שיט באיי הגלאפגוס

מקיטו אל הצבים

אנחנו מגיעים סוף סוף לקיטו. סיבוב קצר בעיר העתיקה וסיבוב ארוך בין סוכנויות הנסיעות כדי לסדר לנו כבר, אחת ולתמיד, את השיט באיי הגלאפגוס. למרות שהחג הלאומי כבר עבר, מסתבר שלא כזה פשוט למצוא מקום לימים הקרובים, אבל לבסוף אנחנו מצליחים למצוא לנו תא על ספינה קטנה וזולה יחסית (הדגש כאן הוא על ה-"יחסית") בשם Sarah Deuumah. שעתיים של טיסה ועוד כשעה וחצי של אוטובוס-מעבורת-אוטובוס-סירה מביאות אותנו, יגעים משהו, לספינה העוגנת בנמל שליד Puerto ayora. אחרי הזעזוע הראשון שאנחנו מקבלים כשאנחנו רואים את גודלו של התא שלנו, שהכינוי "תא" הוא אכן הכינוי ההולם בשבילו (אם למשל מכניסים את המוצ`ילות, הדרך היחידה להגיע לשירותים היא לדלג דרך מיטת הקומותיים), אנחנו זוכים גם לאנקדוטה נחמדה אחת. בזמן שעושים סבב שמות בין 8 הנוסעים, נכנסת נוסעת נוספת וכשהיא שומעת את השם "מירית" היא מצטעקת "או, מירית מאודי ומירית!". אין כמו טפיחת אגו קטנה...

 אחרי הצהריים לוקחים אותנו לסיבוב באי הראשי, Santa Cruz. קודם כל הולכים לחפש צבים, כמו בילדות, כשהיינו מחפשים צבים בחצרות ישנות. אלא שמסתבר שהחיפוש הוא קל יותר כשמדובר בצבים שמשקלם מגיע עד 250 קילו, כלומר אלו הם הזכרים. הנקבות מגיעות "רק" עד 50 קילו. אכן, מדובר ביצורים מדהימים למדי. ענקיים, כבדים, איטיים ומסוקסים. כל עוד לא מתקרבים אליהם מהר מדי, הם לא נבהלים, וממשיכים לעשות הופעות לפני המצלמה.

הצבים הולכים כשהם דוחפים את כובד משקלם בעזרת רגלי-הגזע השריריות שלהם, לועסים בהחלטיות קווצות של עשב, ומצטננים, או מתנקים מקרציות (כך לדברי המדריך) כשהם משתכשכים במי השלולית. מסתבר שליצורים הענקיים והכבדים אין טורפים כאשר הם בוגרים. הגודל והשריון הקשה שלהם מכריעים את כולם. אבל מקור הצלתם הוא גם אסונם: בגלל הגודל שלהם הם גם איטיים, הולכים לאט, אוכלים לאט, מעכלים לאט, ואוכלי עשב מהירים מהם לא משאירים להם כלום. ובדיוק בגלל זה הם התפתחו באזור שאין בו אוכלי עשב, 500 ק"מ מהיבשה, באיי הגלפגוס. כך הם חיו באושר ועושר בלי שאף פרה תצלח את האוקיינוס ותבוא להציק להם.. עד שהגיעו בני האדם, ואלו הביאו איתם חמורים ועיזים והחיים נעשו קשים. אבל אז באו המדענים והכריזו שכך לא ייתכן וצריך להיפטר מהחמורים והעיזים.. עונת הציד החלה ובשם שימור הצבים מבצעים טבח באוכלי העשב המסכנים...

מכאן אנו נלקחים למנהרת לבה. אנחנו חוצים מערת-מנהרה באורך של כ-200 מטר ובעלת חתך של חצי עיגול. המנהרה נוצרה בדרך מאוד ציורית: זרם של לבה שנפלט מהר געש החל להתקשות, ובגלל שהחלק החיצוני מתקשה מהר יותר מהפנימי נוצרה צורה של מנהרה חלולה. הולכים, זוחלים, ושוב פעם הולכים, והנה רואים אור בקצה המנהרה. (כך עושים איתנו, כי אנחנו, לדברי המדריך, "קבוצה של צעירים". את הקבוצה השניה, שיש בה כמה חברים מבוגרים יותר, לוקחים רק עד קטע הזחילה, ואחר כך הם חוזרים לאחור. כנראה שהיתרון בלבחור ספינה שיש בה תאים בגודל של קבר הוא שמובטח לך שתהיה ב"קבוצה של צעירים" שעושה הכל).

זהו, חוזרים לספינה שנוסעת כל הלילה כדי להביא אותנו לפנות בוקר לאי הבא - Floreana. מקיאים הרבה, ישנים מעט, ובבוקר יוצאים לסיור ראשון באי החדש. מתחילים בקטע חוף שהיה מיושב פעם על ידי קבוצה של גרמנים תמהוניים משהו, שבאו כדי לבנות להם חיים חדשים על אי בודד. בדרך אנחנו מקבלים טעימה ראשונה של חיות בר: כמה פינגווינים וכמה ציפורי-בובי כחולות רגליים ומקור מנופפים לנו מרחוק, ועל הסלעים השחורים כפחם מתרוצצים סרטנים אדומים מבריקים, רצים קדימה, אחורה ולצדדים במיומנות מרשימה. על החוף המדריך מספר לנו באריכות את סיפורה המוזר של קבוצת הגרמנים, שבסופו כולם מתים או נעלמים באורח מסתורי. כל מה שנשאר הוא תיבת הדואר, שהיום מצאו לה שימוש חדש - להחליף גלויות של תיירים בעזרת תיירים אחרים המגיעים לחוף. מין משחק שכזה. למעשה תיבת הדואר המקורית הוצבה באי כבר במאה ה-18 על ידי קפטן אנגלי בשביל דואר של ספינות שעברו באזור.

לתחילת הכתבה

כתר השטן

חוזרים לספינה למנוחה קצרה לקראת שנורקלינג של צהריים. הסירה הקטנה מסיעה אותנו לטבעת של סלעים שמהווים למעשה את המכתש של הר-געש תת-מימי ומשום מה ידועים בכינוי "כתר השטן". על הסלעים נוצרה במשך הזמן שונית אלמוגים. בדרך אנחנו רועדים מקור בבגדי הים שלנו ומרגישים קצת כמו כבשים מובלות לטבח. אבל כשקופצים למים מתברר שהם דווקא חמימים למדי. מדריך מוביל את קבוצת השחיינים לסיבוב מסביב לטבעת ובתוכה .אנחנו פוגשים כמה דגים צבעוניים, כמה דגי-ענק שטוחים שפרושים כמו שטיח על הקרקעית, אבל גולת הכותרת, הרגע שבשבילו כולנו הצטיידנו במצלמות תת-מימיות - הכריש. המדריך מצביע, וכולם מצטופפים סביבו כדי לראות. אכן כריש, עם חיוך מרושע, וסנפיר משולש על הגב כמו בסרטים. אבל שלא כמו בסרטים, הכריש הוא זה שבורח מאיתנו, רץ להסתתר מתחת לסלע. המדריך צולל אחריו ומבריח אותו חזרה החוצה לטובת אלו שלא הספיקו לצלם...

אחרי הצהריים אנחנו עוברים לצד אחר של האי ויוצאים לעוד סיבוב. מגיעים לשפתה של לגונה גדולה ורדודה, מלאה בפלמינגואים ורדרדים שכולם שקועים באכילה, וצווארם הארוך כפוף בצורת סימן שאלה לתוך המים. מסתבר שבאיי הגלפגוס יש רק כמה מאות ציפורי פלמינגו, אבל המדריך מתגאה שאלו הם פלמינגואים מהזן הוורוד ביותר. על האי יש עצים משונים, לבנים וערומים מעלים. מסתבר שחלקם פשוט מצויים בשלכת, אבל חלקם נפגעו על ידי טפיל שמוצץ את לשד העץ, והוא גם זה שנותן לו את הצבע הלבן. הטפיל, כמובן, הגיע יחד עם אנשים בספינות שהגיעו לאיים. צועדים קצת, ומגיעים לחוף אחר, שבו כולם מנסים לאתר במים צבי-מים ענקיים, ולבסוף אנחנו מצליחים לראות כמה מרחוק. דווקא אחרי שאנחנו חוזרים לספינה לקראת השקיעה, מגיע זוג של צבי-ים ומבצע ספק-ריקוד-ספק-הזדווגות בעוד אנחנו צופים בהם בנוחות מהסיפון.

 עוד ליל נסיעה עובר על כוחותינו ובבוקר אנחנו מגיעים לאי Espanyola ליום, שלדברי המדריך, אמור להיות היום היפה ביותר. מיד כשאנחנו יורדים לחוף מחכים לנו שם כמה עשרות sea lions שרובצים על החול ובין האבנים כמו שקים נפוחים ומשתזפים בשמש. יש הרבה אמהות שלצידן רובץ הגור. חלק יונקים, ויש אמהות שעוסקות בליקוק הגורים, הזכר הגדול והמשופם מפטרל בינתיים במים, שומר על הטריטוריה שלו מפני פולשים.

מסתבר שזכר כזה הוא בעל זכויות ההזדווגות עם כל הנקבות שבשטחו, אבל על זכות זו הוא משלם ביוקר. הוא צריך לפטרל יומם ולילה ולהלחם עם כל זכר שבא לגזול את זכותו. תפקיד זה הוא כל כך תובעני שתוך כמה חודשים הזכר נחלש כל כך שהוא מפסיד בקרב, ובורח בזנב מקופל ללקק את הפצעים, בעוד הנקבות והצאצאים עוברים לרשותו של אחר. התוצאה של תהליך זה הוא שבשטחו של הזכר יש למעשה הרבה גורים שכלל אינם צאצאים שלו. אנחנו שומעים את הקולות המוזרים, ספק-נביחה-ספק-יללה שהזכרים משמיעים כאיום תוך כדי הפטרול, ובמהרה כולנו מתחילים לחקות אותם. רגע קטן של מתח כאשר זכר אחד מתקדם לקראתנו במהירות במים וממשיך לרוץ לכיווננו על היבשה במהירות מפתיעה ביחס לגוף הכבד הנישא על רגלי הסנפירים המצחיקות שלו. אנחנו נקרעים בין האינסטינקט הבסיסי לברוח לבין האינסטינקט התיירי לצלם תמונת תקריב מצויינת. מגיעים לפשרה של צעד אחורה, וצילום. כולם יוצאים מהתקרית ללא פגע, ואודי ימשיך אחר כך לטעון בעקשנות שהיצור בא בגלל השריקה שלו.

 גם הנקבות מספקות כמה דרמות משלהן. כך אנחנו מגלים נקבה שרובצת ליד הגור הקטן שלה, שעיניו עדין עצומות ולידם מוטלת השלייה המדממת. כנראה שהלידה היתה ממש לפני שעות ספורות. כמה ציפורים זריזות כבר התחילו לנקר בשלייה שתאכל במהרה. האם עצמה מנסה לגרור את התינוק הפסיבי לכיוון המים, לשיעור השחייה הראשון שלו. הגורים הקטנים נמצאים כל הזמן עם אמותיהם, ובגיל מסוים הם עוברים למעין "גן ילדים", שבו נקבה אחת שומרת על הרבה גורים, בעוד השאר יוצאות לצוד. אנחנו רואים גם גן-ילדים כזה בין הסלעים ואת הגורים המשחקים והמשתוללים עם כל האנרגיות של הילדות.

לתחילת הכתבה

אריות ים ואיגואנות

החיה הבאה שאנחנו פוגשים על החוף היא האיגואנה. לטאות ענק, אדומות ואיטיות, בעלות כרבולת מוזרה. בלילה הן ישנות בערימות של מאות, מנסות לשמור על חום הגוף שלהן למרות הדם הקר, ואנחנו רואים את שרידיה של ערימה כזאת, קבוצה של כמה עשרות לטאות שרובצות יחד בשמש. במשך היום הן נכנסות לים כדי לאכול אבל הן יכולות לשהות שם רק זמן מוגבל לפני שגופן יתקרר מדי והן ימותו. כאן בחוף הזה, לדברי המדריך, יש להן בעיה מיוחדת, כי ה sea lions הצעירים, עם כל הרוע של חבורה בגיל ההתבגרות, נהנים לשחק בהם פולו, והלטאות המסכנות נאלצות להישאר במים עד שלעיתים הן קופאות למוות.

אבל מסתבר שהטוב ביותר עוד לפנינו.. ציפורי האלבטרוס השמנמנות והמסורבלות גם הן שוכנות באי במשך חלק מהשנה. אנחנו רואים גוזל אפור-מגודל רובץ ליד הוריו צהובי הצוואר, כאשר לפתע ההורים פותחים בטקס מוזר, מעין ריקוד משותף הכולל נקישות מקור, הנפות צוואר ונשיקות מקור-אל-מקור. ממש מהפנט. מסתבר שהאלבטרוסים חיים בזוגות מונוגמיים למדי במשך כל עשרות שנות חייהם והריקודים עוזרים להם לשמור על זוגיות טובה. אלא שכרגיל, החיים לא כאלה פשוטים. הזוגות נפרדים לכמה חודשים כאשר כל אחד יוצא לנדוד למרחקים, והזכרים חוזרים בדרך כלל לפני הנקבות, ולא תמיד יש להם את הסבלנות לחכות עד שהנקבה תחזור. כך נוצרים עיוותים במערכת המשפחתית, ואנחנו רואים זכר אחד שרוקד עם שתי נקבות ושני זוגות שעושים החלפות ביניהם.

 זהו. רואים עוד כמה ציפורי-בובי, אבל אלו לא מואילות לרקוד לפנינו, אלא שקועות בקינון על הסלעים. מתפעלים קצת מהים הכחול המתנפץ אל הסלעים המשוננים, וחוזרים לספינה. עוד חצי שעה של שיט מביאה אותנו סמוך לחוף אחר של אותו אי. הפעם זהו חוף בעל סגנון שונה לחלוטין- חול לבן בוהק, מחליף את הסלעים השחורים.יורדים מהסירה לשנורקלינג ליד השונית הסמוכה לחוף, ולפגישה עם כמה ידידים וותיקים, כרישים ו-sea lions ששוחים מתחתינו. אחר כך שוחים לחוף ומבלים כשעה ברביצה והישרפות בשמש. אחר הצהריים מוקדש לשיט לאי San-Cristobal והוא עובר עלינו בעיקר בנמנום, המומי-דרממין (התרופה נגד בחילות, שיש לה גם השפעת לוואי מרדימה).

לפנות ערב מגיעים לאי המיושב Saturday Night ויוצאים לקרוע את האי. קשה להימנע מהרושם שבעיר החוף הקטנה יש יותר sea lions מאנשים. כשאנחנו עוברים בטיילת אנחנו מריחים סירחון מוכר, ואכן מסתבר שהטיילת מלאה ב-sea lions שסרוחים להם, מנמנמים חבורות חבורות. בסופו של דבר הבילוי של קבוצת הנוסעים מסתכם בלשבת ולשתות באחת המסעדות על החוף. אבל בשביל שנינו הערב משמש כדי לסכם כמה עניינים אישיים חשובים, והופך לערב מיוחד משהו. והחדשות הטובות - הלילה לא נוסעים! אנחנו זוכים סוף סוף לשנת לילה נטולת רעשים וטלטלות אלימות, ומשלימים קצת שעות שינה יקרות.

בוקר יום המחרת נפתח בביקור במוזיאון ילדותי משהו, שמספר על ההיסטוריה של האיים, מבחינת הגיאולוגיה ומבחינת ההתיישבות האנושית. אחר כך חוזרים לספינה לעוד כמה שעות שיט לאי Santa Fe. מבלים כשעה בשנורקלינג בסלעים שליד האי. המדריך בעל עיני הנץ מאתר שני צבים ענקיים בתוך המים וכולם מצטופפים מעליהם. כדי להרגיע אותנו, המדריך מסביר לנו שהסיבה שאנחנו יוצאים לשחות מהסירה ולא מהחוף היא שה-sea lions הטריטוריאליים המפטרלים ליד החוף עלולים לתקוף... אחר הצהריים אנחנו יוצאים לסיור רגלי באי ומטיילים בין עצי קקטוס ענקיים. מסתבר שבאיים שבהם יש צבים (באי הזה היו פעם צבים והם נעלמו) הקקטוסים פיתחו גזע ממש כמו עצים, כדי להגן על עצמם. אבל בעצם באנו כדי לחפש איגואנות יבשה (בניגוד לאיגואנות המים שראינו לפני כן). ואכן, איגואנות היבשה הראשונה מחכה לנו בסבלנות לצד הדרך. לבושה במדי-הסוואה מנומרים, ומחייכת את חיוכה המוזר. אחריה אנחנו מגלים כמה מאחיותיה, וכמובן שכולן זוכות ל-book מכובד. ליד החוף מחכה עוד נץ שזולל להנאתו גור של sea lions, גם זה קורה.

לתחילת הכתבה

ציפורים ואיים וולקניים

חוזרים לספינה וכאן אנחנו מתבשרים שלמחרת, אחרי פעילות הבוקר הולכים לקרות כמה דברים רעים: המדריך חורחה, ששעשע אותנו בסיפורים מעניינים באנגלית מצויינת, הולך להתחלף במדריך לא ידוע, שני נוסעים עומדים לעזוב אותנו, ביניהם האיטלקי העליז שמהנהן וצוחק כל הזמן למרות שהוא בקושי מדבר אנגלית. אם זה היה מסתיים בזה, בספינה הקטנה והצפופה שלנו לא היינו מתאבלים יותר מדי, הבעיה היא שבמקום השניים שעוזבים עומדים לבוא חמישה. אנחנו מנסים לחשוב איך יכנסו 12 איש סביב שולחן האוכל, איך יכנסו 12 איש לסירה הקטנה שמביאה אותנו לחוף, ומתחילים כבר מראש לשנוא את 5 הנוסעים שעומדים להגיע. באוויר מתחילות לצוף כל מיני תוכניות, על איך נגרום לחדשים לחשוב שאנחנו מבחילים כל כך שהם יירצו לברוח מיד כשיעלו לספינה...

שטים שיט לילה לאי North Seymor, אבל למרבה החסד כבר בחצות אנחנו מגיעים, העוגן מורד, ואפשר לישון קצת בשקט. אך לא לזמן רב. כבר ב-5:30 משכימים אותנו, ומזרזים אותנו לאי הקטן. למעשה הוא כל כך קטן שכבר תוך שעה וחצי, אנחנו מקיפים את כולו. אך בדרך מחכים לנו כמה מחזות מהסוג שבשבילו באנו לאיי הגלאפגוס.

ציפורי הפרידג`ט השחורות בדיוק מתחילות את עונת החיזור שלהן. הזכרים מתיישבים להם על שיח ומחכים לנקבה שתבוא ותבחר בהם. אולם כדי למשוך את תשומת הלב של הנקבות הם פיתחו להם גדג`ט מוזר משהו. ליד הגרון תלוי להם מעין בלון אדום, ובעת החיזור הם מנפחים אותו עד שהוא גדול כמו חצי מהציפור עצמה. אנחנו רואים מקרוב כמה שיחים ועליהם ציפור שחורה שמחזיקה בקושי את ראשה מעל לבלון המנופח, בצבע אדום זועק, ומביטה בתקווה למעלה. מסתבר שגם אחרי שהנקבה באה, הזכר עדיין צריך לעבוד קשה כדי להשאיר אותה איתו. אנחנו מבחינים גם בכמה זכרים שמתעופפים כשהם נושאים במקורם מקל, מתנה לארוסותיהם הטריות. לדברי המדריך, הפרידג`יטים, שנראים לנו נחמדים ותמימים כשהם עסוקים בחיזור, הם מגעילים למדי לאחיותיהם, הציפורים האחרות. הם מתמחים בגניבה - ציפור אחרת צדה והם גונבים לה את הטרף.

אנחנו פוגשים זן של שלדגים יפהפיים, לבנים-אפרפרים עם עיגול אדום מסביב לעין, שעברו לדוג בלילות מפחד הפירטים האויריים האלו. וכמו שהבטיח המדריך, אנחנו זוכים לראות גם את הריקוד של הבוביים כחולי הרגליים - הזכר מניף את כנפיו לאחור ושורק, והנקבה, אם היא נענית לחיזוריו, מניפה גם היא את כנפיה לאחור, ומשמיעה מעין צעקה (כלומר, צריך לראות, קשה קצת לתאר במילים...). חוזרים לספינה ושטים לשדה התעופה. אותנו משאירים כמה שעות לרבוץ על החוף בזמן שהספינה מחליפה מדריך ונוסעים. יש הרגשה מסוימת ששיא הטיול עבר, במיוחד כשאנחנו רואים את המדריך החדש, שהידע, האנגלית וגם הכריזמה שלו, בכלל אינם ברי השוואה למדריך הקודם. אפילו את המידע הבסיסי, כמו לאיזה אי אנחנו שטים, והאם צריך להביא ציוד שנורקלינג, צריך לסחוט ממנו.

אחר הצהריים הראשון איתו לא עוזר להפיג את הרושם הרע. ביקור של כמה שעות בחוף balcha שבאי הראשי Santa Cruz שבו איננו רואים הרבה יותר מכמה סרטנים ודגים קטנים, לא על היבשה, ולא בים. כמה שעות נסיעה מביאות אותנו סמוך לאי ברתולומיאו, כאן אנחנו מעבירים לילה שקט ללא שיט. למחרת אנחנו מתעוררים ומגלים מולנו את הצוק המוזר והמרשים שמככב בתמונות של האיים. מסתבר שפעם היו שני "מגדלים" כאלו, אבל האמריקאים מסיבות לא ברורות הפציצו אחד מהם ב-1945 ולא נשאר הרבה ממנו. בכלל, האמריקאים הקימו בסיס צבאי על האיים אחרי המתקפה על פרל- הרבור, כנראה מחשש שהיפנים ישתמשו בהם בתור בסיס כדי להיכנס לדרום אמריקה.

 אנחנו עושים טיול של כשעה לראש הגבעה באי הוולקני. האי כולו בנוי מסלעים שחורים שנראה כאילו קפאו באמצע התפרצות געשית. מלמעלה נשקפים מפרצים כחולים בוהקים - אחד הנופים היפים ביותר שראינו עד כה באיים. אחר כך מקיפים את הצוק בסירה, איפה הפינגווינים? הבטיחו לנו פינגווינים! אנחנו מצליחים לאתר מרחוק פינגווין בודד שוחה במים ולא יותר. המדריך מתנצל בשמם וטוען שעכשיו הם יצאו לדוג, ויחזרו יותר מאוחר. שיהיה.

לתחילת הכתבה

אי הכובע הסיני

הולכים גם לשנרקל קצת ליד הצוק, הכריש כבר לא במיוחד מרשים אותנו, אבל הכוכב הוא ה-sea lion ששוחה איתנו, מתהפך ומשתעשע, איזה חמוד! עוד קצת רביצה על החוף, יחד עם המוני הזקנים שיורדים מספינה ענקית שעוגנת לידנו, וקצת כעס על המדריך שלא מגלה לנו שבמרחק של 100 מטר יש חוף שרואים בו עשרות סנפירי כרישים משולשים, וחוזרים לסירה.

כשעתיים של שיט מביאות אותנו לאי בשם Sombrero Chino, שאכן מזכיר קצת כובע סיני בצורתו. שוב משנרקלים קצת, הפעם בחברת sea lion גדול ומפחיד משהו. לזכותו של המדריך הלא-נערץ שלנו יש לומר שהוא יודע למצוא אטרקציות במים או שאולי הן יודעות למצוא אותו. אחר כך יוצאים לסיבוב רגלי על החוף יש כמה איגואנות ימיות, כמה מושבות של כלבי ים, שליד אחת מהן אנחנו מתיישבים כדי לחכות לשקיעה. תחילה יש אידיליה במושבה, חלק מהאמהות מניקות את גוריהן, ויש כמה שסתם רובצים, משתזפים להם בשמש. אבל לקראת השקיעה מתחיל הבלגן. כמה גורים בוגרים למחצה צצים לפתע מהמים, אחד מהם מתקרב לנקבה המניקה, כנראה הוא בנה הבוגר המבקש חלב. היא מבריחה אותו בצעקות חזרה למים וחוזרת לגור הקטן שלה, שמקבל אותה ביללות. מדהים לראות עד כמה ה-sea lions נראים מסורבלים על החוף, גוררים בקושי את שומניהם על רגלי הסנפירים המנוונות שלהם (מוצאם מכלבים), ולעומת זאת איך הם זזים בחינניות בתוך המים.

בהמשך גם הזכר המפטרל הענק יוצא מהמים, וגורם לגל של מריבות בין הנקבות. חוזרים לסירה לכמה שעות של שיט מטלטל במיוחד, אבל אנחנו כבר ילדים גדולים ואפילו לא צריכים כבר כדור. יושבים על הסיפון, נושמים את אוויר הים ומסתכלים בכוכבים ובציפור הלילית שמלווה את הספינה. למחרת שטים בסירת המנוע הקטנה. מגיעים לקטע של תעלה בין האיים, צרה כל כך שהיא מזכירה לכולם את הנהרות בג`ונגל. מפסיקים את המנוע והמדריך חותר, מחפשים צבי ים וכרישים. כולם בשקט, שלא להבריח אותם. ששש... מצלמות בהיכון. ואכן, כמה צבים צוללים להם באלגנטיות ליד הסירה. גם הכרישים באים להצטלם, אבל אנחנו, שכבר שחינו לידם, לא מתרשמים כל כך מלראות אותם מהסירה.

חוזרים לספינה ושטים לאיי Plaza. אנחנו פוגשים כאן קבוצה של איגואנות יבשה נמרצות שעוסקות בזלילה נמרצת של עלי קקטוס, על קוציהם. הבעיה היא שהקקטוסים גבוהים מדי בשביל הלטאות. אחת פותרת את הבעיה בכך שהיא נעמדת על שתיים ואוכלת את העלה ישר מהעץ, ואחרות עוסקות בלריב ביניהן על העלים שנופלים על היבשה. כשהן נלחמות אחת עם השנייה בתנועות איטיות ומוזרות הן נראות ממש כמו דינוזאורים קטנים. למעשה, כנראה התהליך היה הפוך, יוצרי הסרטים על הדינוזאורים חיקו את תנועותיהן של האיגואנות... בצד השני של האי מחכה עוד מושבה קטנה של sea lions שחלקם רובצים להם בנון-שלנטיות בדיוק בקצה של הצוקים המשוננים של האי.

וזרים לספינה ששטה חזרה לפוארטו-איורה לקראת הלילה האחרון. למחרת בבוקר אנחנו עוד מטיילים קצת על האי סנטה-קרוז לפני הטיסה. תחילה אנחנו מבקרים במרכז המחקר ע"ש דרווין, כאן מגדלים צבים ואיגואנות בשבי כדי לחקור את אורחות חייהם. כך למשל מנסים לגלות מהו אורך החיים המקסימאלי של הצבים הענקיים. הביקור יכול היה אולי להיות מעניין עם המדריך הראשון שלנו, אבל עם המדריך הנוכחי, הצפייה בצבים ואיגואנות סגורים בכלובים היא משמימה משהו, אחרי כל אחיהם שראינו חופשיים בסביבתם הטבעית. בכל זאת אנחנו פוגשים כאן ידיד ששמענו עליו הרבה, "ג`ורג` הבודד" הוא הצב שהוא האחרון מבני מינו, וכאשר הוא ימות, יחד איתו ייכחד המין (כיוון שאין לו בת זו, זה יקרה במוקדם או במאוחר). למעשה, לעינינו החובבניות, אין הוא נראה שונה בהרבה משאר הצבים הגדולים, אך בכל זאת, הסיפור הוא מרגש. בדרך יש עוד עצירה קטנה כדי להעיף מבט בלוע של הר געש כבוי, וזהו.

הטיול המדהים הסתיים.
 חזרה לגואיקיל.

לתחילת הכתבה