קפיצה קטנה לצפון מלוואי

מאמא מנדה: פה, ליד הנהר הזה, חיים קרנפים.
אני: באמת?! וזו לא שמורת טבע?
מאמא מנדה: לא, לא.
אני: אבל הם כל כך נדירים! איזה סוג של קרנפים אלה?
מאמא מנדה: קטנים.
אני: קטנים?
מאמא מנדה: קרנפים קטנים ששוחים במים.
אני: הממ... אולי את מתכוונת להיפופוטמים?
מאמא מנדה: כן, כן, היפופוטמים- אבל בלי קרן.

 אחרי מנה שניה של Wali Mharage (אורז עם שעועית), התקפלנו כולנו לתוך הג`יפ ונסענו לחו"ל. כמו תמיד אורך הנסיעה היה נתון לוויכוח. מסעודי, הנהג של מאמא מנדה (נציבת מחוז Rungwe), טען שמלאווי נמצאת רבע שעה נסיעה מעיר הבירה של המחוז Tukuyo, אבל אף על פי שלא היה לי שעון (גנבו לי אותו בארושה), לא חוויתי מימי רבע שעה ארוכה כל כך- אפילו לא אצל רופא השיניים.

בגבול טנזניה-מלאווי אני כבר מוכנה עם כל המסמכים: יש לי דולרים ודרכונים ואישורים שאני מחוסנת בפני כל המחלות, אבל אף אחד לא מבקש ממני אותם (או בכלל לצאת מהג`יפ). מסעודי הנהג קופץ לבודקה וחוזר לאוטו, שהמנוע שלו עדיין פועל. הוא נותן גז ונוסע אל תוך מלאווי. "לא צריך ויזה?", אני מתפלאת, "לא צריך שיחתימו לי בדרכון?". "זה בסדר", מרגיעה אותי מאמא מנדה ומנפנפת במסמך שבידה, "אני ערבה שכולם אזרחים טנזנים עם דרכונים בתוקף, ושהביקור שלנו מסתיים בתוך פחות מ-48 שעות". "אבל אני לא טנזנית!" אני מוחה. מאמא מנדה מתעלמת ממני ומעיינת במסמך שנחתם בגבול. פתאום היא פורצת בצחוק חצי היסטרי ונוזפת במסעודי בסווהילית. היא מעבירה את הדף הלבן לבעלה וגם לג`ון, וכולם צוחקים וטופחים למסעודי על השכם. "הוא לא ידע איך מאייתים את השם שלך, אז כתב מה שנשמע לו הכי קרוב..." מאמא מנדה מתפקעת מצחוק, וכיסוי הראש המסורתי שלה מאיים להתעופף מן הקרקפת. אני מביטה במסמך בפליאה ובשמות שלנו: גברת מנדה, מר מנדה, מסעודי, מר ג`ון וגם... מיס ליליאן... ככה נכנסתי לשטח של מדינה זרה, בלי ויזה בתוקף, עם דרכון "מזוייף" ובזהות בדויה. וזה בכלל לא היה קשה...

הפכתי להיות מיס ליליאן לכל דבר ועניין. היה לי כסף לשלם על הויזה ואת כל המסמכים, אבל המארחים שלי עשו טובה ורצו לחסוך לי כמה דולרים. הם לא התרגשו, אבל כל מה שאני יכולתי לחשוב עליו זה גירוש, משפט וכלא, ומה שלא שיפר את המצב זו היעילות של המלאווים, שבודקים מסמכים כל 500 מטר אחרי הגבול. כל נקודת משטרה כזאת עלתה לי בבריאות (או בעצם למיס ליליאן).

 מלאווי שונה לגמרי מטנזניה. אם טנזניה מלאה בצמחיה טרופית, הרים, גבעות ועזים, הרי שמלאווי נראית קצת כמו סרט על מלחמת ויאטנם עם שדות אורז שמתפרסים רחוק-רחוק, והמון פרות בשדות המרעה הירוקים. הצבע הירוק אינסופי ומתעתע בעין, ונדמה שהארץ הזאת, ששטוחה כמו דוגמנית, ממשיכה הלאה והלאה ואין אחריה דבר. נסענו לאגם ניאסה, שמהווה את הגבול המזרחי של מלאווי ואותו המדינה חולקת עם מוזמביק במזרח ועם טנזניה בצפון. לפני כמה עשרות שנים החליטו המלאווים, שיש להם גאוות יחידה מפותחת, שהאגם יקרא מעתה והלאה אגם מלאווי, והם מצפים גם משכניהם להיכנע לשינוי. לצערנו, הטנזנים והמוזמביקים משתינים בקשת על המחטף וממשיכים לקרוא לו ניאסה. העניין יוצר מריבות וויכוחים במיטב המסורת האפריקאית- בכל נקודה של משטרת הגבולות מתעקשת מאמא מנדה שאנחנו נוסעים לאגם ניאסה, ובכל נקודה השוטר מתעקש שאין דבר כזה והאגם נקרא מלאווי. מאמא מנדה נוזפת בשוטר על החוצפה של מדינתו, לנסות בכוח להשיג דריסת רגל באגם, ששייך לעוד מדינות וכו` וכו`... אני חושבת מה היה קורה אם סוריה היתה מחליטה ממחר לקרוא לחרמון "הר סוריה" (לצורך הויכוח, כמובן). הרי אריאל שרון היה מושך בכתפיים ואומר "אז מה?".

 מה שמעניין אותי תוך כדי הנסיעה במלאווי אלה הכבישים. אני לא יודעת למה או באיזה אופן, אבל כל תיקון בכביש, כל טלאי של אספלט, ממוספר שם בספרות לבנות. אולי זה מספר סידורי של התיקון או התאריך, אבל במקומות בהם הכביש ישן, ישנה שמיכת טלאים של ריבועי אספלט ממוספרים, שמתערבבים זה בזה בעשרות גוונים של אפור. נסענו לחוף Karonga, שהזכיר לי מאוד את תל-אביב. חול דוקרני, עשרות אנשים והמון רעש. מה שאין בארץ אלה עשרות סירות הקאנו, שמגולפות מגזע עץ יחיד. הן מהוות הזדמנות נפלאה לצילום, וגם האגם עצמו על רקע הרי ליווינגסטון נראה בשקיעה כמו משהו שלא מהעולם הזה.

מפלס ההצקות במלאווי גבוה עד בלתי נסבל, ומרגיז במיוחד שאפילו שלא מדברים סווהילית במלאווי אלא ניאניה, הם עדיין חייבים לרדוף אחרי בחוץ כדי לצעוק לי "מוזונגו! מוזונגו!". טיילתי על החוף בשקיעה עם ג`ון, עד שהנ"ל חטף פתאום התקפה של "אני חייב לעשות את זה!", מאלה שקורות לפעמים כשמטיילים. הוא גרר אותי איתו כדי למצוא דייג, שיסכים להכניס את הקאנו בחזרה למים ולהשיט אותו באגם כדי שאני אצלם אותו בקאנו. הוא שאל ואחר כך גם התחנן בפני כל מי שהיה שם, עד שמצא מישהו שהניג`וסים השפיעו עליו. ג`ון נתן לי את המצלמה שלו, והנצחתי את המאורע לדורות הבאים. אחר כך הסביר לי, שפשוט היה חייב להצטלם שט בקאנו באגם ניאסה. הבנתי מאוד לליבו, כי גם לי יש את הקטעים האלה ובאופן נקודתי יש לי אובססיה גם לשלוח גלויה מכל מדינה בה ביקרתי לצמד חברי החיפאים. לאור העובדה שעדיין חלה חופשת הפסחא, משרד הדואר היה סגור והעניין לא התאפשר. היתה לי תחושת החמצה כאילו זה לא באמת נחשב... ג`ון ניחם אותי, אבל לא היה יכול להסתיר את האושר: הוא הצטלם בקאנו!

לתחילת הכתבה

חזרה לטנזניה - סיורים באיזור דרום מערב

הזוג מנדה קונה דגים טריים מהאגם, ואנחנו מתקפלים בחזרה לתוך הג`יפ כדי להגיע לגבול לפני השעה שש, שאז הוא נסגר- אין יוצא ואין בא. דהרנו לכיוון הגבול והגענו בדקה לשש. היינו המכונית האחרונה שעברה, והדרום-אפריקאים בקורבט שנסעו מאחורינו נשארו במלאווי ולא עזרו להם כל הויכוחים. בדרך חזרה לטוקויו ג`ון נזכר פתאום שהוא אף פעם לא ביקר ב- Kyela, עיר גדולה ליד הגבול עם מלאווי וזמביה, שמפורסמת בשוק הענק והצבעוני שלה. אז במקום להמשיך בכביש אל תוך הגבעות, פנינו לתוך Kyela ומיד התפנצ`ר לנו הג`יפ... לא פנצ`ר של כבישים מערביים, שבמהלכו יוצא אוויר מהצמיג, אלא אחד כזה שאפשר לתאר אותו במילים "היה צמיג"?. כמובן שעד שמצאנו פנצ`ריה השוק המפורסם הספיק להיסגר, ובמקום זה הלכנו למפעל השמן של Kyela. העיר עוסקת בתעשיה שקשורה לגידולים המקומיים, וביניהם גם שמן דקלים וקקאו. כשמזגו לנו את 20 הליטרים שמאמא מנדה קנתה, גיליתי להפתעתי שהשמן אדום ושהפרי נראה כמו קוקוס ננסי, בגודל של זית.

 הרחובות בעיר מצופים בשברי קליפות הפרי של הדקל. הייתי נחושה לחזור לעיר כשהשוק פעיל. בדרך חזרה, בעודנו יושבים בספסל האחורי, ג`ון מבשר לי שמה שקרה הוא סימן, ושאלוהים הנחה אותו כשעלתה בו המחשבה לפנות ל- Kyela, כי אם לא היינו פונים לעיר היינו נתקעים עם פנצ`ר באמצע הגבעות, וזאת דרכו של אלוהים לדאוג לשלומו. אני העליתי את הסברה שאולי אלוהים דווקא לא מחבב את ג`ון, ולכן ברגע שעושים משהו שג`ון מציע אלוהים נוקם ובגדול. וכך, את כל הדרך חזרה הביתה בילינו באחד מהויכוחים הטיפשיים ביותר שהייתי מעורבת בהם. לא הפסקנו להיקרע מצחוק.

למחרת בבוקר שוב העמיסו אותנו על הג`יפ. התפעלתי מהיעילות של הממשל הטנזני (באיזו יעילות הם לא עובדים...). שוב נסענו ונסענו בין מטעי התה שבגבעות ומטעי הבננות שבהרים, ושוב כל הנוסעים היו צריכים לסבול את קריאות ה"או!" ו"יא!" שלי, כשהתפעלתי מהנוף. מה יכולתי לעשות? אף פעם לא הייתי במקום יפה כל כך. זה היה פשוט פשע לא לצעוק "וואו!" מדי כמה דקות.

נסענו כרגיל באמצע שום מקום, כשרק מסעודי הנהג ידע בעצם לאן נוסעים ואיך להגיע לשם. כשעצרנו בקצה של שביל שהוביל לתוך הג`ונגל, זו היתה הפעם הראשונה בה ראיתי שיש איזושהיא תשתית או כוונה לחלוק את המקומות האלה עם מישהו. בכניסה היה שלט עץ ישן באנגלית גרועה להפליא (יותר שגיאות כתיב מאשר לילד ישראלי בכיתה ד`), שהודיע כי הכניסה לאתר עולה דולר (אז אם יבקשו ממכם שם דולר תזכרו שזה סכום עתק באזורים האלה, ואתם פשוט תעשו להם את היום). אנחנו כמובן נכנסנו חינם בחסות מושלת המחוז...

פילסנו את דרכינו בג`ונגל, ואתם באמת חושבים שמישהו טרח להסביר לי לאן הולכים? ואז, כשנפערה פתאום תהום מתחתי והתברר לי שכל מה שמפריד ביני על השביל לביני מתחת לצוק זה כמה שיחים, הייתי... איך לומר, מופתעת. השביל מלא קלחים אכולים של מייז, שקופים פילחו מהשדות שבסביבה, ואם ממשיכים ללכת בו הוא לא נקטע כשמופיע פתאום מפל ענק הנופל מהצוק, אלא הופך למערה ענקית מאחוריו. נכנסנו מאחורי הוילון השקוף של המים ושקענו שוב, מאמא מנדה ואנוכי, בדיון על תצורות נוף וולקניות. השכבה העליונה של הצוק כוסתה מתישהו בלבה מותכת קשה מאוד, ותחתיה שכבה של אדמה רכה שמתפוררת מהנתזים של המפל הנשפך מעליה. היא נחפרת עוד ועוד על ידי הקופים, שמשחקים באדמת החימר ומעמיקים את המערה אל תוך הצוק. גם אם מגיעים במהלך היום, כשהקופים אינם במערה, רואים עדויות לנוכחותם באלפי טביעות הרגליים שבחול הרך, ונראה כאילו מישהו הלך בתוך המערה על הידיים. אם תעמדו במערה קרוב לקצה (לא יותר מדי קרוב בבקשה!), תוכלו להשקיף מהצוק על פני קילומטרים של עמק וגבעות דרך מסך של מים וקשתות בענן. אני אישית הרגשתי ממש כמו בקצה העולם.

 אם נמאס לכם מהנוף תוכלו לפנות שמאלה ולהסתכל על הקיר של המצוק, שם חיים קופיפים קטנטנים, שנראים כמו הקוף של מרקו מ"הלב". הם בערך בגודל של גור חתולים והם משחקים על העצים שבולטים מהצוק ועל מדרגות הסלע, בגובה של עשרות מטרים מעל הבריכה המקציפה שאליה נשפך המפל. הם קופצים הלוך-חזור ועושים סלטות, ונתלים מהענפים של העץ כמו אקרובטים בקרקס- אין להם פחד לממזרים! עצוב לי לחשוב איזה בזבוז נורא של משאבים זה שאין להם מערכת מסודרת וקצת תשתית, כדי שיוכלו להביא תיירים לכל המקומות המדהימים האלה. מעניין מי ירים את הכפפה ויתחיל להריץ שם סיורים בכל המקומות האלה?

לתחילת הכתבה

חוזרים לעבודה

למחרת היה יום קצת עצוב בשבילי, כי נאלצתי להיפרד מג`ון שנסע בשליחות הארגון שלו לדר-א-סלאם (Dar-Es-Salam) כדי לקנות גנרטור. אחרי ימים שלמים של טיולים הייתי דווקא להוטה לחזור לעבודה, ולכן הבטחתי למאמא מנדה שאם היא צריכה לעבוד אז אין שום צורך לבדר אותי. מאמא מנדה הרגיעה אותי שאכן היא חייבת לחזור לעבודה וקבעה מאוד בנחישות שהיא מצפה שאתלווה אליה. מה אתם יודעים? התלוויתי...

 נסענו בג`יפ עם חצי מהממשל המקומי לאסיפה בכפר קנדטה. לי לא היה מושג מה מחכה לנו שם ועל מה מדובר. קיבלו שם את המושלת ואת כל הבכירים בכבוד רב, ואפילו אלי, הקטנה, התייחסו בכבוד השמור בדרך כלל לדונלד טראמפ, כשהוא בא לחנוך מפעל בעיר קטנה. מקהלת הבנות של התיכון המקומי בקנדטה שרה שיר אחד או שניים, עד שפתאום נפתחו ארובות השמיים וגשם שוטף ירד על המקהלה. אני חשבתי לתומי שהן יוותרו על התכנית האמנותית, אבל במקום להפגין תבוסתנות הן פשוט פתחו מטריות ושרו בגשם. בראבו! (אני ממש לא יודעת אם כל המטריות בטנזניה הן או משובצות או נושאות את הכיתוב Revlon, אבל חוץ ממטריה אחת פרחונית לא ראיתי שום מטריה אחרת במהלך השהות שלי. אם אתם מטיילים בטנזניה וצילמתם מישהו עם מטריה שאינה משובצת ולא כתוב עליה Revlon- בבקשה לשלוח אלי למייל, העניין מטריד אותי!).

המקהלה שרה מבחר שירים ולבסוף גם את ההמנון של טנזניה, שהוא גם (או חלק ממנו) ההמנון של דרום אפריקה, מלאווי ועוד כמה מדינות שפרחו מזכרוני. התכנית האמנותית הגיעה לשיאה כשהגברים של הכפר הופיעו בריקודים מסורתיים וזאת היתה אחת החוויות החזקות שעברתי באפריקה. אני לא יודעת איך להסביר את התחושה המיוחדת שמרגישים, כשיודעים שזו לא הצגה וזה לא מופע בתשלום וזה לא מיועד לתיירים, אלא המקור ממש. משהו מיוחד ונפלא וכל כך נדיר, שאפילו המושלת התרגשה. המוסיקה היתה מדהימה והגיעה מחצוצרות עשויות מדלעת מיובשת, חלילי עץ ותופים קטנים מעור עז. היה גם תוף ענק שהעביר בי צמרמורת ועשה את החוויה עוד יותר חזקה. הרקדנים רקדו עם חניתות וזנבות של זברה בריקוד מסורתי שתיאר ציד של חיות (שכבר עשרות שנים אסור בשום אופן אפילו להסתכל עליהן בלי רישיון!). בשבילי זה היה כמו מסע בזמן.

רק אחרי התכנית האמנותית התנדב סגן המושלת להסביר לי מדוע אנחנו שם. אנשי הכפר התייאשו מחוסר התמיכה והמשאבים של הממשלה בענייני חינוך, ולאור המחסור הנורא החליטו בעצמם לבנות תיכון כדי שיהיו מקומות לילדים שלהם. מול מבטי ההתפעלות וסיסמאות האדם הלבן שלי על כמה שהם אמיצים ואיזה יופי שהבעיה נפתרה, מאמא מנדה והסגן הסבירו לי בעדינות שהתיכון בקנדטה יצר המון בעיות שדורשות התערבות של הממשלה. "כמו מה?", התפלאתי. וככה, בלי גינונים, הסבירו לי שהמון צעירים (ובעיקר צעירות) נשלחו מכל האזור לקנדטה לגור עם קרובי משפחה או בחדר שכור בבית של מישהו כדי שיוכלו ללמוד בתיכון. ההגעה הזאת של כל כך הרבה נערות צעירות לבתים זרים ללא הגנה, גרמה למכה של הריונות בלתי רצויים ואיידס, כתוצאה ממקרי אונס וניצול מיני.

 שאני אגיד לכם שרק מתוך נימוס שמרתי על הבעה קפואה ולא הראיתי את הגועל והחלחלה שהרגשתי? אני הרי לא צריכה להסביר לאף אחד איך רק החינוך הטוב שקיבלתי מנע ממני מלהביע בצורה גרפית את הבחילה שתקפה אותי. בעיות אפריקאיות- זוועה אמיתית. מקיימים ישיבה באחת הכיתות, ומנהלת המחוז פונה אל הנוער של התיכון, מדברת איתם על אמצעי מניעה. היא מסבירה להם, שלמרות האמונה הרווחת באזורים אלו אי אפשר לרפא איידס בכך שמשתמשים בקונדום. איכשהו זה לא נתפס אצל המקומיים שהמחלה הזאת לא עוברת עם הזמן. הבורות שם פשוט חוגגת. בסוף הישיבה לחצתי את היד לכל מועצת הכפר ולכל המורים של בית הספר וגם לכל התלמידים והתלמידות וחייכתי יפה לכולם, אבל מבפנים היה לי די מרכבת ההרים הנפשית הזאת.

לתחילת הכתבה

טיולים באיזור אגם ניאסה, והלאה לזמביה

שמחתי כשהסתלקנו משם. נסענו לחוף Matema באגם ניאסה. מקום מבורך ומרגיע, שהוא פשוט פנינה באמצע שומקום. החוף מלא בקתות מקסימות (כולל מיים זורמים- מפתיע ביותר). בין הבקתות הציבו סירות קאנו ישנות ושתלו בהן פרחים ועצים, שבאור האפלולי של הדימדומים נראים כאילו הם חותרים בחול. המחירים שם נעים בערך מ-8 דולר ללילה, ותסמכו עלי שזה מחיר מדהים בשביל מה שתקבלו שם. בחורצ`יק שעובד שם הלשין לי ולמסעודי שהמקום לא מפורסם, ולכן הוא אף פעם לא מלא. המקום מבודד, שקט ויפה, ובמרחק הליכה תוכלו לחזות בנופים הפסטורליים של הרי ליווינגסטון (בעיקר בשעות הזריחה והשקיעה), בדייגים השטים בסירות קאנו מסורתיות ובשוק של כלי חימר דקורטיביים במחירים מצחיקים. הכל קרוב.

 אחרי שהייתי סקפטית התברר לי, שאת המושג "ניסים ונפלאות" פשוט המציאו על אזור הר Rungwe. רק צריך מדריך שיודע לאן ורכב 4X4 כדי לראות את הדברים המדהימים שיש פה (ואני כבר ראיתי לא מעט בעולמנו הקטן). צריך להביא עוד בחשבון שזה היה רק החלק הדרום-מערבי של המחוז. לאזור המזרחי, שיש בו המון אגמים וולקנים שאמורים להיות מדהימים (וביניהם אחד מפורסם במיוחד, שהמים בו אדומים) בכלל לא הגעתי.

 כשסוף השבוע הגיע החלטתי שהקרבה לגבול חייבת להיות מנוצלת. מכיוון שכבר הייתי במלאווי החלטתי בלי בירורים ובלי יותר מדי שאלות לנסוע לשבוע בזמביה. בפעם הראשונה במהלך כל השהות שלי באפריקה הרמתי את התרמיל שלי בעצמי, ויצאתי אל הלא נודע. בקושי יכולי לנשום מרוב פחד כשעליתי לבד לאוטובוס אל הגבול. ניסיתי להרגיע את עצמי עם המנטרה "יהיה בסדר, מה כבר יכול לקרות?". חופשה של שבוע ללא פגישות ונציגים נראתה לי כמו חלום. אבל, כמובן שהיו גם רגעים איומים, שטויות דביליות וטעויות מביכות, שמגיעות בעקבות השאלה "מה יכול לקרות?"... מסתבר שלא מעט. ועל כך בכתבה הבאה!

לתחילת הכתבה