קצת מנוחה
אחרי שבוע של הליכות, טרמפים וטיפוסים החליט שריר הישבן השמאלי שלי להיתפס חזק. מזל שהגעתי להמילטון היישר לדודים של עדי - בני ואשתו אלי, מפני שאלי היא פיזיותרפיסטית. וכך אחרי שהיא הבינה את מצבי ומצב ישבני קיבלתי הוראה להפשיל מכנסיים ושלושה מחטים ננעצו בישבני השמאלי לקול צחוקם של כל בני הבית שבמשך כל החצי שעה ששכבתי שם באמצע הסלון עם ישבן חשוף ובו שלושה מחטים, לא הפסיקו להסתלבט עלי ואפילו לצלם תצלומי תקריב של האזור הפגוע אני (שהתעלמתי בהפגנתיות) עצמתי עיניים, נרגעתי, ונזכרתי במה שאמר נהג הקטר לי ולנוסעי הרכבת האחרים כשלקחתי רכבת באי הדרומי לפני כמה ימים. נהג הקטר דיבר על הנהרות שחצינו בדרך ועל איזה דגים אפשר לדוג בכל אחד מהם - פה סלמון, שם טראוט והעיקר, הוא אמר לנו - הישענו אחורה, הירגעו ותיהנו מהנסיעה.
לתחילת הכתבה
על הניו זילנדים
הניו זילנדים. קיווים בלשון העם. תקועים בקצה העולם שמאלה, קשה שלא להתאהב בהם. אפילו שיש להם ברזים מטופשים ביותר בכיור (ברז נפרד למים החמים וברז נפרד למים הקרים כך שתשכחו מטמפרטורת ביניים של מים פושרים). הנה קצת מההתרשמויות שלי:
הם נחמדים. אומרים לך שלום בסופר. יבקשו סליחה על כל דבר. אם תיתקל בעיניים של בחורה ברחוב היא תחייך ולא תשפיל מבט. יעצרו לכם טרמפ ויסעו במיוחד בשבילכם עד לאן שאתם צריכים. הם אנשים פשוטים שעובדים קשה. רבים מאנשי העיר עובדים בעבודה שנייה גם אם מדובר בחלוקת עלוני פרסום מבית לבית בשביל להרוויח עוד כמה דולרים. החוואים וכל מי שקשור אליהם קורעים את התחת כל השנה בלי הפסקה כמעט. לילדים מותר ללכת יחפים בביה"ס גם בטקס סיום שנה. לקול תזמורת הג`ז של בית הספר ובנוכחות ראש העיר עלו התלמידים אחד אחד לקבל תעודות הצטיינות. הם היו לבושים בתלבושת ביה"ס - מכנס או חצאית, חולצת צווארון ועניבה אבל מה - יחפים.
הספורט הוא באמת חלק מאורח החיים. מישהו שאל אותי באחד הטרמפים איזה ספורט אני עושה. מהר מאוד הבנתי שלשחק כדורסל בשכונה עם החבר`ה מדי פעם ביום שישי, זה לא כ"כ נחשב בניו זילנד, שבה בכל יום יש שיעור ספורט בביה"ס וכל מבוגר עוסק בספורט כמעט כל יום. לא פלא שהגיבורים הלאומיים הם ספורטאים כמו סר אדמונד הילארי שהעפיל ראשון לפסגת האוורסט (ובעודו בחיים כבר הונצח על גבי אחד משטרות הסף של הדולר הניו זילנדי) או סר פיטר בלייק שאחרי שהקיף לבדו את העולם מספר פעמים ביאכטה שלו הביא לניו זילנד את גביע האמריקאס קאפ המפורסם (תחרות היאכטות היוקרתית בעולם). הוא נרצח בנהר האמזונאס לפני כחצי שנה מפני שבא למחות על הרס יערות הגשם בברזיל . בניו זילנד זה היה יום אבל לאומי ממש.
ראש הממשלה היא אישה (ועוד מטיילת ומטרקת אמיתית). גם רוה"מ הקודמת היתה אישה. ובכלל- ניו זילנד היתה המדינה הראשונה בעולם שנתנה זכות בחירה לנשים. וגם- אחת מחברות הכנסת היתה עד לא מזמן חבר, כלומר גבר (ועל זה נאמר אישה עם ביצים). אז מה כל זה אומר? אולי לא הרבה אבל בטח משהו.
הם הולכים ומטיילים ומטפסים וישנים כל המשפחה באוהל בשטח גם כשיורד גשם. הם ידוגו את ארוחת הצהריים, ירכבו על האופניים לכיוון האופק וישוטו על הנהר עד לאחת מ-900 הביקתות שרשות שמורות הטבע דאגה למקם ברחבי המדינה לנוחות המטיילים. הטבע הוא חלק מהחיים גם בתוך העיר. לא פעם נתקלתי במסלול הליכה בתוך יער טרופי עם פלג מים זורם באמצע ערים ועיירות או בשלט "זהירות, ברווזים חוצים" לצד רחוב סואן. לא פלא שגיבורי התרבות במדינה הם לא פעם תולעים זוהרות או עצי קאורי ענקיים.
הכסף והתשוקה. הראשון חסר משמעות כמעט, השנייה היא סם החיים. בתי קפה יסגרו מוקדם גם במוקדי תיירות כדי לשחרר את העובדים לביתם. לא כ"כ חשוב להם לעשות עוד כסף. אם יש את הקצת ההכרחי לקיום זה מספיק. האתגר והתשוקה הם המניע של הרבה אנשים. כך מייק החוואי שעבר לחווה גדולה יותר "בגלל האתגר" וכך מכונאי הרכב שהסביר לזוג שקנה ממני את הרכב שהם יפסידו אחר כך ממכירת הרכב כשם שהוא מפסיד כבר 20 שנה מקנייה ומכירה של מכוניות. "אני עושה את זה" הוא אמר להם ולי, "בגלל התשוקה". ועוד סיפור אחד - יש לי חולצה ועליה כתוב "הדברים שאתה צריך בחיים". יש שם ציורים של 9 דברים שהאדם צריך בחיים. פקידת האכסנייה במאונט קוק דאגה להביע בפני את הסתייגותה מאחד מהם. זה היה ציור של כסף.
לתחילת הכתבה
