גאלאפגוס - טיול בין איגואנות

מפגש עם איגואנות

אחרי המרוץ המטורף בצפון פרו, עברנו את הגבול לאקוודור ובילינו ארבעה ימים שקטים בוילקבמבה. משם המשכנו לקוונקה (Cuenca) ולגוויאקיל. ביום שישי טסנו בבוקר לגאלאפגוס, המטוס יצא בחצי שעה איחור, אבל זה לא מפתיע. אחרי כמעט שעתיים טיסה נחתנו באיי בלטרה Baltra, בו ממוקם שדה התעופה של הארכיפלג גאלאפגוס.

 קבוצת איי הגאלאפגוס היא קבוצת איים געשיים שהתרוממו מהים לפני 10-4 מיליוני שנים (לא הרבה במונחים גיאולוגיים). בגלל הריחוק מכל יבשה והעובדה שאף פעם האיים לא היו מחוברים ליבשה, התפתחו באיים מינים ייחודיים. בנוסף, האיים היו משוחררים מנוכחות טורפים, ולכן תנאיי הסביבה היו הגורם המכריע לברירה הטבעית. האדם גילה את האיים ב- 1535, וכמו כל מקום בעולם, הוא התחיל בהרס הסביבה. החיות, שעדיין לא הכירו את האדם, לא ברחו והספנים טבחו בהם בלי רחם, גם למזון וגם לשעשוע. בנוסף, הספנים גם שיחררו באיים חזירים, עזים, חתולים וכלבים שהרסו את הסביבה, ע"י רעיית יתר ותחרות עם המינים הייחודיים. גם המינים המקומיים הטורפים ניצלו את העדר הפחד של החיות וטרפו מהם בכמויות. הספנים העלו את צבי הענק על הספינות בתור מאגר בשר חי. יותר מאוחר גם טבחו בצבים כדי להפיק מהם שומן. בגלל סיבות אלו ואחרות, עשרות מינים אנדמיים (ייחודיים) לגאלאפגוס נכחדו.

 משדה התעופה נסענו באוטובוס, שטנו במעבורת ושוב נסענו באוטובוס (יעילות אופיינית לדרום אמריקה...). לפורטו איורה P. Ayora שבאי סנטה כרוז. לאחר שמצאנו מלון במחיר סביר (כ- $4), נדדנו בין הסוכנויות בחיפוש אחר דיל טוב שמתאים למסגרת הזמן שקבענו, שמתחיל ביום ראשון ומסתיים לא מאוחר מיום חמישי. מצאנו דיל ב- Turist Class, שזו הרמה השנייה של מחירים (מתוך ארבע), אבל במחיר מאוד טוב- $60 ליום, ארבעה ימים.

ירדנו לחוף בעזרת סירת מנוע קטנה שהייתה קשורה אל הספינה הגדולה. החול על החוף הוא לבן, והמים כחולים בהירים ממש כמו תמונת פסטורליה של אי טרופי. בין לבין יש לשונות של אבן בזלת שחורה שגולשת לתוך הים. הלכנו לאורך החוף ומעלינו עפו פריגטות וחיפשו אוכל. הפריגטה לא יכולה לשחות במים והיא משיגה מזון ע"י ליקוט של אוכל מהים ומהיבשה תוך כדי תעופה וע"י "שוד ציפורים"- הפריגטה מכריחה ציפורים שדגו דגים, לזרוק אותם ותופסת את הדג בעודו באוויר. עוד עפו מעלינו בובי כחול רגליים - ציפור ים שרגליה בצבע כחול עז. על הסלעים שוטטו סרטנים בצבע כתום-אדום בולט. נכנסנו קצת לתוך האי ומצאנו לגונת מלח שבתוכה שוטטו פלמינגו ורודים. לפני ארבע שנים, כשתופעת ה"אל ניניו" הייתה חזקה מאוד, ירדו הרבה גשמים בגאלאפגוס, שגרמו להמתקת המים, והפלמינגו, שהמים היו להם מתוקים מדי, חזרו לאיים הקריביים (המקום ממנו הם הגיעו לאיי גאלאפגוס). רק השנה, כשהבריכות חזרו להיות מלוחות הפלמינגו חזרו שוב.

על גדות הלגונה ראינו פתאום דינוזאור קטן, או ליתר דיוק, קרוב משפחה- זוחל שחור, בעל רגליים עם טפרים ארוכים, זנב ארוך וקוצים בולטים לאורך הצוואר הגב והזנב. איגואנת ים עשתה את דרכה חזרה לים. למרות המראה האיימתני של האיגואנות הן צמחוניות ואוכלות אצות ועשבי ים. חזרנו לחוף ועל הסלעים שבצבצו מהמים עמדו כמה איגואנות ואכלו בנחת. הן לא הוטרדו כאשר התקרבנו על מנת להסתכל עליהן. אחרי עוד כמה מטרים גילינו עקבות של צבת ים ובקצה שביל העקבות בור שטוח. הצבה עולה בלילה על החוף וחופרת בור עמוק ומטילה בו את הביצים. אח"כ היא מכסה אותו וחוזרת לים. כשהצבים הקטנים בוקעים הם צריכים למצוא את הדרך לים ולהיזהר מכל הסכנות שאורבות בדרך. חזרנו לסירה ובדרך התקדמנו בצמחייה ייחודית לגאלאפגוס. כמובן שהצמח הבולט היה קקטוס- דומה במקצת לצבר בארץ.

 מסנטה כרוז שטנו בערב אל איי פלזאס Plazas. האי בנוי בשיפוע בו עלינו עד לקצה השני, כ- 200 מטרים. תוך כדי עלייה פגשנו איגואנות יבשה. איגואנות היבשה הן קרובות משפחה של איגואנות הים: מראה דינוזאורי איימתני, איטיות ואדישות כללית לנוכחות בני אדם. איגואנות היבשה נבדלות מאיגואנות הים בצבע, הן צהובות-אפורות, הן יותר גדולות וכמובן הן חיות ביבשה. איגואנות היבשה גם כן צמחוניות והן אוכלות מהצמחייה המקומית, שכוללת קקטוסים. פגשנו איגואנה אחת, שמצאה פרי של קקטוס, היא גלגלה אותו בחול בעזרת הרגליים הקידמיות כדי להוריד את הקוצים ואז תפסה את הפרי בפה, והלכה לאכול אותו במקום שקט. עוד זוחל מקומי שפגשנו היתה לטאת לבה. לטאות הלבה הרבה יותר קטנות מהאיגואנות והרבה יותר זריזות. הן אוכלות חרקים, זבובים, יתושים ועוד. הן בצבע חום-אפור עם צוואר וחזה בצבע כתום בוהק. האי בנוי כמו מלבן, אותו חצינו לרוחב.

לתחילת הכתבה

מערות וחיות נדירות

חזרנו לספינה לארוחת צהריים, ולאחר מכן שטנו אל האי סנטה פה. האטרקציה הפעם הייתה שחייה עם אריות ים. לבשנו בגדי ים, קיבלנו שנורקלים ומסכות, ובעזרת הסירה הקטנה ירדנו למים. אריות הים שעל היבשה הם יצורים מגושמים ואיטיים, הופכים לזריזים בתוך המים. המים היו קרים והשמש היתה מכוסה בעננים, אבל בכל זאת שחינו הרבה עם אריות הים, הם גם שיתפו פעולה ובאו לשחק איתנו. אריות הים הם שחיינים מעולים וקיבלנו הדגמה טובה ליכולת זאת. הם שחו במהירות לכיוונינו, ובשניה האחרונה לפני שהם התנגשנו בנו הם שברו הצידה, למעלה או למטה. הם קפצו החוצה מתוך המים וביצעו פעלולים בתוך המים להנאתינו ולהנאתם. חזרנו לסירה ועלינו לחוף. על החוף שוב פגשנו איגואנות ואריות ים. עשינו סיבוב קצר באי, וראינו שני זנים של פרוש דרווין, אלו ציפורי שיר קטנות ובגאלאפגוס ישנם כ-12 זנים שונים. צ`ארלס דרווין הגיע לאיי הגאלאפגוס ב- 1835, והגדיר את הזנים השונים.

 ריבוי הזנים השונים באזור כ"כ קטן סייעו בידו לפתח את תורת האבולוציה כמו שהוא ניסח אותה בספרו "מוצא המינים". כשחזרנו לחוף מצאנו שלד של אריה ים. בזמן תופעת "אל ניניו" מתמעטת הדגה, והרבה אריות ים מתים. הגורים מתים ראשונים, אחריהם הנקבות ובסוף וזכרים. מכיוון שלפני ארבע שנים התופעה היתה מאוד חזקה אריות הים נעלמו כמעט לחלוטין. כששבנו עם הסירה שחו לידינו צבי-ים וחתולי ים, שנראו כאילו הם עפים מתוך המים. מסנטה פה שטנו לאי אספניולה. היתה רוח חזקה שגרמה לספינה להיטלטל. הטילטולים גרמו לי בחילה שהתגברה מכיוון שקראתי תוך כדי שכיבה במיטה (שתי פעולות שמעודדות בחילה). אחרי שרוקנתי את ארוחת הערב לתוך האסלה, הרגשתי יותר טוב, קיבלתי קצת שכל והלכתי לישון.

 ביום שלישי בבוקר ירדנו אל מפרץ גרדנר. הסתובבנו על החוף, להיכנס למים היה קר מדי. על החוף רבצו אריות ים ומדי פעם אחד נכנס למים או שהשתעשע במים הרדודים.לקראת צהריים השמש הציצה קצת מבעד לעננים ואנחנו השארנו את הציוד על החוף ויצאנו לשנרקל קצת עם הדגים. בשונית שחינו וראינו שלל דגים טרופיים בצבעים זוהרים. המדריך מצא כריש שהתחבא מתחת לסלע וצללנו כדי לראות אותו. הוא היה ביישן מאוד ולא רצה לצאת. המדריך הרגיע אותנו לפני שיצאנו שהכריש הוא "צמחוני" ולא טורף בני אדם. עלינו על הסירה ודילגנו קצת הלאה במפרץ כדי לראות עוד סוגי דגים. חיפשנו עוד כרישים ולא מצאנו אבל, צב-ים שחה לא רחוק מאיתנו וכשניסינו להתקרב הוא ברח.

 חזרנו לספינה, אכלנו ארוחת צהריים ושטנו אל פונטה סוארז Punta Suarez (עדיין באי אספניולד), לצפות בעופות ים. כשירדנו פגשנו את הבובים כחוליי הרגל. שלא כמו בפעמים הקודמות הם היו על הקרקע, ויכולנו לראות אותם ללא חשש לנקע בצוואר תוך כדי צפייה בהם עפים. הציפור עצמה היא לא מיוחדת, די גדולה, בצבעים לבן-חום. מה שמייחד אותה הן הרגליים שצבועות בצבע כחול-תכלת מושך עין. התמזל מזלנו להגיע בעונת החיזור, וזכינו לצפות בריקוד החיזור. הזכר בוחר פיסת קרקע ראויה ומתחיל לפנות אותה בעזרת דריכה במקום, בתנועות איטיות, מדי פעם הוא גוחן כלפי מטה תוך כדי הנפת הזנב המקור וקצוות הכנפיים, ומשמיע מן שריקה חלולה. הנקבה גם היא טופחת קצת ברגליים אבל באופן כללי היא הצד הפסיבי בעסק. העובדה שעשרה בני אדם צפו בטקס ממרחק של מטר וחצי לא הטרידה את בני הזוג. בין הבובים כחולי הרגליים היו גם Masked Boobies, קרובי משפחה בצבע לבן, שפס שחור על העיניים העניק להם את שמם.

המשכנו לאורך החוף הסלעי וראינו איגואנות-ים. הצוואר והגב שלהם היו מכוסים בכתמים אדומים מכיוון שבאי הזה הם ניזונים גם מצמחים יבשתיים, שגורמים לעור שלהם להיצבע באדום. הגענו אל ה- Blue Hole, חריץ במשטח הסלע שעל חוף הים מנקז לתוכו את הגלים והם מתנפצים עליו ויוצאים דרך חור בסופו ב"גייזר" אדיר בגובה של שלושים מטר. בהשלמה של 20 מטר מעל משטח הסלע וקצת מרוחק ממנו נמצא צוק בגובה 20 מטרים פחות או יותר שמספק מרפסת תצפית נהדרת למטיילים. ישבנו, צפינו בגלים מתנפצים לגובה פעם אחר פעם ונהנינו משלל הציפורים שעפו מולנו, ביניהם גם אלבטרוסים עם מוטת כנפיים של 3.5 מטר. האלבטרוסים נודדים כל שנה מצ`ילה לגאלאפגוס על מנת לקנן. אחרי חצי שעה שישבנו מול הגלים המתנפצים ברעש, ומול עשרות ציפורים שעפו מעלינו מולנו ומתחתינו,

המשכנו הלאה בהרגשה שיכולנו להישאר שם עוד. קצת אחרי ה- Blue Hole מצאנו כמה סלעים שהיו מכוסים בהמוני איגואנות. האיגואנות כמובן ישבו והתחממו בשמש ולא הוטרדו משלל התיירים. עוד כמה מטרים ופגשנו אלבטרוס מקנן. על האדמה ניתן לראות כמה האלבטרוס גדול- כמעט פי שניים מהבובי כחול הרגל. שני בני הזוג מתחלקים בדגירה. הם לא עוזבים את המקום מכיוון שהם יודעים שהרבה חיות אחרות ישמחו להתענג על ארוחת אלבטרוס צעיר. אם האלבטרוסים יופרעו בדגירתם ע"י בני אדם או ע"י הפרעה אחרת הם יעזבו את הביצה ולא יחזרו אליה. המדריך שליווה אותנו סיפר ששנה שעברה הוא מצא 14 ביצים נטושות. גם אנחנו ראינו כמה ביצים נטושות. ראינו גם לטאות לבה אלה שכאן הן גדולות יותר מהלטאות באיים האחרים. סיימנו את הסיבוב באי שוב על החוף הסלעי וצפינו באריות הים גולשים על הגלים שנשברים על הסלעים. היה מפתיע לגלות שכלבי הים עוסקים בספורט.

 ביום רביעי, היום האחרון על הספינה, היינו באי פלוריאנה. התחנה הראשונה הייתה "מפרץ הדואר" Post Office Bay. המפרץ זכה לשם הלא שגרתי הזה מכיוון שב- 1876, עוד לא היו שרותיי דואר באי גאלאפגוס ואדם בשם ג`יימס קולי (Cowley), החליט לעשות מעשה והציב חבית על חוף המפרץ. הספנים והאנשים שחיו בסביבה הניחו דואר בחבית, וכאשר ספינה הייתה שטה ליבשת היא הייתה אוספת את הדואר. הקפטן היה צריך לממן מכיסו את עלות הבולים למשלוח המכתבים. כיום התיירים ממשיכים את המסורת בתור גימיק חביב, כל אדם שרוצה משאיר מכתב, ולוקח אחד, וכשהוא חוזר לארצו הוא שולח את המכתב ליעדו (הבול על חשבונו), ומישהו זוכה לקבל מכתב מהגאלאפגוס. הרבה אנשים מוצאים לנכון להשאיר גם מזכרת ולא רק מכתב, והמקום נראה כמו מן פסל שנעשה מערמות אשפה.

 מתיבת הדואר הלכנו אל מערת לבה. באחת ההתפרצויות הרבות כיסה זרם קרקע, חריץ בקרקע, ונוצרה המערה. במשך הזמן קרסה תקרת המערה ונפתחה הכניסה למערה. ירדנו לתוך המערה והלכנו בה קצת. למערה עצמה אין ייחוד (אפילו קצת משעממת - עוד מערה). בשלב כלשהו הגענו אל המים. המים הם מלוחים, מי-ים. המערה ממשיכה עד הים, אולם הפתח היה חסום מכיוון שכאשר יש גאות המים עולים וחוסמים את הפתח. יצאנו למערה וחזרנו לחוף. עם הסירה המשכנו בשייט לאורך קו החוף, ועצרנו בתוך מפרצון שנוצר מזרימת לבה שיצרה איים קטנים עם חוף חולי. אריות ים שחו לצד הסירה, קפצו ושיחקו לפנייה ואחריה. הם נראו מרוצים מהתעלולים שלהם, לא פחות מאיתנו.

לתחילת הכתבה

כתר השטן וצבים נדירים

לאחר שראינו עוד חוף חזרנו לסירה, הצטיידנו בשנורקלים ובגדי-ים, ויצאנו לשחות ב"כתר השטן " Devil Crown. כתר השטן הוא לוע שבולט מעל המים בסדרה של חודי בזלת מפחידים. בתוך המים יש שוניות אלמוגים והמוני דגים טרופיים בצבעים משגעים. יצאנו בקצה אחד ושחינו יחד בכיוון הכללי של הזרמים, בתוך הכתר. הקרקעית לא עמוקה ויש הרגשה של ריחוף מעל יער שציפורים צבעוניות שוחות בו. חצינו את הכתר ועלינו בחזרה לסירה, ואריה הים התחיל להשתעשע מסביבנו. קפצתי חזרה למים ושחיתי עם אריה הים. שחינו אחד לעבר השני כתמיד ברגע האחרון הוא שבר ושחה הצידה, ולא התנגשנו. אני ותייר אחר מהסירה שחינו אחד לעבר השני והוא עבר בינינו בקפיצה מעל המים. אחרי שגמרנו לשחק עם אריה-הים, חזרנו לצד השני של הכתר, והפעם הקפנו אותו מבחוץ. הגלים הכו בשוניות, ופעם אחת כמעט ריסקו אותי עליהן. שוב "ריחפנו" מעל יער אלמוגים עטור בשלל דגים צבעוניים. בקושי יכולנו להתנתק מהשונית.

 חזרנו לספינה ושטנו חזרה אל "פורטו איורה". ביום חמישי בבוקר ירדנו מהספינה, השארנו את המוצ`ילות במלון, והלכנו אל תחנת המחקר ע"ש דרווין. התחנה נמצאת בשולי העיר ונמצאים בה מכוני מחקר שמרכזים מדענים מכל העולם, שבאים לחקור את התופעות הייחודיות לגאלאפגוס. בתחנה נמצא גם מרכז מבקרים שבו למדנו על צורות התהוותם (מזג האוויר והגורמים לו), של המינים החיים בגאלאפגוס, דרכי הגעתם ועל האדם שהגיע והנזק שגרם, וגורם עדיין לסביבה היחידה במינה הזו. ממרכז המבקרים המשכנו אל חוות הצבים. שם ראינו איך מגדלים את הצבים הקטנים, מבקיעת הביצה ועד שהם גדולים מספיק כדי שחולדות לא יטרפו אותם (החולדות- עוד נזק שנגרם ע"י האדם). בלילות סוגרים את הכלובים של הצבים ברשתות צפופות למנוע מהחולדות להגיע אל הצבים ולכרסם את השריון, הרך עדיין, ולטרוף את הצבים. המשכנו אל הצבים היותר גדולים, בערך בגודל של אבטיח קטן. גם הם סגורים בכלובים, אבל עליהם לא מגינים ברשתות בלילה. אחריהם הלכנו אל הצבים הגדולים באמת.

הצב הראשון שראינו הוא היצור הבודד ביותר בעולם. חורחה, הוא צב ענק שמוצאו באי פינטה Pinta. לאחר שכבר נחשבו הצבים של האי פונטה כזן שנכחד מהעולם, נמצא באי לפני שלושים שנה חורחה. אין עוד צב מבני מינו שחי בעולם וכשהוא ימות, יכחד הזן. הסיפור העצוב הזה מדגים פעם נוספת כמה נזק יכול להיגרם בסביבה אקולוגית כמו איי גאלאפגוס. עוד הלאה נכנסנו אל אזור המחייה של הצבים והתרשמנו ישירות מהצבים. הם שוקלים כל אחד בסביבות 150 קילו, וגילם מגיע ל 120 שנים ויותר. צילמנו אותם ותוך כדי ראינו איך ענק כזה הולך- לאט אבל בטוח. כאשר צב אחר חוסם לו את הדרך הוא נותן לו נשיכה ידידותית ברגל כדי לרמוז לו לפנות את הדרך, לאט ובלי למהר לשום מקום. לעיתים ישנם גם מאבקי כוח מסעירים, למשל אחד שהסתיים עם נשיכה באף. נפרדנו מהצבים וחזרנו אל פורטו איורה.

 מפורטו איורה יצאנו אל "מפרץ הצבים", מפרץ יפה במרחק של כ- 4 ק"מ מהעיר. אחרי היציאה מהעיר נכנסים ישר אל הפארק של הגאלאפגוס. אחרי עוד כמה מאות מטרים יש נקודת רישום וביקורת. משם מתחיל שביל מרוצף עד לחוף. השביל הוא דבר מאוד חשוב מכיוון שהצמחייה מאוד צפופה, ועלולים ללכת לאיבוד בקלות רבה בלי להרגיש. לפני כמה שנים מת גיא נחמוני, ישראלי שיצא אל המפרץ ואיבד את דרכו בסבך. סיפור החיפושים אחריו מתואר בספר "לא חזר מגאלאפגוס".

אחרי כ 40 דקות הליכה הגענו אל החוף שהיה ריק כמעט לחלוטין. הלכנו לאורך החוף, המים היו קרים ועננים כיסו את השמיים ולא ממש התחשק לנו להיכנס למים. בקצה המפרץ היה חצי אי מבזלת, שעליו גדלו עשרות קקטוסים. חצי האי סגר על לגונה כחולה בהירה, עם חוף חולי לבן. ישבנו על שפת הלגונה והתענגנו על המראה. פתאום קפץ אל מחוץ המים חתול-ים ונחת בחבטה על המים ונעלם. עמית נכנס למים ומסביבו שחו מדי פעם עוד חתולי-ים, בזוגות ובשלשות. אחרי חצי שעה מהנה על חוף הלגונה חזרנו אל פורטו איורה.
 למחרת בבוקר טסנו לקיטו, ונפרדנו בצער מגן העדן עלי אדמות הנקרא גאלאפגוס.

לתחילת הכתבה