סן מרטין דה לוס אנדס - בתי עץ ושקט

טסים לסן מרטין דה לוס אנדס (להלן ולשם הקיצור: סמדלא). ע"פ הצעת צפריר (מארגן הטיול) ננחת פה ולא בברילוצ`ה. בדיעבד: החלטה מצויינת. הטיסה -; למרות חברת "אירולינאס דרעקעס", לשם שינוי -; בסדר ובזמן, ואפילו משהו לטעום. מגיעים. מלמעלה -; נראה מקום מבודד בתוך ערבה גדולה. איסוף מדוייק. מגיעים למלון "לה וילג`", מקומי, ביתי, לא מפואר, אבל מיוחד. עיירה חביבה, בתי עץ ציוריים, רחובות שקטים, פשוט, נחמד ורגוע. מגיעים לאגם, שטים בו לכיוון פארק לאנין, ומזהים רכס ובו טרסות דמויות "טרסות האורז" - רק מושלגות. יורדים לחוף (שם המקום: קוולה קווינה), ויוצאים לטיול רגלי, בנסיון לאתר בתים של אינדיאנים משבט המפוצ`ה. נראה שהבתים הם חמקנים כי לא מוצאים אותם, לא רק אנחנו, גם מטיילים אחרים. אבל, המסלול נחמד, מישורי, בתוך צמחייה, ולבסוף חוזרים ויושבים לשתייה קלה על שפת האגם. רוח קלילה, קריר, רגוע -; מקום אידיאלי לניקוז רעלים ומתחים... חוזרים בשיט לעיירה ובערב יוצאים לארוחה במסעדת KU, מסעדת בשרים איכותית. טעים מאד. שיטוט ערב בעיירה, התארגנות ליציאה מוקדמת מחר בבוקר.

לתחילת הכתבה

מסלול שבעת האגמים - לא רק לצעירים!

מסלול שבעת האגמים, מסמדלא לברילוצ`ה. המדריכה גבריאלה, לא צעירונת, אבל גברת נמרצת, חייכנית, בקיאה ויודעת ל"נהוג" קבוצת מטיילים לא הומוגנית. זהו הנסיון הראשון שלנו בטיול Regular, בו אנו מסופחים " על המזל" לקבוצה אקראית, כדי להשלים מיניבוס. למרות חששות מוקדמים העסק מתפקד ותפקד בהצלחה עד סוף הטיול. כנראה שיש למארגנים נסיון מצטבר, והקבוצות הורכבו תוך נסיון ליצור מכנה משותף: דוברי אנגלית -; כשפת ההדרכה, וגם גיל משותף -; פחות או יותר. לפי הכמות המפתיעה של הקשישים המטיילים (גם אנו בקטגוריה, מה לעשות) -; זו לא הייתה משימה קשה מדי. מצד שני -; תת הקבוצות התנהגו עצמאית ולא נוצרו קשרים מעבר לשיחות אקראיות. מצד שלישי, בכל פעם זו קבוצה חדשה עם הזדמנות חדשה... יצאנו למסלול 7 האגמים, שאמור להיות (ואכן היווה) אחד מה- Highlights של פטגוניה. בדרך גבריאלה מעשירה את ידיעותינו על שבט המפוצ`ה. בין היתר: אין להם חלון למערב -; כי כשהשמש שוקעת, הרוחות הרעות יוצאות לחפש קורבנות. וכן: שירותים -; בחיק הטבע מסיבה אידיאולוגית (ולא מסיבות מחסור): להחזיר לטבע מה שנלקח ממנו...

 אנו עוברים דרך כל האגמים, על כבישים מסודרים וגם בירידה לדרכי עפר. שמירת הטבע בפארקים הלאומיים מצטיינת במשמעת, והתוצאה: סדר, נקיון, וכיף לטייל. האגמים וסביבותיהם פשוט מרהיבים ואין הרגשה של שובע: אגם לאקאר, אגם מצ`וניקו -; עדיין בתחומי פארק לאנין, ולידו מפל קוליאנקו -; שמימיו צונחים בשני זרמים מקבילים. אגם תומס פולקנר -; אגם ההשתקפות. לטעמי (וכך גם רומזות התמונות) היפה ביותר. אורכו 10 ק"מ, והוא קרוי על שמו של החוקר והגיאוגרף תומס פולקנר, שניסה, בתחילת המאה ה- 18, לעודד הגירה והתיישבות של אנגלים בפטגוניה, ללא הצלחה ניכרת. אנו כבר בתחומי פארק נאוהל וואפי. אגם מיסורינו, ע"ש הספרדי שנשלח לצמצם את פרוייקט פולקנר, ע"י עידוד ספרדים להתיישב שם. אגם זה מתייחד בעצים הענפים שצומחים ממש לחופו, ומשולבים בנופו. אגם אסקונדידו בעל צבע ירוק מיוחד. בגלל שבירת האור במים: צבע ירוק / ירקרק -; העומק פחות מ- 50 מ`. ככל שיותר עמוק, כך יותר כחול (כמאמר השיר הידוע...). אגם קורינטוסו -; אורכו: 80 ק"מ. כאן נמצאת לגונת בייבי ויליס, שהוזמן על ידי השלטונות לחקור ולהמליץ "למה פטגוניה טובה"... את האגם השביעי -; פייקו ארוספו (פייקו פירושו "הראי") -; לא התאפשר לראות בגלל עבודות בכביש וסגירת הנתיב.

 עוצרים בסן אגוסטורה. עיירה מיוחדת, שיש בה רחוב ראשי לאורך 28 ק"מ, ולאורכו מרוכזים כל 11,000 תושביה. בירידה מהרחוב וילה מיוחדת שצופה לאגם נאווהל וואפי, ושייכת לאחד מעשירי המדינה. בוילה זו נכלאה במעצר בית איזבלה פרון, אשתו השלישית של... , שהייתה סגנית נשיא ועם מותו -; נשיאה. כשהגנרלים תפסו את השלטון היא נעצרה בבית זה, הוגלתה לספרד וחיה שם עד היום. מגיעים לברילוצ`ה. מסיפורי ילדינו שטיילו כאן לפנינו יש סקרנות רבה לחוות מקום מפורסם זה. הנוף כאן שונה מאד: צמחייה נמוכה, יותר טרשים, אין מספיק מים. מלון "קנטון" במרכז העיר. הבל בוי מקשקש עברית (לא פלא עם כמות הישראלים שעוברת פה). יוצאים לעיר שמפורסמת בממתקיה. נכנסים לחנות "מתאימה", לוקחים גלידה, טעים מאד. נוסעים במונית לכיוון הרכבל, שמאפשר תצפית על העיר והסביבה. אי הבנה קלה עם נהגת המונית -; אבל הגענו. תצפית מרהיבה, מצנח רחיפה משייט הלוך וחזור לרוחב העמק ומעל האגם. בערב: מסעדת דון אלברטו, המפורסמת והמבוקשת. ביף דה לומו -; כמו שצריך, תענוג לחיך.

לתחילת הכתבה

חציית האנדים - מעבר מארגנטינה לצ'ילה

יוצאים לחציית האנדים -; מארגנטינה לצ`ילה: מברילוצ`ה הארגנטינית לפוארטו ואראס הצ`יליאנית. מתחיל בקצת בלגן בברילוצ`ה. לא לגמרי ברור התהליך. אחר מתברר כי מדובר במסע ובו 7 קטעים: 4 באוטובוס ו- 3 בשיט -; חליפות. וזהו סדר הקטעים:

  1. נסיעה מברילוצ`ה לפורט פניילו.
  2. שיט -; מפורט פניילו לפורט בליס.
  3. נסיעה מפורט בליס לפורטו אלגרה.
  4. שיט מפורטו אלגרה לפורט פריאס. כאן מתבצעת חציית הגבול לצ`ילה.
  5. נסיעה מפורט פריאס לפואייו (כתיב: פואללו).
  6. שיט מפואייו לפטרוהיו.
  7. נסיעה מפטרוהיו לפוארטו ואראס.

ההפלגות הן על אגמים שנמצאים במסלול -; כיוון כללי מזרח -; מערב. אנו מתחילים עם מריו, מדריך מלווה בצד הארגנטיני, שהוא קצת "צנון" והאנגלית שלו קלושה. סיוע קל מושיט לנו זוג סטודנטים ברזילאי צעיר. הוא נראה ולבוש כמו צ`ה גווארה, והיא צעירה מאד (18?) ויפה. הם דוברים אנגלית טובה ומסייעים קצת בתרגום וההסברים. ברחו מהבלגן בריו בתקופת הקרנבל כדי לתפוס קצת שקט. בקטעי השיט הבחור יוצא לסיפון עם חליל ומנגן להנאתו. בפורט פריאס,עם חציית הגבול, אנו מצטיידים במדריך צ`יליאני -; חבר חביב דובר אנגלית טובה, ידידותי, מאיר פנים ושש לסייע.

אנו עוברים מקטע לקטע במסלול, וכשאתה לומד את התהליך ומבין את הלוגיקה - ההנאה מושלמת. המזוודות נעות במקביל: על משאית במקביל לאוטובוס בקטעים היבשתיים, ואל הספינה שלנו עצמה -; בקטעי השיט: פריקה לספינה בתחילת השיט, והעמסה זריזה אל המשאית בסופו ועם היציאה לקטע יבשתי. התהליך משופשף ומתורגל ודופק היטב, ובכל קטע שיט אנו מזהים את מזוודותינו בתוך הערימה. הקבוצה שנעה קדימה היא קבוצה וירטואלית -; שהדבר היחיד שמשותף לה הוא ההודעות ברמקול: " אלו שיעדם הסופי הוא פוארטו ואראס מתבקשים ל ...". לאורך המסלול יש קבוצות ובודדים ש"מתקלפים" מהגוף הגדול שיצא לדרך ויורדים בתחנות הביניים לשהות או לטיול נפרד, עד שנשאר גרעין יציב, ובו כעשרים איש, רובם אמריקאים בני גילנו לערך, שמרכיב את האוטובוס שלנו, וממשיך ביחד לקטעים האחרונים. ביניהם יהודיה אחת שפנתה אלינו מששמעה עברית (מאיפה אתם? מחיפה? זה המקום של הטכניון -; נכון? די מדהים בהתחשב במקום בו זה נשאל...).

 ארוחת צהרים בפורט בליס, שניצל -; אפילו טעים (כלול). בתחנת הגבול הארגנטינית, מקום שכוח אל, שועלים מסתובבים בחצר, ומטופחים על ידי אחד החיילים. בתחנת הגבול הצ`יליאנית מחפשים פירות, בעיקר, ומפרקים את המזוודה, ליתר ביטחון. קטעי השיט מתבצעים על אגמים הרריים יפהפיים, החל באגם נאווהל וואפי וגמור באגם האחרון בצ`ילה, ממנו נשקפים שני הרי געש מרשימים, ובמיוחד האוסורנו, בעל הופעה "כובשת", חרוט גדול שבקצהו חרוט קטן יותר מושלג -; מזכיר מאד את הפוג`יאמה היפני. ההתפרצות האחרונה שלו הייתה ב- 1850. השני, שנקרא קלבוקו ("מים כחולים"), התפרץ ב- 1961 לאחרונה, ונחשב אקטיבי. האוסורנו "שולט" ממש על קטע השיט האחרון -; מלווה אותנו עד פוארטו ואראס, וממלא בהדרו את חלון המלון שלנו. באגם זה אנו עדים גם לשגרה תחבורתית מעניינת: יישוב כפרי לחוף האגם, שאין אליו גישה יבשתית והנוסעים אליו נעזרים בספינות המשייטות באגם וסירת מירוץ יוצאת מהכפר ומגיעה אל הספינה שעוצרת לרגע, להורדה או העלאה של נוסעים.

בדרך למלון עצירה קצרה במפלי פרוטוהיו: הליכה קצרה, שפע מים, וחזרה לאוטובוס. המדריך מתאר לנו תבשיל קדרה מקומי פופולרי: קוראנטו (אני מקווה שהמרשם נקלט כמו שצריך). בסיס של ירקות (בצל, שום, תבלינים), עליהם דגים וצדפות, ועליהם חתיכות בשר מכל הסוגים. יוצקים יין למעלה והכל - לתנור. המלון: בלה ויסטה, חביב מאד, על רמה, האוסורנו בחלון. בערב יוצאים לשוטט בעיירה (הרדומה). מסעדה איטלקית שנראית ביתית -; ככה, כבר היינו בטובות יותר.

לתחילת הכתבה

פונטה ארנס - הקצה הדרומי של פטגוניה

נוסעים מפוארטו ואראס לפוארטו מונט (חצי שעה) -; כדי לטוס דרומה (מאד!) לפונטה ארנס. טסים בלאן צ`ילה -; חברה שמתפקדת: הכל פיקס. נחתנו בפונטה ארנס, בקצה הדרומי של פטגוניה, הנקודה הדרומית ביותר שנגיע אליה (קו רוחב כמעט 60 דרום), על שפת מיצרי מגלן. הרוח נושבת קרירה... יש לנו כמה שעות לשוטט בעיר. העיר אינה משהו, בעיקר תחנת מעבר לטיולים ומרכז תעשייתי לעיבוד בשר ומוצרי דיג ושיווקם בספינות לכל העולם. בכיכר המרכזית -; דוכני מציאות, ופסלו של הרננדס מגלן, שהגיע לכאן כאירופאי ראשון. הפסל מבטא בצידו האחד את פטגוניה, והשני -; את ארץ האש שמדרומו -; האי שמעבר למיצרים, והוא באמת הקצה המיושב האחרון שלפני אנטארקטיקה. 15 נוסעים בקבוצת Regular לפורטו נטלס, מתוכה 8 ישראלים... נוסעים במיניבוס שגורר עגלת מטען ובה המזוודות.

 המדריכה קאיה לוקחת אותנו בדרך למושבה של פינגוויני מגלן ("פיניונס מאלאיינס" -; בשפתם). הפינגווינים האלו קטנים יחסית לאלו של אנטארקטיקה, גובהם כחצי מטר, צבעם אפור/לבן, ובמושבה, שפרושה על שפת הים (מיצרי מגלן), כמה אלפים מהם. קבוצות מקננות על החוף, ובין השיחים שמעבר לו, במחילות קטנות. קור מקפיא עצמות בגלל הרוח החזקה. טיול במסלול מוסדר, עטופים היטב, והמראה מרתק - חוויה גדולה.

ממשיכים לפורטו נטלס -; בעיקר בדרך עפר כבושה. נסיעה שנמשכת כ- 3 שעות. בדרך רואים יענים קטנות, והסיפור של קאיה על הציפור המונוגמית: היא דואגת ל"פרנסה", וכשהיא מתה -; הזכר מת די מהר אחריה, ולא מאהבה, פשוט נגמרה לו אספקת המזון. בדרך חולפים על פני חוות פרטיות (אסטנציות), אדמות פרטיות שהמדינה שמחה לחלק, והפכו לחוות צאן ובקר ענקיות. צמחיה נמוכה בגלל מזג האויר ואדמה טרשית -; לא ניתן לגדל פירות וירקות. מגיעים לפורטו נטלס, עיירת מחוז מרכזית (30,000 תושבים), שיתרונה העיקרי הוא בהיותה מקפצה לטיולים בסביבה, ובעיקר לפארק טורס דל פיינה. מלון צ`רלס דרווין, לא משהו לכתוב עליו הבייתה -; בהמעטה... לעמי ואביבה יש חווית עיצוב פנים מעניינת: המיני בר הפך לשידת לילה והמקרר מתניע ליד האוזן, ופנס הרחוב משמש גם כתאורת פנים...

לתחילת הכתבה

טורס דל פיינה - אגמים ושדה קרח

יום שמיועד להיות אחד משיאי הטיול -; נוסעים לטורס דל פיינה. בדרך יורדים למערת מילודין, שעל פי השרידים איישה בעלי חיים פרה-היסטוריים. נסיעה ארוכה, רובה בדרכי עפר, וגם בקטעי הכביש - הם בשיפוצים... כ- 3 שעות נסיעה. עם ההתקרבות לפארק עוצרים במרחק מה מלהקת קונדורים שחוגגים על פגר של בקר כלשהו, ומתחילים לראות אלפקות -; בודדים ועדרים. אגב האלפקות: הזכר מגדיר שטח לנקבות ש"שייכות לו" (עד כ- 25). כשהם בורחים מפני סכנה -; הזכרים עם הראש למטה, הנקבות עם הראש למעלה: חלוקת עבודה בסריקת נתיב המילוט... תפסנו יום שמש נפלא ועם ההתקרבות מתחילים לראות את הטורסים עצמם, צוקי הגרניט הענקיים, שהם סמלו המיוחד של הפארק, בולטים בתוך הרכס שלהם. אנו מתקרבים לכניסה שליד אגם מרגה, ועוצרים ל- Photo Op, שטוב ממנו לא נמצא: אגם תכלת בהיר, מעליו מתנשא הרכס ובו העמודים המרקיעים לשמים, ובצד משוטטים הגואנקוס (סוג נוסף של "גמלים" אנדיים). מצלמים בלי הכרה, בתאורה מושלמת.

 ממשיכים בנסיעה בתוך מסלולי הפארק, ברכס ההררי שלו, כשמידי פעם יורדים ל"סיבוב" רגלי לא ארוך (בניגוד לטרקים המתישים שניתן לעשות פה). עוצרים ליד אגם: מראה מרהיב, מעליו, בצד אחד, רכס קרחוני מושלג, ובצד השני -; קרחון "מפל", שנראה כאילו קפא בגלישתו למטה. ממשיכים לאגם פהו (Peho), יורדים רגלית, מפל סלטו, כשבתוך הרסס קשת צבעים בולטת. כל מראה יפה ממשנהו. בדרך למפל -; רוח חזקה מאד: בדרך אל -; בולמת, בדרך מ- דוחפת. הפסקת לארוחת צהרים (גם זה כלול), והיא די מפתיעה בטיבה...

 המשך לאגם גריי. הלכנו ארוכות לכיוון האגם, תוך מעבר שביל בין עצים, חציית גשר חבלים עם קיבול משקל מוגבל (6 אנשים בו זמנית בלבד), ירידה תלולה למדי (אותה נצטרך לעלות בחזרה אחר כך), וחציית מישור חול חצצי (שמראה עד היכן מגיעים המים בשיא החורף) -; עד שפת האגם. באגם מזוהים גושי קרח ענקיים וכחלחלים שנשברו משדה הקרח גריי שבמעלה האגם ונגרפו עד כאן. גם בסוף הקיץ (כאן...) עדיין גדולים מספיק, ולא נמסו לגמרי. המראה -; מיוחד מאד. שדה הקרח גריי הוא חלק משדה הקרח הענקי פטגוניה, שהוא השלישי בגודלו בעולם (13,000 קמ"ר -; אחרי אנטארקטיקה וגרינלנד). מרכזו של שדה זה הוא ברכס האנדים, גם בשלוחות הנמוכות, 4 משלוחותיו גולשות לצ`ילה ו- 3 מהן לארגנטינה (נפגוש אחת מהן -; פריטו מורנו -; בהמשך). שוב 3 שעות נסיעה חזרה לפורטו נטלס, מחר עוזבים את צ`ילה. מגיעים בסביבות 8 בערב. יום מתיש -; אבל הצדיק את עצמו לגמרי: הפארק שווה את ההשקעה הכרוכה בהגעה אליו בכל המובנים.

לתחילת הכתבה

אל קלפטה - בצד הארגנטינאי של האנדים

נוסעים לאל קלפטה - ארגנטינה, העיירה המרכזית בפארק הקרחונים בצד הארגנטיני של האנדים. נוסעים באוטובוס ציבורי, בסטנדרט גבוה, נוח, עם הרבה תרמילאים צעירים ישראלים. הנסיעה נמשכת 5.5 שעות, חלקה בכבישים טובים וחלקה בדרכי עפר מאובקות, נינוחה, וכוללת את חציית הגבול מצ`ילה ("הזדכות") והחתמת הדרכון בתחנת הגבול הארגנטינית. עוזר הנהג מסייע בתהליך. בשתי תחנות הגבול השוטרים מזהים דרכון ישראלי ומקדמים אותנו בברכת "בוקר טוב" בעברית. נאספים כרגיל בתחנת האוטובוסים המרכזית באל קלפטה, ומגיעים למלון אספלנדור -; קצת פלצני אבל בהחלט "משהו אחר", במיוחד בהשוואה למלון בו בילינו את 2 הלילות הקודמים.

לפנות ערב אנו יוצאים לבילוי (תיירותי -; אלא מה?) בחווה לדוגמה (אסטנציה בשם אל גלפון - גם הבעלים שם זיהו את הפוטנציאל...) כ- 20 ק"מ מקלפטה. יוצאים לשטח להדגמת ניהוג העדר בעזרת הכלבים המיוחדים, הסברים בסיוע גאוצ`ו מקומי על הטיפול בכבשים, סיור בשטח, הכולל טעימה משיחי הקלפטה (מעין פטל בר חמצמץ). חוזרים, להדגמת גז הצאן. צוות החווה משמש גם להדרכת התיירים.

 בהמשך: ארוחת ערב -; אסאדו טלה טעים במיוחד, בתוספת בשרים טעימים מסוגים נוספים (יש שמועות שהכולסטרול גם הוא חוגג -; אבל Who Cares?), ולקינוח -; מופע ריקודים, החל ממחולות עממיים ועד לטנגו. סיכום? אולי תיירותי אבל מהנה מאד, טעים מאד ואפילו מומלץ. תמורה מעולה לאגרה (הלא זולה).

לתחילת הכתבה

פריטו מורנו - הקרחון המתנפץ

נוסעים לפריטו מורנו, הידוע גם בשם הקרחון המתנפץ. כאמור -; מהווה שלוחה של שדה הקרח פטגוניה, שייחודו בכך שהוא קיים ומשתמר כבר בגובה של 180 מ` בלבד מעל פני הים. בדרך -; נקודת תצפית יפה עליו, בתוך העמק, והר עם רכס דמוי סנפיר כריש מעליו. שטים בספינה שמאפשרת התקרבות מצד האגם (Lago Argentina) אל הקרחון. פשוט יפהפה. על הספינה קר מאד במהלך השיט, למרות היום הבהיר ביותר (שוב שיחק לנו המזל בהגיענו לעוד שיא מיוחד של הטיול). הסטרוקטורה של הקיר החיצוני, המתנשא לגובה של כ- 60 מ`, מגלה סדקים וקוי שבר, שלאורכם מתרחשות התבקעויות של גושי קרח וצניחתם בקול רעם אל האגם. בגלל שבירת האור גווני כחול ולבן שונים. אנו צופים בכמה "שבירות" קלות. רק כשיצאנו מהפארק שמענו "בום" גדול שמעיד על התרסקות גדולה. אבל -; זהו עניין של מזל...

בתום השיט - הפסקה ופיקניק קטן (שבסיומו אתה לוקח איתך את הזבל: אין פחי זבל בפארק, ואין להשאיר. רוצה לעשן? קבל מאפרה מיוחדת מהמדריך). יוצאים למסלול רגלי דרך פאסארלות עץ במורד לכיוון הקרחון מצד היבשה. מדי פעם, במקומות נבחרים, תצפיות מיוחדות ומרהיבות עין. מתוך הידיעה שמה שיורדים צריך גם לעלות בחזרה -; עצרנו במקום סביר ועלינו, כדי לחזור בנסיעה לקלפטה.

 חזרה למלון -; אל המזוודות שהופקדו בבוקר, לקראת איסוף לטיסה מקלפטה חזרה לבואנוס איירס. האיסוף משתהה עד לנקודה מדאיגה, אבל, מסתבר שהחברה ידעה שהטיסה משתהה ("אירולינאס דרעקעס", אלא מה?), ולכן לא נלחצו. עיכוב של כשעה וחצי וממריאים לבואנוס איירס. בדרך -; רנדוו עם שתי גברות משתעלות -; אחת לכל זוג מאיתנו... חוזרים לבואנוס, חזרה למלון Nh Florida ידידנו, עם חדרים משופרים, ל -; 3 לילות ו -; 2 ימים נינוחים בבואנוס, ללא מדריכים או ליווי, למנוחה מהאינטנסיביות של פטגוניה ואגירת כוח לאתגר פרו שלפנינו (וגם קצת קניות, בציביליזציה...).

לתחילת הכתבה

סן טלמו - שוק רחוב וקניות

בוקר נינוח. יוצאים לסן טלמו. שוק רחוב, Garage Sale ענקי, תזמורת בהרכב מלא מנגנת טנגו מול הכנסיה. עוד מוקדי מוסיקה וריקודי טנגו, שמח, נחמד, ובעיקר חם ולח (אחרי פטגוניה). ממשיכים שוב לריקולטה, שוק הרחוב המוכר, עמי ואביבה הולכים למוזיאון לאמנויות יפות, אהוד ועופרה הולכים לנוח בגן הציבורי ומצטרפים בהמשך למוזיאון.

גילינו את מדרחוב פלורידה -; מיד ליד המלון. מול ענקי מקורה, שבעברו כנראה תיפקד כמוסד אחר, עם תקרה מצויירת ושפע חנויות. המשך יבוא. הולכים לארוחת ערב במסעדת "נזרינה". משהו מיוחד באמת, ועל פי עדות עיתונאית מהקיר, אחת מ-6 המסעדות הטובות בעולם (בחירת ניו יורק טיימס) להכנת סטייקים. הזמנו ביף דה לומו, מנה חלומית. טעים ביותר ומבחינתנו -; המסעדה ראויה לתואר. בערב, על פי המלצה: הולכים למועדון הטנגו אסטור פיאזולה, אחד מהענקים בנושא, והיותר מודרניים. יותר יקר אבל דליל יותר, שונה, פחות מושלם, אבל עדיין טנגו במיטבו. הייחוד של טנגו פיאזולה: המקצב עתיר סינקופות.

 למחרת, יום חופשי. קניות, קניות ועוד קצת קניות. המדרחוב סואן, עתיר חנויות, והמזוודות הולכות ומתמלאות במתנות הבלתי נמנעות. בערב: באופן חריג, חוזרים שוב לנזרינה בעקבות החיך, ושוב -; אין אכזבה. פשוט מושלם. לילה מוקדם, מחר השכמה מוקדמת, איסוף ב- 6 בבוקר שפירושו השכמה סביב 5:30. קצת אכזרי אבל טסים ללימה.

לתחילת הכתבה

טסים ללימה

טסים ללימה עם LAN. פשוט 10. אוכל, שירות, מסכי Touch אישיים - 5 שעות של טיסת כיף. נחיתה בנמל התעופה "חורחה צ`אבס", קליטה מהירה, פוגשים את רודולפו, שלוקח אותנו להולידיי אין. בדרך הוא מסביר לנו את עובדות החיים בעיר הזו, 8 מיליון תושבים, רובה עוני ואלימות, למעט רובע מירה פלורס בו נמצא המלון. יוצאים לעיר לסיור. רעידות האדמה שכיחות, עם נזקים בהתאם, עד שהחלו לבנות כמו בקוסקו -; מבנה פירמידי ששומר על יציבות. כיכר פלאזה מיור (פלזה דה ארמאס לשעבר): מסביב מבני שלטון, וגם הקתדרלה, שחזיתה קרסה ברעידת אדמה ושוקמה עם לבנים וחומר בגוון שונה. בפנים: עמודי עץ תומכים -; שניצבים (כל אחד) בתוך מעטפת בנויה חלולה. ברעידת אדמה -; זזים אבל לא קורסים. בפנים -; קברו של הכובש הספרדי (קונקוויסטדור) פרנציסקו פיזארו, מייסד לימה.

מנזר הקונבנט ובתוכו מסדרונות חשוכים ומינהרות נמוכות -; הקטקומבות. שרידי עצמות וגולגלות. נוסעים למוזיאון הזהב של פרו. נסיעה של חצי שעה דרך איזורים לא-משהו. רודולפו מספר כמה סיפורים, ומבהיר ש"קוסקניה" -; פירושו גם עלמה בת קוסקו וגם בירה פרואנית נפוצה. לא הצלחנו להסביר לו את הקירבה הפונטית למונח הישראלי הנפוץ לתאר עלמה אטרקטיבית... מוזיאון הזהב עתיר מוצגים המייצגים את התרבות, ההיסטוריה, היום יום, הדת והאנתרופולוגיה של האינקה (ואחרים). לא הרבה זהב -; הרבה יותר נחושת. עיצובים אופייניים של כלי נשק, כלי אוכל ופולחן, קישוטים. למעשה מדובר במצבור של אוספים ולא מוזיאון עם תכנון וייעוד מרכזי. גם התחזוקה שלו לא משהו...

 נוסעים להואקה. מדובר במבנה דמוי פירמידה קטומה, עשויה מאלפים רבים של לבנים מגדלים שונים, בשורות ומערומים שהולכים ונבנים כלפי מעלה. הסדר: גדולות למטה, קטנות למעלה -; כדי להסדיר את היציבות מול רעידות האדמה. ארכיטקטורה מעניינת. בערב: ארוחה במסעדה מקומית קטנה, האוכל -; ככה, אבל המארחות, שתי אחיות שאחת מהן השפית והשניה -; מלצרית, חביבות ומאירות פנים, כולל שיחת היכרות.

לתחילת הכתבה 

השתתפו: עמי ואביבה וינד, ועפרה ואהוד פורמן.
לחלקו הראשון של המסע לחצו כאן
לחלקו השלישי של המסע לחצו כאן

יעדי הכתבה