ברוכים הבאים ללטיסיה
המטוס מבצע פנייה חדה ימינה לתוך ענן עצום והקולומביאנית שלידי מצביעה עליו, "קומולונימבוס", היא אומרת ומתחילה לחטט בתיק. אני מביט על הענן ומנסה להבין מה בדיוק היא אמרה... כשלפתע, בוקע ממנו ברק, היא מתחילה לדפדף בספרון הקטן שכתוב עליו "הברית החדשה" ביד אחת, ביד השנייה היא מחזיקה צלב ענק. אני מחטט בתיק שלי ומוציא את האייפוד- שאפל. המטוס נוחת לבסוף, באמצע הג'ונגל, מסביב עצים ויתושים, מולי בקתה קטנה ועליה רשום באותיות דהויות מלחות של 100 אחוז "ברוכים הבאים ללטיסיה".
אני מצטרף לג'ון, הלבוש בחולצת חאקי, מכנסי חאקי ומשקפי חאקי, שנינו עולים על מונית אופנוע ונוסעים לעבר "מהאטו הוסטל", האכסניה היחידה המומלצת בלטיסיה. ג'ון מוציא סיגריה בצבע חאקי ושנינו נכנסים פנימה. בחלק זה של העולם ההבדל בין בתי כלא ואכסניות קטן מאוד, חדרים קטנים ומהבילים, מיטות קומותיים מעופשות וכיבוי אורות ב-10 בערב. ג'ון מביט בחיוך גדול עבר מפת דרום אמריקה ואליו מתקרב גוסטבו, הבעלים. ג'ון מסביר לו שהוא צריך חדר לבד, הוא צריך לכתוב, וגוסטאבו עונה לו כי כרגע אין לו חדרים בודדים ושואל מה הוא כותב. ג'ון מוציא כרטיס עובד של הלונלי פלאנט. גוסטאבו נזכר שבעצם, עכשיו כשהוא חושב על זה, יש לו את החדר שלו, הוא יכול לישון בבית של דודתו שגרה רק בקצה השני של העיירה, ואם הוא רוצה, הוא יכול להסיע אותו לקנות סלט פירות, על חשבון הבית. השניים יוצאים ומשאירים אותי לבד, ואני זורק את התיק על המיטה ויוצא, לכיוון מורד הרחוב, שם זורם לו האמזונס. משפחה בת 15 נפשות יושבת על סירה קטנה, האם מניקה את התינוק, האב מדליק לבנו הקטן סיגריה ושאר הילדים זרוקים מאחור על ערימת ענקית של בננות. בשקיעה אני ניגש לעבר הפארק היחיד בעיירה ומצטרף ללהקת ציפורים עצומה שמגיעה מכל הכיוונים. הציוצים הולכים וגוברים, מחרישי אוזניים. השמש שוקעת ועמה בבת אחת שותקות הציפורים. אני חוזר להוסטל ומתקלח במים קרים. לובש את מיטב בגדי ומצטרף לדיירי ההוסטל היוצאים בשני טוסטוסים לעבר המועדון בצד הברזילאי של העיר, טבאטינגה, שם, כמיטב המסורת הברזילאית, מרקדות חמש נערות בלבוש מינימאלי. אני אוהב את ברזיל.
על המעבורת למנאוס
למחרת אני מחליף את הכסף הקולומביאני, שזה אומר להוריד שלושה אפסים מערכו, מחתים את הדרכון ליציאה מקולומביה בשדה התעופה וכניסה בצד הברזילאי בתחנת המשטרה. קונה ערסל וצידה לדרך ושולח אימייל הביתה. "הגעתי לגבול עם ברזיל, יפה פה, כיף לי. אני עולה על מעבורת באמזונס למנאוס בארבעת הימים הקרובים, אל תדאגו לי". המעבורת לברזיל עוזבת פעמיים בשבוע כמדומני, בימים שני ורביעי בסביבות הצהריים, מחיר השיט הוא 160 ריאל שהם כ-80 דולר וכוללים שלוש ארוחות, מקלחות ושרותים במצב מפתיע לטובה.
לאחר בדיקות בטחוניות, אני עולה למעבורת וקושר את הערסל שלי, קופץ עליו והוא נקרע, כל האוניה מתחילה לצחוק. אני קושר אותו שוב שלוש פעמים ומאבטח אותו עם חוט ברזל, שורף את הקצוות, עולה עליו בזהירות ומביט לעבר האמזונס. המעבורת צופרת ואנחנו מתחילים להפליג. מהרמקולים ברחבי האנייה מתחיל להישמע דיסק "מיטב להיטי הפורו" (סגנון מוסיקה ברזילאי) המכיל שלושה שירים בלופ. בשלב כלשהו השיר השלישי נתקע ונותרנו רק עם שני שירים, אבל כפיצוי על כך הוצאו מהמחסן שני רמקולים ענקיים וסאבוופר אימתני, שהושתק רק פעם אחת בערב.
אני מתעורר לדממה, כל המעבורת ריקה ומהקומה למעלה נשמעות צעקות ופיצוצים. אני מזנק מהערסל לעבר המדרגות, חולף על פני ערסלים ריקים, תיקים ובננות, הצעקות הולכות וגוברות. אני מטפס במהירות במדרגות, דוחף את האנשים שבדרכי, לפתע כולם זועקים ומוחאים כפיים: ילד קטן מחזיק אנטנה ענקית לצד טלוויזיה 15 אינצ' ומולה אספסוף של 400 איש, 3-0 לברזיל מול אורוגוואי. המשחק נגמר והרמקולים מוצאים שוב על מריצה, שיר מספר שתיים מתחיל להתנגן ואני כבר יודע בעל פה את הפזמון החוזר (האימה, הו, האימה!).
באוניה מוגשות שלוש ארוחות מלאות: ארוחת בוקר המכילה לחם, ריבה, קפה ודייסה, מוגשת ב-6 בבוקר, ארוחת צהריים המכילה אורז, בשר וסלט, מוגשת ב-11 וארוחת ערב המכילה אורז, סלט ובשר מוגשת ב-4 בערב. בקומה העליונה מוגשים, בתשלום, המבורגרים ונקניקיות כמו גם בירות, הרבה בירות. אני מוציא מהתיק את חפיסת הקלפים שלי ומלמד את השכנים שלי לערסל לשחק במשחק הקלפים האלמותי "יניב". בכל יום מצטרף אלינו שחקן חדש. צרפתים לצד ברזילאים וקולומביאנים צועקים יניב. בלילה האחרון מתאגדת לה חבורה של שחקנים עם הקלפים שלי, אני שואל אם אפשר להצטרף והם אומרים שכבר יש יותר מדי שחקנים, אבל אני יכול להיכנס לרשימת ההמתנה. אני יורד לעבר הסיפון התחתון, יוצא החוצה ומפלס דרכי בין ערימות הבננות, נעמד בקצה האוניה המשייטת לאיטה באמזונס. חושך מוחלט, למעלה ירח מלא. דממה.
למחרת אני מתעורר לקולות ההתארגנות שסביבי, כל הערסלים כבר קופלו ומולי מתגלה עיר ענקית לגדות הנהר שהתרחב לגודל של אוקיאנוס קטן, מנאוס. במנאוס, כמו בכל עיר אחרת באמזונס, ניתן לצאת לסיורים בג'ונגל: סיורים של יום, של יומיים שלושה וסיורים אישיים וזולים, לקחת את התיק, לצאת לג'ונגל ולא לחזור. אני נהנה לראות עיר מודרנית באמצע הג'ונגל, בעלת קניונים, אוכל ומועדוני לילה. מרשים לבקר באולם האופרה הקולוניאלי, הנמצא במרכז העיר, לצד כיכר יפהפייה. אני ושני חברים לובשים את בגדי האופרה שלנו, ג'ינס וחולצת טי שירט ונכנסים לקולות תזמורת סימפונית המנגנת בחינם בכל יום שבת ב-8 בערב באקוסטיקה יוצאת הדופן של האולם.
ביקור בבלם ובג'רי
לאחר טיסה בת ארבע שעות שעלתה לי 100 דולר וחסכה לי 5 ימי שיט, שהם 120 שעות מוסיקת פורו, אני נוחת בשעת בוקר מוקדמת מדי בעיירה בלם, הנמצאת במקום בו נפגש הנהר האדיר הזה עם האוקיינוס. הערים בברזיל הן ענקיות, גם אם הן נמצאות במרחק של 3,000 ק"מ מבירת המדינה, הנמצאת גם היא באמצע שום מקום. בבלם שווקים גדולים, נמל מרשים ואף גן זואולוגי חינמי. בתחנת האוטובוס אני ניגש לעבר החברה היחידה עליה כתוב ריו דה ז'נרו, שואל מחיר, המוכר מביט עלי בהרמת גבה, סליחה? הוא שואל בתדהמה, "כמה עולה להגיע לריו, אה, וגם כמה זמן זה לוקח". "60 שעות נסיעה", הוא עונה, והמחיר? 200 דולר. תודה אני אומר ועולה לאוטובוס שלי, האוטובוס לעבר סאו לואיש, 12 שעות נסיעה, משם עוד ארבע, חמש שעות נסיעה לבאהרניאס, כפר קטן הנמצא לצד הלנסויש, דיונות חול ענקיות. אני קם מוקדם לסיור של חמש שעות בג'יפ בדיונות הלבנות ורחצה באגמים הצבועים בצבע טורקיז. בסופו של יום אני מתיישב במרכז העיר לצד ידידי הגרמני שעתיד לדרדר אותי לאלכוהוליזם וחברתו הקולומביאנית שעתידה לדרדר אותו לעוני. אחרי חמש קייפירניות, אני מגלה שאני לא מסוגל לקום. למחרת, בסופן של עשר שעות נסיעה בג'יפ אני מגלה שאני לא מסוגל לשבת, אבל הגעתי סופסוף לג'ריקוואקווארה, בה נמצא החוף הכי יפה בעולם.
ג'רי הוא כפר קטן באמצע שומקום, כל כך שומקום שהדרך היחידה להגיע אליו היא באמצעות ג'יפ ועוד ג'יפ, ואז הליכה קצרה ברגל, מעבורת קטנה (קרש ענק עליו נמצא הג'יפ ואותו דוחפים שלושה אנשים באמצעות מקל) ונסיעה בעוד ג'יפ. בכפר אין מדרכה, אין כבישים ואין מערכת ביוב מסודרת, לעומת זאת יש בכפר המון מסעדות, פוסאדות ותיירים. אני נרשם לקורס גלישת רוח וניגש למלאכה הלא פשוטה. לאחר שמחלצים אותי מלב ים, אני ניגש לטפס על הדיונה הגדולה, צופה בקיטשיות המרהיבה של השקיעה, לצד עשרות תיירים חמושים במצלמות. אז מתחיל הארוע המרכזי של הכפר, מופע קפואירה מרשים.
עוד ג'יפ ועוד אוטובוס (שמונה שעות) ואני מגיע לעיירה פורטלזה (1.2 מליון תושבים). סיור קצר בעיר יכול להוביל אתכם לשוק הענקי, בו נמכרים טי שירט לצד מוחות של נחשים בשמן קיק, כמו גם לטיילת הענקית ובה עשרות מסעדות, מועדונים ופאבים אל מול חוף ים מדהים, המזכיר מעט את זה של קופקבאנה.
המאחז הישראלי בברזיל
במרחק קפיצה של 12 שעות נמצאת העיר רסיפה ולצידה העיירה אולינדה, עיירה קטנה צבעונית ושקטה שכל מטרתה תיירות. אני מגיע לעיירה במהלך קרנבל גדול, ובעיר תהלוכה מרשימה של בובות ענק ובחורות בלבוש מינימאלי. אני משתכן בפוסאדה המעולה "פוסאדה סאן פרנסיסקו" ובה בריכה וארוחת בוקר ענקית, כמו גם אופציה לארוחת צהריים. נסיעה של 13 שעות והגעתי לסלבדור. אני נוסע לשכונת פלוריניו, שהיא אחת היחידות הבטוחות לתיירות בעיר, להוסטל הישראלי נגה מלוקה. באזור פלוריניו המדרכות עשויות אבן והבתים הישנים צבעוניים, הכל מאוד ציורי ומצטלם נהדר. השכונה מזכירה את שינקין, רק עם המון קבצנים, כלבים משוטטים וגנבים. ירידה במעלית העירונית תיקח אתכם לצד התחתי של העיר ושם שוק עצום בגודלו. בכל לילה קרנבל לכבוד החג היומי, ותהלוכה ענקית של תופים יוצאת ומקיפה את המרכז. עשרות מועדונים מנגנים את כל סוגי המוסיקה השחורה שמאפיינת את מדינת באהייה.
ביום ראשון רגוע אני מחליט לנסות את גורלי ולצאת מאיזור פלוריניו לסיור קצר. לפתע נצמד אלי שודד חביב הגונב ממני את הארנק, אך דואג להביא לי חמישה ריאל שיהיה לי איך לחזור באוטובוס. אני מסתובב וחוזר לעבר שכונת פלוריניו, מדווח על השוד לחברי באינטרנט קפה ויוצא לכיוון ההוסטל, כשלפתע מנתקים ממני את המצלמה הדיגיטאלית. אני משתדל שלא לבכות וניגש לעבר משטרת התיירות, שם השוטרים משתדלים שלא לצחוק מהסיפור.
למחרת בבוקר יצאתי לעבר איליה דה סאו פאולו, מאחז ישראלי במרכז ברזיל. ההגעה לא קלה, אבל מגוונת, במעבורת ונסיעה באוטובוס לכפר ולנסה, משם סירה מובילה אותי לאי. ניתן לעשות את אותה הדרך בשעה וחצי במקום בארבע- שבע שעות בעזרת מעבורת מהירה, במחיר של 70 ריאל במקום 30, לשיקולכם. אני ניגש לשגרירות הישראלית, פוסאדה בלאק אנד ווייט, שם אני מחפש את המיטה שלי בעשן הסמיך האופף את החדר, מניח את חפצי ויוצא לעבר החוף. אני מצטרף לחבורה של עשרה ישראלים שיושבים על החול ואוכלים ארטיקים, לרקע רעש המטקות וקולו של מוש בן ארי. כשאני קם לשחק מטקות אני מתעצב להבין שבעוד שבוע ייגמר הטיול, ואני אהיה כבר בארץ, כמה כל זה יחסר לי.
