הקרנבל בבאהיה

בהלת קרנבל בסלבדור

23.2.01- ירדנו הבוקר מהאוטובוס שהחזיר אותנו מ- Lençois ישירות לאווירת הקרנבל של סלבדור. שכרנו חדר, אחד מרבים, בבית של אשה מדהימה בשם Nalva. המחיר היה כל כך טוב שלמרות שחברים הזמינו אותנו להתארח אצלם העדפנו לשלם קצת ולהיות עצמאיים לגמרי. חוץ מזה שהנוף שנשקף מחלוננו ישירות למפרץ בהיה לבדו שווה את המחיר. החדר הוא לזוג אולם מאחר וצורי אתנו ביקשנו להכניס עוד מזרון. ב- Lençois פגשנו שוב את Kita, בחורה גרמניה, שאותה אנחנו כבר מכירים מ- Olinda והיא ספרה לנו שאת הקרנבל היא מתכננת לעשות בעיירה מחוץ לסלבדור בגלל העלויות הגבוהות של לינה בסלבדור. בהיותינו נשמות טובות מייד הזמנו אותה להצטופף אתנו בחדרנו הקט שעכשיו כבר הכיל 4 אנשים (לציניים שבניכם שישר חושבים שהזמנו אותה בכדי שיעלה לנו החדר יותר זול אספר שהתשלום היא קבוע לאדם וגם אם היינו מכניסים 50 איש היינו משלמים אותו הדבר). טוב, לא נורא הרבה להיות בחדר אנחנו לא מתכננים.

24.2- הבוקר שאחרי. כולם ישנים ורק אני עם נדודי השינה שלי כבר ער. אתמול בערב, אחרי הכנות מדוקדקות של השארת שעון, שרשרים, ארנקים ונעילת נעליים נגד דריכות יצאנו חמישה - צורי, קיטה, דניז ואני וכן ליאת - אותה פגשנו באותו הבוקר ליד המעלית בסלבדור משוטטת לבדה ואימצנוה (היא בטח תתעצבן כשתקרא זאת) מה שיתברר מאוחר יותר כאימוץ מוצלח ביותר. (דרך אגב ליאת אם את קוראת מיילים אלו אנא שלחי לי אי מייל כי לא השארת לי את שלך) - שמחים ונירגשים לקראת יומנו הראשון בקרנבל.

כבר באוטובוס התחלנו להרגיש מה מחכה לנו בהמשך הערב. לחץ כזה גם סרדינים בקופסה לא מרגישים. הדלת לא הצליחה להסגר מרוב אנשים ורק צורי הצליח לנשום אויר צח, טוב זה לא חוכמה הוא כמעט 2 מטר, בעוד כולנו מסניפים את ריח הזעה בגבו של זה שלפנינו. יצאנו מהאוטובוס שטוחים, כמו בסרטים מצויירים, ולקח כמה דקות טובות עד ש"התנפחנו" חזרה לממדנו הטבעיים.

לצעוד בכביש לא היה הרבה פחות צפוף מהאוטובוס. כולנו התיישרנו בקו מאחורי גבו הרחב של צורי, החזקנו חזק והחלנו לפלס דרכנו בין ההמון. העובדה ש Kita הייתה אתנו לא עזרה כי כגרמניה לבנה, וגם יפה, היא משכה אליה "שחורים", ובעיקר את ידיהם, כמו דבורים לדבש או ברזילאים לבירה. לאורך כל הרחוב הראשי נבנו במות, שנקראות Camarote, ואליהם נמכרו כרטיסים עבור אלו שרוצים להיות מבודדים מההמון. ישנם Camarotes מיוחסים שהם כמו מלון חמישה כוכבים ובהם מוצעת שתיה ואוכל חינם, מעצבי שיער, חדר כושר, ג`קוזי וכו` והם גם בד"כ מארחים זמר מפורסם.

 אנחנו החלטנו "במקרה" לעצור מתחת ל- Camarote של Daniela Mercury, אחת הזמרות של מוזיקת Axé המפורסמות ביותר בברזיל. לא יכולנו לבחור מקום טוב מזה כי כל ה- Trio Elétricos, אותן משאיות ענק שכבר כתבתי לכם עליהן, עצרו ממול ושרו דואטים עם דניאלה, דיברו אתה ואליה גם כשהיא כבר לא היתה והחליפו מילים עם כל מיני אנשים על הבמה שלה, שבטח היו מפורסמים, אבל לנו לא אמרו דבר. לפני שכל Trio Elétrico מגיעה הצפיפות הולכת וגוברת עד שנהפכת לבלתי נסבלת בדיוק כשהיא נעצרת מולך, שאז זוהי גם שעתם הגדולה של הכייסים. (אתנו הם יצאו בידיים רקות כי באנו עם כיסים ריקים).

לתחילת הכתבה

מוסיקה ממכרת

 השעה כבר 2:00 לפנות בוקר ובתוכניה שקיבלנו בלשכת התיירות היה כתוב ש Gilberto Gil ( צריך לציין בכלל מי זה?) יעבור עם המשאית שלו שנקראת Expresso 2222 (על שם שיר מאוד מפורסם שלו) והאמת שרק הוא גרם לנו להישאר כי כבר עמדנו להתמוטט. לשמחתנו לא עבר זמן רב ומרחוק ראינו את המשאית שלו מתקרבת. Gilberto היה לבוש כמו פקיר הודי עם תרבוש על הראש וכרגיל עם מוזיקה אלוהית. בשארית כוחותינו עוד הצלחנו לקפץ לצלילי המוזיקה וכשהוא עמד ושר שיר במיוחד לדניאלה גם כמעט התעלפנו מאושר ועייפות. חזרנו תשושים ועם רגליים מנופחות. ויהי ערב ויהי בוקר, יום ראשון. היום אחר הצהרים היה אמור להתקיים מפגש המטיילים שניסיתי לארגן. בהגיעי לפאב אתו סיכמתי לפני כשבוע, מתברר שהוא בכלל לא פתוח בגלל הקרנבל. הבן אלף לא יכל לומר לי זאת אז? לא נורא כי בסופו של דבר הגיעו למפגש רק יאיר, אירית ועוד שניים. איפה כל אלו שהבטיחו לי בירה? בטח כולם עייפים מידי.

25.2- אתמול בלילה התפצלנו. צורי ואני נסענו שוב ל- Barra, שם היינו אתמול, ואילו ה"בנות" הסתובבו ב- Pelourinho, העיר העתיקה של סלבדור. היה הרבה פחות צפוף מאתמול וגם יותר קל כי לא היה צריך לדאוג לנשים כל הזמן. מה אני אגיד לכם, לרקוד ליד הברזילאים האלו זה ממש לעשות לעצמנו פדיחה. הקצב שעובר להם בגוף פשוט לא יאמן. אני מסתכל עליהם בעיניים פעורות, ומלאות קינאה, ולא מאמין שניתן להזיז כך את הגוף לשני כיוונים מנוגדים בו זמנית. בזוית העיין אני קולט כמה ברזילאים מסתכלים עלינו ומגחכים על ניסיונותינו הנואשים לחקות אותם. נשארנו עד שהמשאית האחרונה עברה, ב 5 לפנות בוקר ושוב הלכנו לישון כשכבר מחר. ויהי ערב ויהי בוקר, יום שני.

26.2- לא תאמינו אבל אתמול בערב לקחנו יום חופש. הסתובבנו עד הערב ב- Pelourinho ואח"כ נסענו לבקר את אנריקה ויעל. רגלינו היו זקוקות דחוף ליום התאוששות על מנת להחזיק מעמד בשני הלילות שעוד נותרו לנו. מאחר וזה היה ערב פרטי עם חברים זה לא לפירוט. סוף כל סוף לילה אחד של שינה נורמלית. ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלישי (עליו אמרנו בקושי חצי "כי טוב" ולא פעמיים כרגיל לימי שלישי) יצאנו בצהרים כדי לראות את Filhos de Gandi, שהם קבוצת אנשים שאימצה את תורתו של גנדי, ההודי, של אי- אלימות, חיים בשלום וכו`. מאוד קל לזהות את חברי הקבוצה. הם לבושים כולם בלבן ותרבושים עשויים ממגבת לראשם. החלק שאני הכי אוהב אצלם היא המוזיקה, שנקראת Afoxé, שהיא מקצבים אפריקאים נטו. אפשר להתמכר לקצב בקלות.

27.2- אתמול החלטנו להיות קצת נועזים. ראינו בתוכניה ש- Olodum אמורים להופיע ברחוב Sete de setembro והחלטנו ללכת. נועזים כי זה אמור להיות איזור שבו הקרנבל אלים במיוחד ובמיוחד בזמן ש- Olodum עוברים כי בקצבי התופים שלהם מכניסים אנשים לטירוף. מאחר ולפי התוכניה ניראה היה כאילו הם יגיעו רק לפנות בוקר, החלטנו לישון שעה קלה ולצאת בסביבות חצות. בשעה 10:30 דניזי ניכנסה בסערה לחדר והודיעה לנו ש- Olodum מופיעים כרגע בטלויזיה בשידור חי. בזינוק יצאנו כולם מהמיטה ותוך 5 דקות כבר היינו במונית שהורידה אותנו באמצע המסלול שעליו אמורה לנסוע ה- Trio Elétrico של Olodum. מרפי כנראה היה גם עסוק בקרנבל והצלחנו להגיע כ- 10 דקות לפני ש Olodum הגיעה למקום.

היה הרבה פחות צפוף ממה שציפינו למרות שהמוזיקה היתה הרבה יותר טובה מהציפיות. גם האלימות לא היתה מי יודע מה. בכלל, כמות השוטרים שמסתובבים בכל מקום היא מרשימה ביותר, תוך שניות הם מגיעים למוקדי האלימות, אם יש, ועוצרים את מי שצריך אחרי שנתנו לו להרגיש את נחת זרועם או אלתם. עם תיירים הם נזהרים ביותר כי יודעים שאנו פרנסתם. אני והסובבים אותי הרגשנו מאוד בטוחים בכל ימי הקרנבל. כמובן שיש אלימות ומכות מידי פעם אבל אם רוצים, ואם משתמשים בשכל, אין שום סיבה בעולם להיות מעורב בה.

 בהמשך הערב החל לרדת גשם. קודם טפטוף קל שלאחריו בה המבול. בהתחלה התבאסנו, במיוחד בגלל שלא היה לאן לברוח, אולם ברגע שכבר היינו רטובים כבר לא נותר מה להפסיד והתחלנו לרקוד כמו משוגעים בגשם, גם בגלל שנהיה קר וזו היתה הדרך היחידה להתחמם. כאילו על פי אות מוסכם המוזיקה על המשאיות התחלפה למוזיקה קופצנית במיוחד וכולם נכנסו למין טרנס. הרחובות החלו עולים על גדותיהם מהגשם ובקבוקי פלסטיק ושאר לכלוכים החלו לשוט במורד הכביש. לנו זה לא הפריע והמשכנו לקפץ יחד בתוך השלוליות. אחת החוויות הגדולות שלי עד היום. (יומיים לקח לי ליבש את הנעליים) ויהי ערב ויהי בוקר, יום רביעי. (10 פעמים "כי טוב". למעשה נרדמתי ממלמל "כי טוב, כי טוב..........")

28.2- אני כבר על האוטובוס לריו אבל חייב לספר לכם על אתמול בלילה, יומינו האחרון בקרנבל של סלבדור 2001. את ה- Grand Finale החלטנו לעשות ב- Barra ועם Gilberto Gil שאמור לארח כל מיני אומנים וזמרים מפורסמים על המשאית שלו. כשהוא סוף כל סוף הגיע, כשכבר היינו חצי מעולפים ועם רגליים נפוחות אחרי 4 ימי קרנבל, המוזיקה שלו היתה כמו זריקת מרץ. אותה השפעה כמו שלתרד יש על פופאי. הפעם הוא היה מחופש לליצן אבל המוזיקה, אוי המוזיקה. אחרי שהמשאית עברה עוד המשכנו אחריה בריקודים ודילוגים, עם עוד אלפים, במשך כמה קילומטרים וכמה שעות, עד שלא יכולנו עוד והרגשנו שאנו אוטוטו מתעלפים על אמת מהמוזיקה. בלב כואב החלטנו לפרוש ביודענו שבכך מסתיים פרק זה של הקרנבל עבורנו. ויהי ערב ויהי בוקר, יום חמישי ואחרון. אל דאגה, עוד נחזור אליך סלבדור. מבטיח!

לתחילת הכתבה