ברזיל, קצת אחרת

רועי וברוך, מגיעים לצפון-מזרח ברזיל ומגלים במעבר בין ישובים קולוניאלים, סדינים לבנים, שפע ערים, Sertao אחד וגם שברזיל היא לא רק חופים אלא הרבה מעבר אבל לסיום, בכל זאת, מגיעים לג`רי קואקוארה כדי לבדוק האם רועי סוף סוף יזכה להגשים את פנטזיית החוף הרטובה שלו.
רועי גמר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: ברזיל, קצת אחרת
Thinkstock Imagebank ©

עדכון סטטוס קורונה נכון ל-18/01/2021

  • על כל הנכנסים לישראל מברזיל ישנה חובת בידוד במלוניות קורונה של 14 יום או 10 ימים בכפוף לשתי בדיקות שליליות.
לוגו וירוס קורונה
גולשים יקרים, אנו עושים כמיטב יכולתנו להציג כאן את המידע העדכני ביותר האפשרי. כיוון שהמצב משתנה באופן תכוף, המידע המוצג כאן הוא להתרשמות בלבד ואינו מחייב. לקבלת מידע מחייב על מצב ומגבלות הקורונה ביעד הנסיעה שלכם, יש לפנות אל חברת התעופה/חברת הנסיעות או רשויות המדינה ביעד הנסיעה שלכם. תודה!

שפה ודת בבלם

פורטוגזית, קשה, שפה:
 לפני שאני בכלל מתחיל את הכתבה הזאת הייתי רוצה קצת להתייחס לשפה החדשה: יש איזו המצאה ישראלית שברזילאים מבינים ספרדית כי יש דמיון בין השפות. אז להלן האמת: זה לא נכון !! פורטוגזית היא שפה קשה, שיש בה אלמנטים שמזכירים ספרדית, כמו שאנגלית מזכירה ספרדית - כולן שפות לטיניות, אבל הן לא דומות ופורטוגזית היא שפה שכל מילה שוברת לך את השיניים, עתה נערוך ניסוי קטנטן וקצר: לפניכם, העומדים לצאת לטיול בברזיל, מספר שמות של מקומות שעליהם אני עומד לספר בכתבה, נסו לבטא אותם ואחרי זה תקראו איך באמת מבטאים אותם:

  • העיר Belem, מבטאים Beley.
  • הפארק הלאומי Lençois dos maranheses, מבטאים- Lensoysh dosh maranyesesh
  • Sete Cidades, מבטאים- Sechi Sidajish
  • sobral, מבטאים- Sobraw
  • עוד ועוד ועוד.

אני כבר יותר משבועיים בברזיל ואני לא מצליח להתרגל לדבר הזה. פורטוגזית קשה שפה, עדיף תנועות ידיים, יותר נכון, אין ברירה...

בפה הנהר:
אלפי האיים מהםושלמים, מהם מורכב ה-Ilha do Marajo נפרסו מתחתינו ומתחת השמש העולה בעת שהמטוס התקרב לנחיתה בעיר Belem (בליי) שיושבת על שפת האמזונס והיא בירת מדינת Para. אחרי לילה חסר שינה, היום היה בעל מטרה ותכלית יחידה: לישון. התרסקנו במלון במרכז העיר, אחרי שעתיים המתנה, לתוך מיטות מלאות נמלים ורק אי שם בשעות הצהריים המאוחרות הצלחנו לגרד את עצמנו החוצה ולראות איפה אנחנו לעזאזל נמצאים. מסתבר שהיינו כ-120 ק"מ מהאוקיינוס האטלנטי ועדיין על גדות הנהר העצום. למעשה, התעורננו ממש בזמן כדי להגיע לשקיעה בה צפינו מהקניון הממוזג Estaçao das Docas.

Beley:
יום המחרת היה הרבה יותר מלא ומעניין, מלאי מרץ וכוח יצאנו לחרוש את העיר. הדבר ראשון שעשינו, אחרי ארוחת בוקר, היה לנסוע לקנות כרטיסים לנסיעת לילה ארוכה ליעד הבא Sao Luis. כל הדרך מתחנת האוטובוס לגן החיות של העיר היינו בהלם. בדיוק שילמנו חמישים דולר על נסיעה של 12 שעות, הנסיעה הכי יקרה באוטובוס עד כה בדרום אמריקה. מזל שגן החיות היפהפה של העיר הצליח להשכיח מאיתנו את העשיקה, הוא היה מלא בצמחייה וחיות ג`ונגל (חלקן חופשיות) והשלים לנו פערים- סוף סוף ראינו איך נראה יגואר אמיתי וחי ואני חייב להודות שאני שמח שלא פגשנו אחד בג`ונגלים של בוליביה. מגוון חיות רחב ומעניין. היינו שם כשעתיים. הליכה חזרה למרכז עברה דרך הכנסייה המרכזית של העיר שהיתה מעניינת להצצה של בדיוק חצי שניה. את שארית היום העברנו במרכז העיר ובעיר הישנה - חצי מהזמן במזגן הנעים של אזור המסעדות של קניון מקומי. פשוט היה חום בלתי נסבל והיינו חייבים להתקרר. סך הכל אני יכול לתאר את העיר כנחמדה וכיפית ושווה ביקור אם אתם בדרך אל או מהאמזונס.

 בערב, כשעמדנו לצאת לתחנה המרכזית עם אוטובוס קרה אירוע משונה. ברחוב הראשי של העיר, יצאו קבוצות אנשים שמחים וצוהלים והתחילו לחסום את התנועה תוך שימוש בעשרות אגוזי קוקוס שפזורים בעיר כמו זבל, בגלל עשרות דוכני מיץ קוקוס שקיימים. מה שנראה כמו חגיגת ניצחון של אוהדי קבוצת כדורגל הפך מהר מאוד להפגנה גדולה. המצב היה מאוד לא ברור והחלטנו שפשוט עדיף שנעלה על מונית ונעוף משם, וכך היה. ב-20:00 כבר היינו על עוד אוטובוס לילה נחמד והפעם היעד היה - סאו לואיס (Sao Luis).

קסם קולוניאלי:
ג`יסס קרייסט סופר סטאר. זה המצב בברזיל. כל רחוב כנסייה. הדת חזקה, הקטע הזה של אלוהים הולך פה טוב. הבחורה הכושית במודיעין תיירות של תחנת האוטובוסים של סאו לואיס היתה יותר עסוקה בלספר לנו כמה ישו אוהב את כולנו ואת ישראל מאשר לספק איזשהו מידע מועיל באמת, מעבר למפה של העיר. הזמן היה צהרי היום, נסיעה של 16 שעות, רק 4 שעות מעבר לצפוי. עד הבוקר הג`ונגלים הפכו לערבות דקלים שדרכם הגענו לעיר שמתוארת כ"בעלת קסם קולוניאלי" במדריך שלי.

התמקמנו במלון, בעיר הישנה והמשוחזרת, ויצאנו להסתובב קצת אחרי ארוחת צהריים. מאוד מעניין אותי מה זה קסם קולוניאלי, כי כל מה שאני הצלחתי לראות היה קבוצת בתים מתפוררים עם כמה מוזיאונים משעממים, אפילו הים, בקצה השכונה, לא היה קיים. השפל היה מספיק חזק כדי למשוך אותו כמה קילומטרים החוצה. זה היה פיני, הישראלי שישן איתנו במלון, ומטייל כבר שלושה חודשים בברזיל שהציל את כבוד העיר. נודע לו שיש אירוע ריקוד באיזו סמטה בעיר הישנה. ואכן, קרוב למרכז אזור העיר הישנה התקבצה בערב קבוצת נגנים ועשו סשן ריקודים של (כנראה) Carimbo, היו שם הרבה אנשים, בירה ושמחה.

 אני לא כל כך עקבתי אחרי שרשרת המאורעות אבל זה נגמר בזה שאני, ברוך ופיני היינו תקועים עם איזה בחור ברזילאי במסעדת נקניקיות אוכלים ארוחת ערב. הוא היה די שיכור, ידע קצת אנגלית, ועל רוב השאלות שלנו על ברזיל ענה: "זה כמו יבשת, תלוי איפה". הערב המשיך מאוד נחמד. אזור הבילויים של העיר הוא נחמד מאוד בערב. אבל מעבר לכך אין בה כלום. למחרת בבוקר ספרנו את השניות כדי להמשיך הלאה עם אוטובוס צהריים לעיירה Barreirinias, ולמזלנו, בסופו של דבר, הרגע הגיע.

לתחילת הכתבה

לנסויס ופיריפירי

בין הסדינים:
עזבנו סופית את הג`ונגלים, כך החלטתי במהלך הנסיעה. את ערבות הדקלים לאט לאט החליפה צמחייה נמוכה יחסית שגדלה על בסיס חול ים לבן. לעיירה עצמה כבר הגענו בערב, היא היתה ממוקמת על גדות נהר ובסך הכל היתה שקטה וחביבה. הסיבה שהגענו לכאן היתה כדי לבקר בפארק הלאומי Dos lençois Maranheses (דוש לנסויש מרנייסש). המשמעות של לנסויש הוא "סדינים" והמילה מרנייסש מתייחסת למדינה בה היינו עתה, Maranaeses, אבל כדי להבין למה קוראים למקום הזה "סדינים" היינו צריכים לחכות עד למחרת בבוקר.

יצאנו על הבוקר, דרך המלון, לביקור בלגונות של הפארק שנוצרות בין הדיונות ממי גשמים. הנסיעה היתה במשאית 4X4 שהורכבו עליה כסאות. יחד איתנו נסעו זוג צרפתים וחבורת ברזילאיות שכל תנועה וקפיצה של המשאית בדרך העפר בחולית גרמה להם לצרוח כאילו הם לפחות ברכבת הרים. אחרי שחצינו נהר עם מעבורת קטנה ועוד זמן מה של נסיעה בין צמחייה ירוקה ונמוכה הגענו לקו הדיונות. זה המקום בו פתאום הצמחייה נגמרת ומתחילות דיונות גליות בצבע לבן לבן לבן.

זה דרש רק הליכה קצרה כדי להיכנס לתוך אחד המקומות הכי קסומים לטעמי בדרום אמריקה. בין הדיונות הלבנות נוצרות לגונות צלולות לחלוטין. קשה לתאר את זה ממש אבל זה יפהפיה ועל סף הבלתי מציאותי. פשוט להכניס רגל לפנטזיה. הלגונות העיקריות בהן ביקרנו ושחינו (מפלט נהדר מהחום הכבד) היו Lagoa azul ובמרחק 20 דקות הליכה בחול רותח מהראשונה Lagoa Peixe. בסביבות שלוש חזרנו לכפר, מרוצים מאוד. חשבנו לנסוע לכפרי חוף בסביבה Cabure ו-Atins אבל גילינו שזה או סיפור יקר דרך סוכנויות או סיפור שהוא כאב ראש ודורש יומיים לפחות ולכן החלטנו לוותר ולמחרת בבוקר התייצבנו עם המוצ`ילות כדי להתחיל את אחת הנסיעות הכי הזויות בטיול שלנו.

יומיים של נסיעות:
מה כבר רצינו? להגיע לעיירה Piripiri? כזאת בקשה גדולה? אז זהו זה... זה לא היה כזה פשוט. בשעה עשר בבוקר התייצבנו מול הבנק המקומי איפה שצי של משאיות עמד לצאת למסע בן מספר שעות לעיירה Tutoia, עכשיו לא דובר על אותן משאיות כמו שנסענו בהן יום לפני עם כסאות נוחים אלא במשאיות פשוטות ששמו עליהן כמה קרשים כספסלים והתחילו להעמיס אנשים.

החלק הראשון של הנסיעה כלל שני היבטים: ההיבט שלי, שבו אני מתאר לברוך שישב בצד מה יקרה לו אם אחד הדקלים הקוצניים או שלל צמחים אחרים מסביב יפגעו בו. וההיבט של ברוך שהיה עסוק באופן כרוני בהתחמקות מענפים שחדרו במהירות לתוך המשאית ולכיוון הפרצוף שלו. בסוף הנסיעה כבר יצאנו מהצמחייה לאזור תחילת הדיונות של "לנסויש הקטן" (לעומת האזור בו היינו יום לפני "לנסיוש הגדול") וכעבור זמן קצרצר הגענו לעיירה היפה Neve Paulinas. כעבור שעה, החלפנו למשאית אחרת, שבה הנהג באמת החליט לבדוק מה יכולת ההעמסה שלה. עם שלושה אנשים על הגג ועוד כמה תלויים בצדדים - די הרבה, אפשר לומר בסופו של דבר הגענו בריאים ושלמים, אם כי קצת עייפים, ל-Tutoia, התמקמנו באיזו אכסניה שמצאנו ויצאנו לשוטט קצת. להפתעתנו גילינו שאנחנו על חוף האוקיינוס. בין עשרות סירות דייגים, ישבנו על החוף מול השקיעה וצפינו בילדים שלתדהמתנו אספו דגים קטנים ומתים שנסחפו בהמוניהם לחוף הצר והארוך.

רק למחרת בבוקר היה לנו אוטובוס המשך, הפעם ל-Parnaiba שבמדינת Piaui שיש לה תחנה מרכזית מאוד נחמדה ומשם זה היה, תוך זמן קצר, אוטובוס ישיר לתוך "החצר האחורית" של החוף הבריזלאי ה-Sertao ולעיירה Piripiri אליה הגענו לקראת ערב. הנסיעות האלה בברזיל - אי אפשר איתן, ולצערי, אי אפשר בלעדיהן...

שבע הערים :
מה שיפה ב-Piripiri, כמו בשאר ערי ה-Sertao (הכינוי לאזור הפנים של צפון מזרח ברזיל), שבהן עברנו, זה שמסתכלים עליך כאילו נפלת מהריח. רוב התיירים שרויים בקונספציה שברזיל זה חופים, ג`ונגל, פנטנאל ומפל האיגואסו. לא כך הדבר! מסתבר שיש עוד מעבר, ואנחנו רצינו לדגום מה"מעבר" ולכן הגענו לעיירה הזאת שבה תיירים נפוצים כמו יגוארים באנטרטיקה פחות או יותר כדי לבקר בפארק Sete Cidades (סצ`י סידג`יש). הבחור ב-Hotel California (מקורי) שבעיר עזר לנו עם מידע על האזור ולמחרת בבוקר יצאנו בשבע עם עובדי הפארק באוטובוס שלהם לפארק. כל הדרך עברה בתוך הצמחייה הנמוכה, ירוקה ודי יבשה של הסרטאו. לא ראינו כלום שנראה מעניין. זה דרש קצת הליכה ממרכז המבקרים עם המדריך - חובה - של הפארק כדי להתחיל לגלות את היופי של המקום.

מדובר על פארק עם צורות אבן מאוד מיוחדות שפשוט צצות להן מתוך המישור, יש שם קשתות, עמודים, מערות, תיורי סלע, בריכות שחייה טבעיות, והמון חיי בר. ראינו תוכים, ינשופים, עטלפים, מוקו (סוג של מכרסם שדומה לקפיברה) ועוד. לא היו חסרים סימנים לעוד חיות. הבעיה היחידה שבהליכה של 12 ק"מ בין שבעת הערים (כל קבוצת סלעים מכונה "עיר") הזמן עבר והחום עלה לרמות מטורפות. השתדלנו ללכת מהר כדי להגיע למרכז המבקרים מוקדם לפני שיתחיל החום של הצהריים.

 ב-11:30 אחרי ביקור בערים השישית, שנייה, חמישית, רביעית, שלישית, ראשונה ושביעית לפי הסדר, הגענו חזרה למרכז המבקרים. עתה רק היו לנו חמש וחצי שעות לשרוף עד שהאוטובוס חוזר לעיירה. אז אחרי שמיצינו את הקולר של מרכז המבקרים יצאנו לעוד הליכה של 2 ק"מ למלון של הפארק. עם בריכה טבעית, מסעדה ובעיקר הרבה צל היה שם, קצת יותר נחמד. היינו משתגעים אילולא ברוך היה מוצא קלפים בתיק שלו, דבר שגרר משחק "יניב" של שלוש וחצי שעות. גם הקוף המקומי היה די משועמם ואחרי שהספיק לנסות לתקוף אותנו, לשחק עם מטאטא, החליט שהוא עובר למסעדה והתחיל לגנוב להם דברים מתוך הבית. לראות את המלצרית רודפת אחריו העביר לנו את החצי שעה האחרונה לפני שהאוטובוס החזיר אותנו לעיירה. בערב, אחרי כמה נסיונות כושלים של ברוך למשוך כסף מהכספומטים של המקום, צצה הבעיה הכספית הממשית הראשונה של הטיול, דבר שעמד לגבול לא מעט כאב ראש בימים הבאים..

לתחילת הכתבה

מערה באובחרה, נופש בג'ריקוקוארה

חור בכיס:
510 ריאל, העלתה הספירה שלי, לברוך היו עוד 40 ריאל ועוד 100$ במזומן. מאז Belem שום כספומט שעברנו לא קיבל כרטיס אשראי בינלאומי. המצב היה קשה. שקלנו צעדים קיצוניים כמו משיכה בבנק או העברה בנקאית. הבנקים בעיירות הקטנות לא החליפו דולרים. ניסינו. סכום הכסף שהיה ברשותנו היה צריך להספיק לכשבוע. יום אחרי הביקור בשבעת הערים נסענו בצהריים לעיירה Ubajara, שכבר ממוקמת במדינת Ceara. העיירה היא דרך חדישה לפארק בעל אותו שם. הדרך עברה במישורי הסרטאו עד שלקראת סופה התחילה לטפס במתינות לרכס שבקע מהמישור. הנוף כאן היה הרבה יותר ירוק ובגובה 850 מטר מעל פני הים גם קצת יותר קריר.

בבוקר נסענו לפארק שהאטרקציה המרכזית בו היא מערת נטיפים. נסענו לכניסה על זוג אופנועים ומשם זאת היתה עוד הליכה קצרה לרכבל שיורד למערב. בדרך נחש באורך מטר וחצי נפל מהעץ על הרצפה לידנו וזחל במהירות לתוך הצמחייה. הסתכלנו על הסנדלים שלנו ודאגנו. הנוף מתחנת הרכבל היה מדהים. ההר נפל למישור העצום במצוק אדיר ממנו נפלו מפלים לתוך צמחייה טרופית עמוסת דקלים. בזמן שהרכבל ירד לעמק בתלילות מפחידה קיבלנו עוד זוויות מבט מעניינות על האזור. בתחתית, המערה עצמה לא היתה להיט והמדריך האילם שלקח אותנו לסיבוב בן 10 דקות בתוכה נתן תחושה של עשייה מתוך חובה, שלא חשתי בכל הטיול הזה. די מגעיל.

חזרנו למעלה ובדיוק תפסנו מדריך שיצא עם עוד זוג מקומי לשביל שהולך לאורך המצוק ולראשי המפלים, לאחר שהובהר לנו שהנחש שראינו היה ארסי מאוד ושבפארק יש המון נחשים (כולל הנחש הארסי בברזיל - קוראל) הסנדלים הפכו למטרד. חצי מהדרך הלכנו עם המדריך ואת השאר המשכנו בעצמנו. הנוף מראשי המפלים, בקצה רכס ה-Ibiapiba היה מהמם ונורא שמחנו שטרחנו להגיע לפארק הזה.

זאת היתה הליכה של כמה ק"מ חזרה לכפר, כשעברנו מול הבנק ברוך קילל משום שבבנק המנהלת לא הצליחה לבצע עבורו משיכה טלפונית וכמעט גרמה לחסימת הכרטיס. בארבע אחרי הצהריים עלינו על עוד אוטובוס והפעם היעד היה Sobral שמשם קיים קישור לחוף המדהים Jericoacoara, קיווינו שהמשפט "משנה מקום, משנה מזל" יתפוס. נשארו לנו קצת פחות מ 400 ריאל בכיס.

Jericoacoara:
Sobral, ישבה על נהר והיתה עיר נחמדה אך משמימה שעיקר העניין שלנו בה היה להשיג כסף. בבוקר פשטנו על רחוב הבנקים של העיר שבו היה מגוון של כעשרה בנקים שונים. לקצר את הסיפור, זה לא עזר - שום כספומט לא קיבל את הכרטיס וכל הבנקים היו סגורים בגלל יום שבת. לקראת צהריים, בתקוות "יהיה בסדר", עלינו על האוטובוס שלקח אותנו לעיירה Jijcoa שם היינו צריכים להחליף למשאית. ההלם היה לראות את כמות התיירים העצומה שהגיעה עם האוטובוס מ-Fortaleza ואלה שהגיעו כדי לעזוב חזרה. אחרי חודש נטול תיירים כמעט לגמרי, היינו ללא ספק חזרה על הגרינגו טרייל. המשאית לקחה אותנו דרך הדיונות הלבנות והעצומות לכיוון החוף וכעבור חצי שעה נגלה "נווה המדבר" עמוס דקל קוקוס של ג`רי. התמקמנו ב-Pousada והגענו לחוף בדיוק לזמן השקיעה שהיתה מרהיבה. הגענו למנוחה ונחלה, או יותר נכון - אחרי שברוך מצא מקום שהיה מוכן להחליף את הדולרים, הגענו למנוחה ולנחלה.

סדר יום - בטן גב:
בג`ריקואקוארה יש סדר יום די קבוע - קמים בבוקר מאוחר, אוכלים ארוחת בוקר, עושים "פעילות יום", אוכלים ארוחת צהריים, ישנים שוב כמה שעות, קמים והולכים ל"דיונת השקיעה" (דיונה עצומה שבה כולם מתקבצים לצפות בשקיעה), יורדים למטה לחוף כדי לצפות במופע קפוארה, חוזרים למלון, מתקלחים, ארוחת ערב, יושבים באיזה פאב ומקנחים באחד המועדונים של הכפר, אלה החיים, מאוד באיזי.

ביום הראשון אחרי שהגענו ניצלנו את הבוקר להליכה לאתר Pedra do Faruda שהיא קשת אבן על החוף כ 3 ק"מ מהעיירה. הים היה בצבע טורקיז, הדיונות לבנות וקבוצות דקלי קוקוס בצבצו פה ושם. ביום השני כבר לא הרחקנו לכת ופשוט היינו בים כל הבוקר מנסים להתחמק מגולשי הרוח המתלמדים. חיי הלילה, אני חייב להודות, לא היו מהמשובחים שבישבת - השרות במסעדות היה זוועתי ומועדוני הלילה היו ריקים למדי ובעלי מוזיקת Forro מגעילה, דבר שהרחיק אותנו מהם. ביום השלישי שלנו ניצלנו את הבוקר לעוד קצת בטן גב בחוף ובצהריים המשכנו ל-Fortaleza, היה נחמד, אבל מיצינו...

פנטזיית החוף הרטובה שלי:
 פנטזיית החוף הרטובה שלי היא כזאת: חוף בעל חול לבן ונקי שמאחוריו משתרעים המוני דקלי קוקוס גבוהים. המים הם בצבע טורקיז וצלולים כמו האוויר. בתוך המים שוחים מגוון דגים טרופיים אבל אין שום דבר מסוכן שצריך לחשוש ממנו. המלון שלי הוא קבוצת בונגולוס עץ ממוקמים מעל המים הצלולים. השרות במקום הוא חמישה כוכבים, הטמפרטורה היא בדיוק נעימה - גם של האוויר וגם של המים. אני שוכב לי על כסא נוח על החוף עם אגוז קוקוס קר ושואב את החלב מתוכו. בקיצור - הכל מושלם. לצערי, לא נראה לי שבברזיל אני אמצא את החוף שעונה על כל דרישות הפנטזיה שלי, כנראה שאני פשוט אצטרך להמשיך לחפש. איי המאלדיביים מקבלים אצלי דירוג גבוה כבעלי סיכוי לעמוד בכל הדרישות, אבל עד שאני אגיע אליהם, אי שם כשאני אהיה זקן ועשיר, יש לי את כל קו החוף של ברזיל לבדיקה מעמיקה. אז על עוד חופים, ערים וכל מקום שהרגליים שלי יקחו אותי אליו נספר כבר פעם הבאה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

עדכון סטטוס קורונה נכון ל-18/01/2021

  • על כל הנכנסים לישראל מברזיל ישנה חובת בידוד במלוניות קורונה של 14 יום או 10 ימים בכפוף לשתי בדיקות שליליות.
לוגו וירוס קורונה
גולשים יקרים, אנו עושים כמיטב יכולתנו להציג כאן את המידע העדכני ביותר האפשרי. כיוון שהמצב משתנה באופן תכוף, המידע המוצג כאן הוא להתרשמות בלבד ואינו מחייב. לקבלת מידע מחייב על מצב ומגבלות הקורונה ביעד הנסיעה שלכם, יש לפנות אל חברת התעופה/חברת הנסיעות או רשויות המדינה ביעד הנסיעה שלכם. תודה!

כתבות מומלצות עבורך על ברזיל

כתבות על חופשת סקי 2022

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם