עפתי לתרמילאים

קבלת הפנים של אלה בסמרקנד

פרידה מבלה את השעות האחרונות בבוכרה וממשיכה לסמרקד למפגש מרגש במיוחד עם אלה, אחותה של אולגה- אצלה התגוררה במארי (תוכמניסטן).
rrr85
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: קבלת הפנים של אלה בסמרקנד

אל סמרקנד

בוקר יום ראשון, נשאר לי עוד חצי יום בבוכרה. סבטה ואמה יצאו השכם בבוקר לשוק של יום ראשון. בשוק מוכרים בגדים משומשים, נעלים וכדומה. אני התעוררתי אחרי שהם כבר יצאו. אשתו של אדי היתה היחידה בבית. לובה הגיע לאחר שהסיע את אמו ואחותו לשוק ובדרך בדק מתי יוצא האוטובוס לסמרקנד מבוכרה.התברר שהאוטובוס יוצא רק בצהרים, כך שנותר לנו זמן לבקר בעוד כמה מקומות בבוכרה. נסענו מחוץ לעיר למקום שנקרא: Bahautdin Nakshbandi . זהו מקום קדוש למוסלמים, (מהמאה ה-14) משום שכאן קבור Nakahbandi. בשל קדושת המקום, על המבקרים לבוא בלבוש צנוע. בכניסה לאתר יש נשים אוזבקיות שמוכרות בקבוקים ריקים. האתר כולל את קברו של הקדוש, שני מסגדים המשמשים לתפילה, רחבה גדולה שבה שוחטים כבשים אותן מחלקים לאנשים שמבקרים במקום, פינה בה ניתן לשתות מים קדושים ועץ קדוש המכונה עץ המשאלות המביא מזל אם עוברים מתחתיו 3 פעמים.

בתום הביקור, חזרנו לבוכרה אל Lyabi House שלידו יש מסגד עם עיטורים בצבעים של כחול וארגמן. לאחר מכן ביקרנו ב- Chor Minor , מסגד קטן משנת 1807 עם 4 מינרטים ובראשם כיפה בצבע כחול-תכלת הנראית כמו כיסא. הזמן חלף עבר לו, והנה כבר כמעט צהרי היום. חזרנו אל הבית, נפרדתי לשלום מסבטה ואדי והמשכתי לבית הכנסת על מנת לומר שלום לגרישה. משם המשכתי לשוק של יום ראשון, לומר שלום ולאימו של לובה. האוטובוס לסמרקנד יצא בשעה המדוייקת. נפרדתי לשלום מלובה והתיישבתי במושב הקדמי, מאחורי הנהג. הנסיעה ארכה 6 שעות בהן פינק אותי הנהג בגרעינים שחורים ולחם. חם באוטובוס, אין מזגן. מהחלון רואים מרחבים גדולים, נוף לא הררי ועגלות עמוסות חציר רתומות לחמורים. בדרך היתה גם ביקורת משטרה. נסיעה ארוכה ומעייפת.

כעבור 6 שעות, האוטובוס עצר בתחנת האוטובוס של סמרקנד וכמו הנץ הרואה את טרפו, ככה קלטו אותי נהגי המוניות, הקיפו אותי במעגל והציעו לי את שירותיהם תמורת סכום גבוה בהרבה מהמקובל. לבסוף, נכנסתי לאחת המוניות כשפניי מועדות למצוא מקום לינה. בית המלון הראשון סירב לקבל זרים. נהג המונית וחברו הציעו לי בית מלון אחר ושם התאכסנתי. פורקט, בעל המקום, פנה אלי בחיוך "סינגוג (בית כנסת)- לא רחוק מכאן". הלכתי בכיוון עליו הצביע פורקט, מהלכת בתוך הסימטאות, תעלת מים לא נקייה לאורך הסימטאות, לא מוצאת את המקום.

 שתי נשים מבוגרות ישבו בפתח ביתן. "איפה סינגוגה? "- שאלתי אותן. אחת הנשים קראה לבנה וציוותה עליו ללוות אותי למקום. בנה עזב בחוסר רצון את עיסוקיו התחיל לרוץ בסימטאות כשאני בעיקבותיו. מידי פעם עצר והתבונן לראות אם אני עדיין מאחוריו. לבסוף הוא עצר ליד דלת חומה. אין סימן כי זהו בית כנסת. נכנסתי פנימה: מספר גברים ישבו בחוץ לאחר שסיימו את תפילת מעריב. בחור צעיר התקרב אלי "את מישראל?. שלום, אני אברהם, שמש בית הכנסת, רוצה לראות?" כמובן שהתלוותי אליו. בית הכנסת בסמרקנד הוא כבן 100 שנה ושופץ לאחרונה. אברהם פתח ארון שבו היו ספרי קודש, וביניהם ספר תלמוד משנת 1886, ונתן לי ספר על ההיסטוריה של יהודי סמרקנד ברוסית. הוא סיפר לי כי פעם בשבוע מגיע שוחט לסמרקנד, ואין בית ספר יהודי אלא רק בית ספר של יום ראשון, שהסוכנות היהודית מפעילה.

לתחילת הכתבה

מפגש מרגש

בבית המלון חגג פורקט יום הולדת לבנו. הנער היה בן 15, וארוחת ערב חגיגית נערכה לכבודו. בכיס קטן עדיין שמרתי בקפידות על המכתב שאולגה (זוכרים אותה מהכתבה קושט קושט) נתנה לי וביקשה ממני למסור אותו לדודתה המתגוררת בסמרקנד. הבטחתי לאולגה שאעביר את המכתב- והבטחות צריך לקיים...

בבוקר למחרת שאלתי את פורקט היכן נמצא הרחוב. "לא רחוק מכאן, ברחוב מקביל" כך הוא אמר והראה לי את הרחוב במפה. בכיסי המכתב ובידי הכתובת, צעדתי לביתה שנמצא לא רחוק מהמקום בו לנתי. רחוב ארוך, לא נקי, מים הציפו את הרחוב ואת הכביש. תושבי המקום הביטו בי בהשתאות ולא הבינו מה אני מחפשת במקום. אחרי הכל זהו אינו מקום בו יבקרו תיירים. בעודי מחפשת את בית 162, שמתי לב כי אין מספרים על הבתים. ילדה קטנה קפצה על רגל אחת באחת מחצרות הבתים. סימנתי לה לבוא. הראתי לה את הכתובת, שאלתי אותה היכן נמצא הבית. היא לקחה את הספר שבו רשומה הכתובת ונכנסה אל הבית. לאחר מספר שניות הגיע בעקבותיה איש מבוגר שלראשו כובע אוזבקי. כשהתקרב יכולתי לראות בברור כי שתי שיניו הקדמיות חסרות. "אלה, אתה מכיר אותה?", שאלתי את אותו איש מבוגר שאת שמו לא ידעתי, מסביבנו החלו להתקבץ אנשים.

הראתי לו את המכתב שהיה בידי: "מכתב לאלה מתורכמניסטן". הוא חייך, שאר האנשים הנהנו בראשם כמבינים. אותו איש מבוגר רץ שוב ונעלם אל תוך ביתו ולאחר מספר שניות חזר עם ילד כבן 10 (כנראה בנו), דיבר עמו באוזבקית והילד רץ במורד הרחוב. "אלה?" שאלתי. חיוך רחב היה נסוך על פניו, האנשים שהתקבצו מסביב חייכו אף הם. לפתע ראיתי אשה מבוגרת נמוכת קומה, לבושה שמלה כחולה וצעיף כחול לראשה, רצה לעברי. היא בטח לא הבינה מי מחפש אותה. "אלה? אולגה ודניאל מתורכמניסטאן". עיניה נפקחו לרווחה, הניחה את כפות ידיה על לחייה לאות הפתעה. "כן, אני אלה". התרגשתי ביחד עם לאה, שהבעת פניה אמרה הכל, שמחה והתרגשות. חשבתי באותו הרגע, כמה מרגש יכול היה להיות המפגש עם אולגה דניאל ואלה.

נזכרתי בדבריה של אולגה כי הויזה לאוזבקיסטאן יקרה ובקושי היא מצליחה לפרנס את בנה דניאל. אין לאולגה טלפון וככה, כמו בימים עברו ניתנה לי הזדמנות להיות השליח ממדינה אחת לשניה עם מכתב בידי. הראתי לאלה את המכתב, היא שוב חייכה ורגעי אושר הציפו אותה. היא הזמינה אותי לביתה. בכניסה לבית יש גינה גדולה, עצי דובדבן, שזיף ושיחים של תות. הבית קטן, ועל החלון יש זבובים רבים. בבית חדר שינה אחד, מטבח וסלון.

אלה סימנה לי לשבת ונכנסה למטבח להכין כוס תה. הבטתי מסביב- אין לאלה טלפון, הבית ישן ומוזנח. קשה להאמין שכיום יש עדיין אנשים שמסתמכים על האדם עצמו שימסור מכתב שיגיע מארץ רחוקה, להבדיל אלף הבדלות מאלו הנעזרים בטלפון, פלאפון ואינטרנט...
אלה נכנסה לחדר וקטעה את מחשבותיי. היא מזגה לשתינו כוס תה. הניחה ריבה ולחם על השולחן. "קושט קושט" אמרה לי בקול אימהי. היא אחזה בהתרגשות את המכתב, ניסתה לקרוא, הניחה את משקפיה על עיניה והקריאה את המכתב בקול רם. כשקראה בשמו של דניאל, בנה של אולגה, הציף אותה טון של התרגשות. פתאום הפסיקה ושאלה אותי כמה גבוה הוא דניאל, היא המשיכה בקריאת המכתב ונאנחה שקראה כי בעלה של אולגה עזב לאיטליה וחייכה בקטע שאולגה סיפרה לה מי אני.

 כשסיימה את קריאת המכתב, יכולתי לראות את האושר בעיניה. היא הראתה לי טלגרף, שקיבלה בעבר מאולגה. חתול ג`ינג`י בעל שלוש רגליים בלבד נכנס אל תוך הבית. חברתה של אלה נכנסה גם היא וסיפרה לי שבעלה עבד בישראל בבניין. הם ביקשו לדעת עלי: בת כמה אני, מצבי המשפחתי ועוד. הן לימדו אותי מילים חדשות ברוסית. כשיצאתי לקטוף דובדבנים מהעץ עבור אלה, השכנים הציצו לראות מי הבחורה הישראלית עם המכתב. אלה הציעה לי להתארח אצלה- סירבתי בנימוס, לא רציתי להיות לה נטל על אישה מבוגרת. נפרדתי לשלום. אלה וחברתה ליוו אותי. חברתה לקחה אותי אל ביתה הנמצא בשכנות והציעה לי ללכת לשירותים- אפילו שירותים אין בבית של אלה. אחוזת התרגשות חזרתי למלון ממש כמו בימים עברו, בימים שלא היה טלפון, וכמובן שלא אינטרנט, בימים שבו הסתמכו על הדוור שיביא מכתבים מקרובים הנמצאים אי שם בארץ רחוקה. ובמעין, מעבר חד הלכתי לחפש אינטרנט קפה.

לתחילת הכתבה

חגיגה בעיר

סמקרנד היא עירו המפוארת של טימור-לנג שהפך אותה לבירתו בשנת 1370 ובנה בה מסגד לאישתו ביבי חזים. העיר היתה מוקפת חומה באורך של 10 קילומטר, והפכה לאחד ממוקדי המסחר החשובים על דרך המשי. לאור מקומה על דרך המשי היא הושפעה מתרבויות שונות כמו ארצות ערב, סין, הודו, ואירן. ניתן לראות את ההשפעה האירנית בעיטורים ובצבע הכחול של המונומנטים. מטרתו של טימור היתה להפוך את סמרקנד לבירת העולם, ועל כן בנה חומה מסביב לעיר, מסגדים ומדרסות. לאחר מותו של טימור לנג האימפריה התמוטטה אך נכדו המשיך את דרכו.

 ג`ינג`ס חאן הופיע מעל חומות העיר במאה ה-13. במאה ה-16 הפכו האוזבקים את בוכרה לעיר הבירה במקום סמרקנד. אחרי המהפכה הרוסית בשנת 1917 ומלחמת האזרחים שנמשכה משנת 1924 עד 1930 היתה לעיר הבירה של אוזבקיסטן הסובייטית (ברה"מ) אך טשקנט קיבלה את הכבוד לשמש כעיר הבירה 6 שנים לאחר מכן- בשנת 1930. כיום סמרקנד מונה כ-500,000 איש והיא העיר השניה בגודלה באוזבקיסטאן. בעיר אתרים מרשימים ובמיוחד כיכר רג`סטאן שנמצאת מרחק הליכה קצר מהמקום שבו התאכסנתי. הכיכר מוקפת בשלוש מדרסות. שתיים מהמאה ה-16 ואחת מהמאה ה-14. מה עוד יש פה? חנויות מזכרות, נשים מוכרות לבוש אוזבקי מסורתי, צעיפי משי וכובעים, מסעדות, ילדים המוכרים גזוז, גרעינים, ממתקים וסיגריות, מקבצי נדבות ובעיקר ילדים קטנים הנשלחים על ידי הוריהם.

 השוק הראשי מרשים. פירות, ירקות, פירות יבשים (אגוזים, צימוקים, פיסטוקים, שקדים, משמשים מיובשים), בשר, לחם, עוגיות, שקיות ניילון- הכל תמצאו פה. בסמרקנד פגשתי את אגי ורלף מהולנד ואיתם הסתובבתי באתריה המרשימים של סמרקנד, הם איבדו את מדריך הטיולים שלהם ולכן נאלצו לצלם מספרי. אחד הערבים פסעתי לאיטי במורד הרחוב וראיתי בכניסה לאחד הבתים בחורה צעירה בלבוש אוזבקי מרשים. שמלה עם עיטורים השזורים בחוטי זהב, תכשיטים מסורתיים וכן, נעליים אוזבקיות. הוזמנתי להיכנס אל האולם. היה זה אולם חתונות מלא אנשים. נשים וגברים ישבו בנפרד מסביב לשולחנות עגולים עמוסי כל טוב. הוזמנתי לשבת באחד השולחנות. שירים אוזבקים עם זמר וכלי נגינה הושמעו בחלל ולצלילם פיזזה רקדנית בין השולחנות. האורחים העניקו לה כסף.
הבחורה שהיתה לבושה בלבוש מסורתי הניחה את ידה אל מול פניה, הורידה והרימה אותם מספר פעמים כשהיא נושאת תפילה.

"איפה החתן?" שאלתי את אחת הנשים שישבה לידי. היא הביטה סביב ואמרה "הוא צריך לבוא". מוזר, חשבתי לעצמי, כמה זמן צריכה הכלה לחכות, ולא הבנתי למה יש צעצועים בקדמת האולם. המתנתי לטקס החתונה- אך לשווא, עד אשר אחד האורחים הסביר לי שזאת לא חתונה, אלא חגיגה להולדת הבן בהגיעו לגיל שנה, זוהי מסורת אוזבקית. לסיום, האירוע חולק לנשים לחם וממתקים אך לא הצלחתי להבין מה זה אמור לסמל. בעוזבי את המקום, הצטרפה אלי אימה של הבת (הסבתא) ורצתה לתת לי כסף למונית. סירבתי והודתי להם על הכל. בבוקר האחרון קמתי מוקדם לבקר שוב בכיכר רג`יסטאן. 07:00

 בבוקר, אין תיירים. שוטר שראה אותי הציע לי לטפס במינרט לתצפית טובה. המדרגות בצורת לוליינות, מעבר צר וחשוך, בחלקן הרוסות. עלינו למעלה לתצפית טובה לראות יותר ברור את העיטורים המרשימים. כאשר ירדתי למטה, אמר לי השוטר "2 דולר". הבעת פני השתנתה מהתפלאות למראה יופיים של העיטורים להבעת הפתעה. "הכסף נמצא במלון" השבתי. השוטר עזב אותי ואני מיהרתי למלון. היום אחלוק מונית לטשקנט עם רלף, אגי וצ`יט.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על סמרקנד