דניז לא הצליחה להבין מה כ"כ מושך אותי בזוהמה והצחנה שמסביב, אבל עם דג מטוגן תקוע על שיפוד ביד אחת ואחד הסרטים הכי טובים שהאנושות יכולה להפיק מול העיניים, מה עוד אני צריך? הרי בדיוק בשביל זה אני מטייל.

לתחילת הכתבה

הפלגה לסנטרם

שוב אנחנו על הנהר. הפעם על אוניה ולא סירה. בניגוד לסירת העץ הצנועה עם 70 המקומות שהביאה אותנו למנאוס, הפעם אנחנו על אונית מתכת ללא אופי עם מקום ל-450 ערסלים, בדרכנו ל סנטרם Santarem, העיר הכי קרובה למנאוס בה יש תחבורה יבשתית בחזרה למרכז המדינה והביתה.במבט ראשון ממש לא אהבתי את מנאוס, עיר מכוערת להפליא. לאט לאט ככל שלמדתי להכיר אותה, אופיה גבר על יופיה וכעת כשאני עומד על הסיפון ומביט במנאוס נעלמת לאט לאט אני מרגיש עצוב.

השעה 18:30 והשמש בדרכה למטה תוך שהיא שופכת אור ערביים סקסי מסביב שבהחלט לא עוזר להרגשתי. כשסיימתי לרחם על עצמי, התפניתי לסקור את נוסעי האוניה בכלל ושכני בפרט. חוץ מאיתנו, המערביים היחידים על הסירה היו ארבעה מלוכסני עיניים שלי ניראו כמו יפנים. גם כן מערביים. אחרי שזרקתי להם כמה מילים ביפנית והם לא הגיבו, או הגיבו אבל עם הינהון בראש וחיוך שזו דרכם המנומסת לומר שהם לא הבינו כלום, עברתי לאנגלית. מתברר שהם בכלל קוריאנים (איזה מזל. כבר חשבתי שהמבטא שלי ביפנית הוא הבעיה). לשאלתי למה כולם לובשים אותם חולצות (מזכיר את הבדיחה על השפן, לא?) ענו לי שהם מצוות טלויזיה קוריאני והם חוזרים כרגע ממסע חודשיים באמזונס במהלכו צילמו סרט דוקומנטרי. בו במקום הצעתי לעשות ניתוח פלסטי למתיחת העיניים וללמוד קוריאנית בזמן שיא ולו בכדי להצטרף אליהם כנושא הציוד. עצם העובדה שאני כותב לכם עכשיו במקום להתרוצץ אחרי ארבעה קוריאנים מעידה על התשובה שקיבלתי.

 מזל שההפלגה ארכה רק 24 שעות. האוכל היה דוחה, הנוף משמים (האוניות הגדולות מפליגות במרכז הנהר, ובגלל רוחבו האדיר של האמזון לא זוכים לראות כלום מהיער) והחברה, בהשוואה להפלגה הקודמת, ממש עלובה. Santarem, עיירה אמזונית טיפוסית. רחובות צרים, בתים נמוכים, אנשים שלא בוער להם כלום, מקום שמשמעות המילים "טיפוח סביבתי" היא שפתון ולכה ושרוב החיים סובבים סביב הנהר והשוק. שלושה ימים אנחנו תקועים פה. התברר שישנו אוטובוס ל-Quiaba רק פעם בשבוע ביום שני, שאמור לעשות את הדרך בת 1,700 הק"מ, שמתוכם מעל 1000 ק"מ הם דרך עפר, ב-36 שעות (אם זה אכן יקח 36 שעות, ואני בטוח שזה יקח יותר, ז"א נצטרך לנסוע 1,700 ק"מ במהירות ממוצעת של 47 קמ"ש. משביז).

5:45 לפנות בוקר ואני כבר ברחוב. למה? ברור, לא? שוק הדגים. אף פעם לא הבנתי למה שווקי דגים תמיד מתקיימים בשעות כאלו (כמו שוק הדגים הענק בטוקיו ששיא הפעילות ב-5 בבוקר). נכון שאלו השעות שהדייגים חוזרים עם שלל טרי אבל למה שלא יצאו לדוג שעה שעתיים מאוחר יותר ויגיעו לשוק בשעה סבירה? דגים על הבוקר, עוד לפני הקפה..

 בדרכי לשוק אני חולף ליד הבנק. כבר בשעה כזו ישנו תור של לפחות 20 אנשים. והבנק נפתח בכלל ב-10:00. זהו תופעה שראיתי בכל הטיול הזה והיא תורים ארוכים מול הבנק בשעות אבסורדיות. אולי הם חושבים שאם זמן = כסף אזי ככל שיגדל מרכיב הזמן אזי גם מרכיב הכסף חייב לגדול כדי לשמור על שיוויון? שוק הדגים כשמו לא כן הוא. הוא לא רק של דגים אלא גם של דברים אחרים. נער מקומי יושב בתוך בסטה מוקף אשכולות בננה. אני לא יכול להתאפק מלהתנהג כמו תייר ושואל אותו אם אפשר לצלמו. הוא מסתכל שמאלה, מסתכל ימינה ובחיוך מבויש מסכים. דוכן עץ קטן עמוס בצמחי מרפא מיובשים ושאר שיקויים סודיים ארוזים בבקבוקי קוקה קולה וקשסה ישנים. כנראה גירסה מקומית לבית מרקחת.

ואיך אפשר בלי הדגים עצמם. עשרות דוכני עץ קטנים צמודים אחד לשני. בניהם עוברים הסוחרים, הקונים, בטלני השוק והסבלים שסוחבים סלסלאות קש גדולות עמוסות דגים מהסירות לדוכנים. משקל מתכת גדול מונח בפינה ועליו נעצרת כל סלסלה כזאת לפני שהיא מגיעה לדוכנים עצמם.

וכל הזמן הזה עומד לי משפט על קצה הלשון שפה אין לו משמעות אבל אצלנו הוא כבר חלק מהלקסיקון:
 "דייג, אוהב דגים?"

לתחילת הכתבה