הרהורים נוגים לפני טיול
ושוב פעם חזרה למציאות... אלוהים, לא שמת לב וכמעט התעוורת ממנורת הפלורוסנט על תקרת משרדך הצבאי והמרווח בה בהית בחמש הדקות האחרונות מסיבה בלתי ברורה. למעשה, אם להיות כן עם עצמך, הסיבה כבר ברורה לך בצורה בהירה יותר מדי- משעמם לך. אתה בן 22 והחיים שלך סובלים משגרה נוראית. שגרה שאין לך יכולת לברוח ממנה גם אם אתה רוצה. זה לא היה נורא כל כך פעם, אפילו נהנית בתקופות מסוימות אבל ככל שהשחרור מתקרב אתה סובל יותר. היום העבודה כבר משעממת אותך, הבסיס משעמם אותך, האנשים משעממים אותך. ואז אתה מפנה את ראשך ומסתכל על הפוסטר שתלוי על לוח שעם ישן ומתפורר. זאת תמונה גדולה של הטורסים (ב-Torres del paines). אתה לוקח טוש ומסמן עוד X על טבלת היאוש שעשית לעצמך. עוד יום עבר. עוד מעט, עוד מעט. כל החברים כבר השתחררו. גם הקצינים כמוך. קיצוצים, אתה יודע. חלקם כבר נסעו וחזרו וכל סיפור שלהם, חובבי טיולים מושבעים כמוך, רק זרה לך מלח, תיקון - נתרן גולמי, על הפצעים.
מצד שני אתה חושב על החודשים שלהם בתחנת הדלק, באבטחה וכו` ואתה מתעודד. אתה לא תצטרך לעשות את זה. את הכסף שלך הרווחת כבר ביושר. אבל בכל זאת התחושה מקננת בך עמוק שאתה חייב פשוט חייב לעוף מפה, להשתחרר ולנסוע, לבלות במשך 10 חודשים רצוף. לשחזר את כל מה שארבע שנים של צבא מחקו בך וזה- את היכולת לחייך. אפילו בילויים הדוניסטיים ולהיות עם חברה שלך כל סוף שבוע לא עושים לך את זה יותר באופן שלם. אתה חייב לנסוע לחוות על בשרך הרפתקאה מושלמת במקומות מדהימים עם חוויות בלתי נשכחות ואנשים מיוחדים, כדי שכשתחזור דברים יראו יפים יותר. אתה חייב. זה כמו מכת חשמל של דפיברילטור כדי להתניע את הלב מחדש. חייב לראות שוב את היופי והייחוד במה שמסביבך. אתה גם חייב להפסיק לדבר לעצמך.
וככה קרה שלאחר לא מעט בהייה על פוסטרים והזלת ריר על החולצה יום שחרורי מגיע וממש קצת אחריו אני עומד לטוס לטיול שאני מקווה יהיה בלתי נשכח. לעומת אחרים אני לא מתכוון להגיד של פעם בחיים כי אני בונה על עוד כמה כאלה בעתיד.
שלבי תכנון הטיול - שפה ומסלול
אפשר להגיד שלדרום אמריקה החלטתי לטוס עוד לפני די הרבה זמן- לקראת סוף שרות החובה שלי, אז לא ידעתי אם אני ממשיך לשנת קבע או לא ובניתי מן תכנית מתאר קצת שונה מהיום, אבל שכללה את דרום אמריקה בתוכה. התכנית שלי נכון להיום שונה מהתכנית המקורית שכללה לעשות את שביל ישראל ורק אז לנסוע לדרום אמריקה. אבל בסוף החלטתי לדחות את שביל ישראל ולנסוע לתקופה ארוכה יותר לדרום אמריקה (צ`ילה, ארגנטינה, בוליביה, פרו, ברזיל). 9.5 חודשים אם לדייק כי אני מתכנן לחזור קצת לפני תחילת שנת הלימודים בסוף אוקטובר 2005 לעשות שינוי חד כמו סכין משוייף ולהתחיל ללמוד. אבל אני מעדיף לא לחשוב על זה כרגע. אני משאיר את הטיפול בידי ההורים.
השלב הראשון מבחינתי לאחר שהחלטתי סופית לנסוע היה ללמוד ספרדית. ככה- ישר השפה. לפני שידעתי בכלל מה זה "Machu pichu" בדיוק, לפני שיכולתי להגות נכון Ushuaia ולפני שבכלל שמעתי על ה-Cordillera real,ידעתי שאני רוצה קשר עם העולם שאליו אני נוסע וזה לא ילך בתנועות ידיים. וככה התחלתי ללמוד עם ידע אפס. אפילו טלנובלות מעולם לא ראיתי (ואני משתדל ללמוד בלעדיהם. אני פשוט לא יכול לסבול את השטויות האלה. אני מקווה שרובכם מסכימים איתי. אבל לצערי אני יודע שקיימים ביניכם כאלה שלא. ולעזאזל! אני נוסע לארצות שכל שידורי הטלביזיה שלהן זה טלנובלות וגם כדורגל זה לא מנחם אותי).
ואכן לאחר כארבעה חודשי לימוד וקורס רמה ב` שהופסק באמצע עקב מיעוט מתמידים הגעתי לרמה שאני מתפלל תספיק לי כדי לתקשר עם המקומיים למרות שתמיד אני בטוח שכשהם יקשיבו לי זה ישמע להם כמו עברית של עולה חדש שנמצא חודש בארץ ( רק בספרדית...). מעניין באמת אם בהתחשב בכמות הישראלים בכל רגע נתון ביבשת התפתחו שם קומיקאים שהתפרסמו על חיקויים מוצלחים במיוחד של ישראלים שמנסים לדבר ספרדית כמו שקרה בארץ עם כל מי שעברית אצלו זה לא הצד החזק? אני אבדוק את את הנושא הזה כבר שם ואחזור אליכם. בכל מקרה....זה מומלץ! מומלץ! מומלץ! [קורס מתחילים במכון לידידות אמריקה...ולא (אם תהיתם)... הם לא שילמו לי או נתנו לי משהו כדי שאני אכתוב את זה].
השלב השני היה להתחיל להבין מה בכלל אומר המושג המוזר והמכליל הזה, ששמעתי עליו עוד כשהייתי ברחם, כי לא מפסיקים לדבר עליו במסגרות שונות ומשונות. אז החלטתי לקרוא. כן, הדבר הזה שעושים עם ספרים. 99% מהישראלים שנוסעים לחו"ל קונים בממוצע 10.7 ספרי טיולים, הולכים ל-5.2 הרצאות בנות 3 שעות של מטיילים שחזרו, נפגשים עם 79.4 חברים בממוצע שהיו שם וגולשים לאינטרנט זמן שמשתווה לאורך הנסיעה עצמה רק כדי לתכנן. אצלי זה לא היה שונה במיוחד. במיוחד שהיה לי המון שעות חופשיות בסופ"שים מדכאים עד מוות בבסיס לקרוא.
ההבדל ביני לבין הישראלי הממוצע היה שלא הלכתי להרצאות לפני שקראתי המון על המקום וגם כשהלכתי להרצאה היחידה שטרחתי להגיע אליה (וגם זה עם ספקות...) השתדלתי לא להקשיב יותר מדי אלא רק לספוג "אווירה". למה? כי לא רציתי להתקבע על ה"גל" הישראלי. גם נפגשתי עם חבר אחד שחזר בנובמבר משם אבל רק כדי לשמוע חוויות. והוא...הוא לא מקובע על שום גל ביקום הזה ככה שזה לא נתן לי כיוון כלשהו. סתם שמחתי לפגוש את הבן אדם הטוב הזה שוב. בכלליות המונח "גל" מרתיע אותי.
ועכשיו הפסקה קטנה לשאלה.... למה ישראלים תמיד פוגשים ישראלים בחו"ל (וגם תמיד מתלוננים על זה שאי אפשר לנסוע לחו"ל בלי להיתקל בעמישראל -עצמם- בגולה)?
- כי כולנו הולכים לאותן הרצאות.
- כולנו משתמשים באותם מדריכי טיולים.
- כל החברים שלנו עשו את אותם דברים לפני שהם נסעו והם מזינים אותנו באותו מידע.
- כולנו רוצים לבקר באתרים ה"ידועים".
- כולנו חוששים לנסות דברים חדשים- כמה אמיצים (וקצת מפגרים) יש שיצאו להרים של האנדים בלי ידע על כל ענף של עץ שצריך לעבור בדרך עם מפות שעודכנו פעם אחרונה בשנות השישים בקנ"מ של 1:100000.
והאמת...אני לא שונה מאוד. אבל באמת שניסיתי להימנע. לא נראה לי שזה יצליח יתר על המידה. אתם יודעים....ישראלים.... וכפי שציינתי ההבדל הוא שעשיתי הרבה קריאה (בעיקר באתרים דרום אמריקאיים - הם מכירים הכי טוב את המקומות שאנחנו לא (וראה שוב שלב א`), רק שלפני שקראתי עשיתי משהו פשוט- צילמתי את המפות מהמדריך טיולים ותוך כדי שקראתי סימנתי לי על המפות מקומות שנראו לי כמקומות ששווה להגיע אליהם וככה יצרתי מפה עם נקודות עניין. את הקווים חיברתי רק לכמה שבועות הראשונים וגם זה מאוד נתון לשינוי. גמישות רבה וידע רב הן שתי התכונות שהייתי רוצה שיהיו בי כשאני בא לתכנן ולצאת לטיול. ואני ממליץ לכם על זה בחום גם. כמו כן...אל תיצרו לעצמכם אתרי MUST. כגודל הציפייה כן גודל האכזבה. ובבקשה בבקשה בבקשה אל תיסעו כדי לסמן "V". זאת בהחלט לא המטרה. תמצאו את האיזון בין המנוחה המוחלטת לריצה המטורפת. וככה תגיעו ואני אגיע, אני מאמין, למיצוי אמיתי.
שלבי תכנון הטיול - שותפים והכנות
השלב השלישי היה למצוא שותפים לטיול. שותפים? אם הייתי יודע, הייתי מוצא לי איזו מישהי, רק מלחפש שותפים לחו"ל, כבר מזמן. תהליכי החיפוש שלי אחרי שותפים הסתיימו בעשרות הודעות אי מייל רק מבנות (ובן אחד). נפגשתי עם שתי בנות. היה נחמד. שתינו קפה, דיברנו על הא ועל דא וחשבנו לנסוע ביחד אבל היו עוד התפתחויות דרמטיות. בהמשך. ממש כמו בליינד דייט מסוג מאוד מוזר (חוץ מהעובדה שלהן יש חבר ולי יש חברה...). ואז יום ראשון אחד. אני עומד בתחנת רכבת האוניברסיטה בבוקר בדרך לצבא. חום אימים - למרות שכבר סוף ספטמבר. הטלפון מצלצל. אני מושיט את היד המיוזעת שלי לכיס. ברוך.
"הלו?"
"היי. מה המצב?"
"אחלה. אתה יודע... בדרך לבסיס"
"שמע....אני לא נוסע בסוף לניו זילנד."
"מה קרה??!!"
"עזוב..אחרי זה. אני בא איתך לדרום אמריקה."
"טוב....בוא..."
וכך הפרתי כלל שהגדרתי לעצמי לא לנסוע עם חבר (עקרון הגמישות שקצת נפגע כשקשה להיפרד יותר). וחזרה קצת בזמן אחורה.....
הרשו לי להציג את ברוך מנחם, מי שמתלווה אליי ואני אליו בטיול לדרום אמריקה, שהיה אמור לנסוע לניו זילנד עם שני חברים שלו מהסטי"ל שבה שירת את שרותו הצבאי. בינתיים עבר הכשרה ועבד כטכנאי מחשבים כדי להרוויח כסף. לרוע מזלו חבר אחד ביטל את נסיעתו עקב רצון לשפר ציונים וחבר אחד ביטל עקב נסיבות משפחתיות טרגיות. וכך נוצרה השותפות שאנחנו מקווים (אבל לא נשבעים) תחזיק כל הטיול.
מכיוון שהוא היה מאוד בכיוון של ניו זילנד ועשה שינוי חד מאוד הוא השאיר לי את כל התכנונים מתוך אמון רב בידע שצברתי על האזור וחוסר עצבים להתחיל להתעסק עם זה (ובצדק...). ברוך ישמש כצלם לכתבות אלו וכל התמונות הן באדיבות המצלמה שלו [ולא מצלמת
ה-Canon EOS-300 של פילם רגיל טוב וישן שאני לוקח איתי).
שלב רביעי היה הציוד וכל הנושאים הטכניים המעצבנים ולהלן טיפים ממצאי ניסיוני [ותסלחו לי על סגנון הרשימה המעצבן]:
- ציוד- אני חושב שאם יש מקום שעדיף לבזבז בו קצת יותר זה הציוד. זה ישנה לכם את כל הטיול. אני אומר את זה לא מניסיון של טיול לדרום אמריקה אבל מניסיון של שנים של טיולים למתקדמים בארץ במסגרת חוגי סיירות ע"ש אורי מיימון בהם גם הייתי מד"צ תקופה מסוימת. תעשו לעצמכם רשימה, בדיוק כמו שאני עשיתי, של ציוד שאתם צריכים, אח"כ תכנסו לאינטרנט ותלמדו בכלליות על הציוד ותבחרו ציוד נפוץ יחסית מכל סוג שיהווה מדגם כדי להשוות בין חנויות. לא כל מה שאומרים לכם הוא תמיד נכון. צאו לשטח ליום שלם תעברו כמות נכבדת של חנויות ותשוו. תטחנו למוכרים את המוח. אתם הלקוחות, אתם המלכים. גם תקבלו את המידע שאתם זקוקים לו וגם תעברו קורס מזורז ויעיל מאוד בג`ונגל של ציוד הטיולים ואיך לתפעל דברים שונים. בנוסף תגיעו לקנות בקבוצות עם עוד אנשים שנוסעים בערך באותו זמן שאתם נוסעים. תתמקחו!!!!!! תגידו לחנות X שחנות Y הציעה לכם ככה ומה הם מוכנים לתת כדי שתקנו אצלם. יש בזה כוח רב. במיוחד בחנויות יותר קטנות. אני השגתי ככה מחירים יחסית זולים על ציוד מאוד מאוד איכותי. עברתי סה"כ 8 חנויות לפני הנסיעה ביום אחד ארוך עם עוד 3 חברים כקלף מיקוח וזה מאוד השתלם לי כלכלית.
- חיסונים ותרופות- תתחילו כמה שיותר מוקדם. זה לוקח זמן ולפעמים אין, פשוט אין, סוג מסוים של חיסון. אז שלא תידפקו. כמעט וקרה לי ואלוהים ירחם על מי שתכנן לנסוע עכשיו ולא קיבל את החיסון לקדחת צהובה שפשוט נגמר לזמן לא ידוע. כאן באמת אין מקום להתפשרות על פחות מהטוב ביותר.
- כנ"ל עם כל המסמכים והשאר- דרכון, רישיון נהיגה בין לאומי, ביטוח, כסף וכו`. לכו תדעו מתי תהיה שביתה במדינה הזאת.
- יפוי כוח- בטיול ארוך כמו שלי,יצירת ייפוי כוח כללי למישהו שאתם סומכים עליו בארץ דרך נוטריון....לכו תדעו מה תצטרכו לעשות כאן כשאתם שם.
- קחו נשימה עמוקה...זה חלק כיפי ונותן לך הרגשה של "הנה עשיתי עוד צעד בדרך"....אבל לראות את מה שיורד לך בבנק זה לא...רק תזכרו שזה שווה כל אגורה ואל תהיו קמצנים.
השלב החמישי והאחרון בדרך לגאולה....נכון להיום ב-17:10 ה-3 לינואר 2005 תמריא טיסת איבריה שתיקח אותנו למחוזות רחוקים. הרחק הרחק מנירית יישובינו ומישראל, לסנטיאגו דה צ`ילה(צ`ילה) בה יתחיל המסע שלנו. אנחנו די בשלבים אחרונים של התארגנות להרפתקאה.
ולכן למען שיתוף בחוויות מעניינות, למען הבאים אחרינו, ולמען גילוי של מקומות חדשים ופחות מוכרים והבאת מידע עדכני על המוכרים למטייל הישראלי. ראו זאת כתרומתי לחברה במהלך המסע. מקווה מאוד שתפיקו הנאה ומידע מועיל מקריאת הכתבות שלי. נוספות יגיעו בהמשך. WISH ME LUCK!
לתחילת הכתבה
ועד אז....
אדיוס אמיגוס!
