ביקור בעיר וואגה
14.7.01 - ערב, ואני מתנדנד על הערסל ב-Quagadougou (מבטאים Waga-doo-goo) עיר הבירה של בוריקנה פאסו (Burkina Faso). בחיי שכך קוראים לעיר. המקומיים קוראים לה בקיצור Waga. עצוב היה לעזוב את גאנה שכל כך אהבתי. חוץ מזה שכולם דוברים כאן צרפתית וזה מעצבן. שום מילה באנגלית. זו הפעם השניה במסעותיי שפקיד ההגירה בגבול טוען שאני הישראלי הראשון שעובר בגבול ושהוא אי פעם ראה. זה קרה גם ברואנדה אולם אז, בניגוד להיום, אותו פקיד סגר את דלת המשרד, הוציא תוף ותופף ורקד לנו, לאיילת ולי, במשך כשעה. היום הוא סתם הסתכל עלי בעניין, כאילו בוחן חיה מוזרה ודפק חותמת אדומה בדיוק במרכז דף חדש בדרכון (מה, הוא לא יודע שאני חוסך בדפים שלא אצטרך להחליף דרכון מהר?) ושלח אותי לדרכי.
Waga בהחלט מתמודדת רצינית על התואר המפוקפק של "עיר הבירה המגעילה ביותר" שיצא לי לראות. רחובות עפר, בתים חד קומתיים, הכל מוזנח ומלוכלך. כאילו לקחו את עזה והרחיבו אותה כמה פעמים. מפחיד, לא? רק כמה שעות ב Burkina וכבר מרגישים הבדל בינה לבין גאנה. קודם כל, הכל פה יקר יותר מפי שתיים מגאנה (המדד שלי תמיד זה מחיר בקבוק ספרייט. אם לא ידעתם אז אני ספרייטהוליק). שנית, בעוד שבגאנה לא נדנדו לך ברחוב בגלל שאתה תייר, כאן כמות הקרציות שנטפלות אליך היא לא תאמן. בגאנה מעולם לא ניסו לדפוק אותי במחיר בגלל שאני תייר. פה, בכמה שעות הרבה כבר ניסו ושניים אפילו הצליחו. אני ישן במקום ששייך לבית יתומים ושכל ההכנסות ממנו הולכות למימון 52 יתומים ששוהים במוסד. את האכסניה עצמה מנהלות שתי בנות והיא אחת הטובות בהן נתקלתי בזמן האחרון. בכלל לא בגלל התנאים אלא בגלל האווירה והנחמדות של הבנות.
15.7.01 - יום כיף עשיתי לי היום. זה התחיל ביקיצה ספונטנית ב-6:30 וקפה על הערסל. בצהרים הלכתי עם חבר אוסטרי לשחייה בברכה של אחד המלונות היקרים בעיר. בערב, בפאב ראגיי, הופיעה להקת מתופפים. שבעה בחורים עם תופים שונים. עם כל הכבוד לאפריקאים זה לא מתקרב לרמת המקצבים שהברזילאים מפיקים, למרות שגם המקור של המקצבים הברזילאים הוא מאפריקה. ואולי פשוט הלהקה הייתה גרועה? יושבת לידי בחורה הולנדית, Yosei שמה, שמהיום הראשון שהגעתי לפה עושים לה צמות בראש. וזה היה לפני יומיים וחצי. אתמול היא ישבה מ 8 בבוקר ועד 18:30 ללא הפסקה. טירוף כמות העבודה שמושקעת בצמות אלו. כשתסיים היא הבטיחה לתת לי לספור כמה צמות יש לה.
הילדה הקטנה הכי חמודה שראיתי בחיי יושבת לי על הברכיים עכשיו. בת 3, צמות קטנות מלאות חרוזים וחיוך שפשוט ממיס אותי. איזה באסה שאני לא דובר צרפתית. למרות הכל כבר חצי שעה שאנחנו מצליחים לתקשר. שאלתי את אימא שלה אם היא מוכנה למכור לי אותה וברצינות היא ענתה לי שלמכור היא לא מוכנה אבל להשאיל אותה לכמה שנים, ואח"כ להחזיר, אין בעיה. יללה, הולך. הרגע גמרתי לספור את הצמות של ההולנדית. 345 צמות. מדהים.
צפונה לגורום גורום
18.7.01 - היום יצאתי לצלול. צללתי לתוך עניה הכחולות של Mirijam, ההולנדית שישבה לידי באוטובוס, ודמיינתי לעצמי שאני במעמקי הים שם קריר ונעים. המציאות הייתה גם כן רטובה, אבל מזיעה. יושב באכסניה, שנמצאת בעיירה Dori שעשויה כמעט כולה מחימר, ומסתכל על אפריקאים צופים בחדשות בטלוויזיה. איזה ענקים האפריקאים האלו. הם יושבים ומגיבים למה שאומרים בחדשות בקולות של הסכמה / מחאה / התפעלות...
יושב ומחכה ל Mirijam שנלך לאכול ארוחת ערב. עוף היא הבטיחה לי ולא ידעה שבכדי לקנות את לבי כל מה שצריך זה להציע לי בשר מכל סוג שהוא. אני בדרכי ל- Gorom Gorom, שבצפון מזרח בורקינה, שם יתקיים מחר, יום חמישי, השוק השבועי אליו מגיעים מכל השבטים באזור כולל אנשי מידבר מ-Mali. יודעי דבר טוענים שזהו השוק הצבעוני ביותר בבורקינה. אומנם זה קצת רחוק מ-Waga הבירה, כ 10 שעות באוטובוס רובם בדרך עפר לא קלה, אולם אני עדיין לא מבין מדוע אף אחד מהאכסניה ב-Waga לא רצה לבוא איתי וגם לא התכוון להגיע לשם מתי שהוא.
19.7.01 - איזה עוף ואיזה נעליים. סלט אבוקדו היא האכילה אותי. סלט זה אוכל לעזים. זהו, איתי היא גמרה. מעכשיו אני קורה לה bloody marry. זה עתה חזרתי מהשוק של Gorom Gorom. ב 7 בבוקר כבר הייתי על משאית קטנה, ללא ספסלים לישיבה, עמוסה בשקית, תיקים, ילדים, אנשים ועוזר נהג מניאק אחד שניסה לגבות ממני פי 2 יותר מכולם. לא הלך לו. כל פעם, כשכבר הייתי בטוח שהנה, זהו, מקום כבר אין, היו עולים למשאית עוד שניים שלושה אנשים. לא רק שעל כל רגל היו תלויים לי איזה שלוש נשים, ואת הילדים אני בכלל לא סופר, זקן מגניב ישב לי על הגב ועוד כמה תלויים על הברזלים מעל לראשי כשרגליהם מתנדנדות לי בדיוק מול האף (הם צריכים לעשות רגליים דחוף. מלא סדקים ועור מת מסביב לעקב). כל כמה דקות עצרה המשאית והעמיסה עוד אנשים וציוד. עכשיו בנוסף לכולם יש לי גם בחורה צעירה עבת בשר על הצלעות. כמה אבק שאכלנו כולנו. בקושי החזקתי את העיניים פתוחות מרוב המשקל על העפעפיים. גושים שחורים הוצאתי מהאף. הרגשתי כמו קוביית קרח בשייקר משקאות, רק שהמרכיבים היו שקים, אנשים וילדים, ובמקום קינמון, אבק. איזה כיף היה. אתם יודעים מה, הכל היה שווה. איך שירדתי מהמשאית עברו ליידי שלשה נשים משבט Peul ששיערם קלות בצמות ארוכות לצדי הראש ובקצה כל צמה מטבע כסף גדול. כל אחת סחבה על הראש מחצלת ענקית או למכירה או כדי לשבת עליה בשוק. לא יודע למה. רק אחרי כרבע שעה הצלחתי לסגור את הפה מההתפעלות.
והשוק. נשים רכובות על חמורים, גברים משבט Toureg (שבט מדברי) בג`לביות ארוכות, כפיות וחרב תלויה על הכתף. כבשים חיות, כבשים על האש, גמלים קשורים לעץ, נשים בבגדים כתומים/צהובים (אין לי מושג מאיזה שבט הם) וריחות שאני לא יכול לתאר. במשך שעה לא הפסקתי למלמל לעצמי "איזה יופי, איזה יופי". אני לא צוחק. הוי, מה רבו מעשיך ה`! (תהיה מי שתהיה). הדבר היחיד שהעיק הוא כל הילדים והנערים שנדבקו אלי כל הזמן בקריאות Levlon, Levlon (לבן לבן) ואני מחזיר להם ב Lenuar Lenuar (שחור שחור). חבל שאנשים מדהימים אלו לא מוכנים שיצלמו אותם, אבל בשביל זה יש עדשות זום. מקווה שהתמונות יצאו טוב אחרת אאלץ לחזור....
All we should have thought and not thought
All we should have said but not said
All we have had to do and not done
I pray god for forgiveness.
Antonio Bandaras
(13th. Worrier)
