בדרך לפדרה דה סינו
הסתכליתי ולא האמנתי. הענן התקרב אלינו במהירות ובעודנו מקפצים מסלע לסלע מעל המים שכיסו את השביל, כיסה אותנו בערפל סמיך.
"אני לא מאמין!" צעק ברוך. "איזה מזל חרא!! לא יכול להיות גרוע יותר!!".
"אני ממשיך לפסגה!" צעקתי לו בחזרה.
"עזוב אין טעם!" ענה לי ברוך "בוא נשב לאכול. אני מת מרעב. אחרי זה נרד..."
"אני-ממשיך-לפסגה!!!" צעקתי לו שוב. "ואתה יכול לבוא או להישאר", הוספתי לטובת הדגשת ההחלטיות.
"לא למדת כלום ממקרה Puyehue?" הוא שאל.
"לא! אני ממשיך! זה יעבור! אתה בא?" אמרתי והמשכתי לטפס.....
כ-36 שעות לפני כן. אני פותח את העיניים. אלוהים אני עדיין באוטובוס. עברו כבר 15 שעות מאז שיצאנו מ-Porto Seguro. מזג האויר השתנה בקיצוניות. כל השמים היו אפורים וגשם דפק על החלונות. קיויתי בכל ליבי שהתחזית צודקת ושעומד להיות "פתח" במזג האויר הרע של יום אחד שיאפשר לנו לעשות את מה שתכננו - להגיע ולטייל ב-Serra Dos Orgaos. עברו עוד כמה שעות שבהן הקרינו שוב ושוב את אותו הדבר בטלויזיה של האוטובוס עד שהעיר האחרונה בטיולנו נתגלתה... מעל הגשר האינסופי למראה של Costa E.Silva, חצינו את המים של מפרץ Guanabara העצום ומשמאלנו השתרעה Rio De Janeiro שקועה כולה בתוך ערפל כבד שאיפשר לנו לראות רק את הצלליות של אתריה המפורסמים כמו הר הסוכר, מעין רמז להמשך.
הגענו לתחנה המרכזית. זיו ודר, כמו שחשדתי שיהיה בהתחשב במזג האויר הרע, לא היו במקום. אכלנו ארוחת צהריים שאחריה ישר המשכנו ליעדנו Teresopolis, עיר עשירה בהרים כמאה ק"מ מריו. לא ראינו כלום. הכביש טיפס כשמצד אחד המדרון התלול נעלם לתוך הערפל הכבד. בכלל לא ראינו הרים מסביב. כשהגענו, מצאנו מלון במרכז העיר והלכנו לבדוק באינטרנט את התחזית. נראה מעודד- מעונן חלקית. כשהלכנו לישון כל מה שנותר לעשות זה לקוות שיהיה טוב. למחרת עמד להיות יום מאוד ארוך....
Pedra do Sino, הפסגה הגבוהה ביותר ברכס ה-Serra do Orgaos, שמתנוסס גבוה גבוה מעל Teresopolis, הייתה היעד שהצבנו לעצמנו למחרת. 2236 מטר מעל גובה פני הים (טרסופוליס - 900 מטר). לא ממש היה לנו מושג כשיצאנו, הודות לעלון הפארק הלאומי המטעה, שמדובר על שביל מאוד קשה. ידענו שאמור להיות קשה אבל זה עמד להיות הרבה יותר ממה שתיארנו לעצמנו. כשהתעוררנו בבוקר אכן היה מעונן חלקית ונראה מעודד. מעל העיר, שרק אתמול הייתה מכוסה בערפל, התנוסס רכס גבוה של פסגות סלעיות, חלקות ומעודלות מכוסות יער גשם אטלנטי סבוך. בקצה של הרכס, שנראה מהעיירה, התנוסס ה"היי לייט" של הפארק - אצבע האלוהים (Dedo de Deus), עמוד סלע עצום וצר בגובה כמה מאות מטרים שהיה יפה מאוד.
ארגנו את התיקים, אכלנו ארוחת בוקר וכבר ב-8:30 היינו על האוטובוס שלקח אותנו לכניסה לפארק בגובה כ-900 מטר. משמע - עמדה לפנינו העלייה הכי גדולה בטיול - 1300 מטר+ !! שילמנו את דמי הכניסה לפארק והתחלנו מיד לצעוד על כביש האבנים שמוביל לתחילת השביל כ-3.5 ק"מ מהכניסה. לא היה כמעט בן אדם אחד במקום חוץ מאיתנו וכמה עובדים. שקט. רק קולות היער שבתוכו עבר הכביש, בעודו מטפס בפיתולים לכיוון מגרש חנייה ואגמון בקצהו. הרבה תמונות של חיות שקיימות היו פזורות לאורך הדרך ופגשנו בראשונה כבר שם. מעין קרפדה עצומה שכמעט דרכתי עליה בטעות.
אחרי 40 דקות הליכה הגענו לתחילת השביל. כבר עלינו כ-200 מטר ושלט גדול עם חתך המדרון הראה לנו שיש עוד 1100 מטר לטפס וכ-10.5 ק"מ ללכת. חישוב קצר הראה שעמד לפנינו יום של 28 ק"מ הליכה. היינו קצת ספקנים לגבי יכולתנו להגיע לפסגה ולחזור עד 17:00, שעת סגירת הפארק, אבל אמרנו לעצמנו שנראה כבר מה יהיה והתחלנו לצעוד בעלייה.
מאותו הרגע לא הפסקנו ללכת. השביל טיפס בתלילות בתוך הסבך, מתפתל כמו נחש, עד שאחרי כ-45 דקות, הגענו למפל הראשון. מהרווח בצמחייה יכולנו לראות שחצי מהרכס שקוע בעננים וחציו השני נקי. קיווינו לטוב, שוב. זמן מה אחרי זה הצמחייה נהייתה קצת פחות סבוכה ואנחנו מצאנו את עצמנו עומדים גבוה מעל טרסופוליס שבתיה נראו עתה קטנטנים. "פששש...", טיפסנו הרבה ומהר, "בטח אנחנו קרובים לסיום", חשבנו לעצמנו בתמימות. ראינו מעלינו את אחת מהפסגות הסלעיות והעצומות של הפארק ושיערנו שזאת הפיסגה המדוברת מהסיבה הפשוטה שלא ראינו משהו יותר גבוה. אז המשכנו לטפס - ואנחנו מטפסים ומטפסים ומטפסים. עברנו עוד מפל, בו ראינו ציפור מעניינת דמויית תרנגול הודו, עברנו פרחים וצמחים מרהיבים, עברנו עוד תצפיות על האזור ואנחנו עדיין מטפסים ומטפסים ומטפסים. והעלייה מתחילה לקחת כיוון שונה מהפסגה שחשבנו שהיא הפסגה. ושוב חוזרת לכיוון ושוב משתנה וכו`. עד הרגע שהיא עברה מפנה של 90 מעלות בנקודה מסוימת ומעלינו נחשפו פסגות חדשות הרבה יותר גבוהות. אלוהים!! בכל זאת המשכנו...היה לנו זמן....
השמים היו כבר כחולים כמעט לחלוטין והנוף שנפרס מתחתינו היה מהמם. אחרי כ-3 שעות מהרגע שנכנסנו לפארק מצאנו את עצמנו עוזבים את היער ונכנסים לאזור של עשב גבוה וצהוב. עשה רושם שירד הרבה מאוד גשם. כל השביל היה מכוסה במים. במרחק כמה מאות מטרים ניצבה בקתה. המשכנו. השביל הוביל לאוכף וכבר חשבתי שאולי בטעות עברנו משהו ולא שמתי לב. אם השביל עובר את האוכף וממשיך למטה - חוזרים. ואז נכנס הערפל.... היינו מאוד מבואסים אחרי כל המאמץ שהשקענו ואז התנהל הויכוח שקראתם בתחילת הכתבה. ואכן, אני המשכתי. כשהגענו לאוכף השביל עשה U-Turn של 180 מעלות וטיפס לביקתה. היה שם שומר יערות שאמר שזה עוד 40 דקות לפסגה. הערפל היה כבד מאוד, אבל אני הייתי מלא אמונה. ברוך קצת פחות. איכשהו התלחתי לשכנע אותו להמשיך. וזה היה שווה את זה!!
לתחילת הכתבה
על פסגת ההר
אחרי כחצי מהזמן הנקוב מצאנו את עצמנו מטפסים על המדרון הסלעי והרטוב שהוביל לפיסגה של Pedra do Sino. היינו רטובים מזיעה ועייפים. 14 ק"מ של 1300 מטר עלייה ללא הפסקה. זה לא קל. והעננים...כ-5 דקות לפני שהנחתי את כף רגלי על אבן הסימון שלהפסגה, נעלמו.... הנוף היה מדהים. הייתה תחושה של גג העולם. רחוק מתחתינו שייטו להם עננים. הבתים נראו כמו נקודות קטנות. ההרים נראו כגבעות. כל ההרים המצוקיים של הרכס התפרסו מתחתינו. ורחוק רחוק, על אף הראות הלקויה, בקצה מפרת Guanabara (שנראה כשלולית מלמעלה) ניתן היה להבחין בריו דה ז`נירו. בקיצר , מדהים!! הגענו לפיסגה!!!
ישבנו שם שעה. לבד. כל המדינה שרועה מתחתינו. זה יישמע מוזר נורא למי שעוקב אחרי הכתבות האלה כבר 9 חודשים כמעט של טיול - זאת הפיסגה הראשונה שהגענו אליה. כל הפסגות הרציניות שניסינו להגיע אליהן לא ממש חשקו בנוכחותנו מאלף ואחת סיבות. אבל זהו. ישבנו שם, הכל פרוס מתחתינו ולחם עם נקניק פרוס בידינו ופשוט נהננו לחלוטין מהרגע. רק דבר אחד קטן ושולי הפריע להנאה.... הידיעה שיש לנו עוד 14 ק"מ לפנינו וירידה אחת עצבנית במיוחד. ולכן אחרי שעה קמנו והתחלנו לגרור את עצמנו במורד ההר. הרגליים כבר היו די עייפות אבל המשכנו. אי שם באמצע הדרך נתקלנו בזוג חיות שכבר נתקלנו בהם במפלי האיגואסו, ה-Coati, שנראים קצת כמו רקונים. הם ראו אותנו וברחו. הם לא היו היחידים....
כ-100 מטר לפני שהגענו חזרה למגרש החנייה בקצה השביל חצה את דרכנו לא אחר מאשר - ארמדילו. זאת באמת חיה מוזרה, מדהימה ואני שמח שיצא לי לראות אותה בטבע חופשיה ולא כתיבת תהודה של צ`רנגו (סוג של גיטרה קטנטנה) בבוליביה. לקח לנו בסך הכל 8 שעות מהרגע שיצאנו לדרך ועד שחזרנו לאותו מקום. בסך הכל, לסיכום, טיול מדהים אבל קשה ורוך מאוד. בהצלחה למי שמנסה....
הייתה לנו איזו תכנית להגיע להגיע לפארק נוסף לא מוכר ליד ריו בשם Itatiaia, אבל תכניות אלה התבטלו ברגע שנחתנו גמורים על המיטות במלון שלנו בטרסופוליס. במקום זה למחרת נסענו ליעד האחרון לפני ריו" Ilha Grande. הירידה מטרסופוליס לריו, הפעם ללא ערפל, הייתה מדהימה ואני מאמין שמי שמגיע לטרסופוליס ביום ללא ערפל רק יקבל מהדרך הזאת מוטיבציה לטיפוס. בדרך, שוב, עברנו ליד שדה התעופה של ריו. זה היה קצת עצוב להסתכל ולדעת שבעוד שבועיים אתה עומד להיות על אחד מהמטוסים האלה בדרכך חזרה לישראל. אבל למה לחשוב על זה? יש עוד שבועיים...
בתחנה המרכזית של ריו החלפנו אוטובוס שלקח אותנו ל-Angra dos Reis. הדרך הייתה יפהפיה. דרומית לריו קו החוף הופך למפורץ ועם המון איים קטנים וגדולים שצפים בתוך מי הטורקיז של המפרצים. לאחד מהם עמדנו לשוט. לצערנו, בינתיים מזג האויר שוב השתנה מיום שימשי ליום סגרירי ואפור. את מריה ופרידה השבדיות הכרנו כשגילינו שצריך לקחת מונית לנמל והן עלו איתנו עליה. במהלך ההפלגה המשכנו לשוחח וכשהגענו ל-Vila do Abraao באי, הודות להצעה ממקומית, מצאנו ביחד דירה מאוד זולה עם מטבח. יש קטע כזה של גברים לתת מעין טפיחה על השכם מילולית כשרואים איתך מסתובב עם בחורות. "בואנה! הסתדרתם!" היה המשפט הראשון ששמענו מהישראלי הראשון שפגשנו באי. עוד הנחה שגויה. "ש לי חברה", עניתי בפשטות, ובזה זה נגמר. גם אחרי 8.5 חודשים, ובמיוחד עכשיו, גם אם חצי מהברזילאיות הכושיות החוצפניות צבטו אותי בבטן והתחילו אתי, אני עדיין מאמין באמונה שלמה שאין אף אחת שמשתווה לחברה שלי. אני מת עליה. ועוד שבועיים סוף סוף ניפגש!! איזה כיף!
לתחילת הכתבה
מטפסים בפראיה דה פרטה
למחרת בבוקר מזג האויר היה גרוע. עננים כבדים כיסו את הרכסים הירוקים של האי והיה ממש קר. אבל מה שיפה באי הזה זה שהוא מושלם לכל מזגי האויר. מצד אחד יש בו חופים יפהפיים לימי השמש החמים (כולל הטוען לתואר היפה ביותר - אבל על כך בהמשך) ומצד שני הוא הררי (מגיע ל-1030 מטר) ומכוסה בג`ונגלים בהם עוברים עשרות שבילים שמובילים לחופים נידחים ואתרים בלב האי. באותו יום בגלל מזג האויר המעונן אך חסר הגשם החלטנו ללכת לעשות טיול לאחד ממפלי האי. יותר נכון פרידה ומריה גררו אותנו לשם עם עוד זוג בלגי שהיה על המעבורת איתנו. עדיין קצת עייפים מטרסופוליס, לא ציפינו לעליות שעמדנו לעלות אבל עדיין זה היה שווה את המאמץ, חוץ מהעובדה הקטנה והמשמעותית, שלא מצאנו את המפל.
למעשה הגענו אליו וראינו חלק גדול ממנו אבל פספסנו שביל קטן שהולך 50 מטר הצידה ומוביל לחלקו העיקרי. כשחזרנו לתחתית העלייה האחרונה המובילה למפל פגשנו קבוצה עם מדריך שהציע שנטפס שוב והוא יראה לנו את המפל. לנו לא היה כוח ולא ראינו טעם לטפס את העלייה אז חזרנו לכפר. השאר, חדשים ביבשת ובטיולים, החליטו לטפס שוב. ואני אומר: Do less, Live longer. כשפרידה ומריה חזרו לכפר כשעה אחרינו הן ציינו את מה שחשבנו - לא היה שווה לעלות. בינתיים אני וברוך הספקנו לערוך סיבוב קניות וברוך הכין לכולם אחלה ארוחת ערב בניסיון לשחזר ארוחה מסוימת שאכלנו ב-Florianopolis, אי שם בפעם הקודמת שהיינו בברזיל.
בבוקר מזג האויר השתפר אבל לאף אחד לא היה כוח ללכת רחוק אז התמקמנו ב-Praia da Preta שהוא חוף סמוך לעיירה. המים היו מאוד קרים והעובדה שבינתיים, עם השעות שחלפו, מזג האויר הלך והתקדר, לא סייעה. בסוף פשוט היה קר מדי וחזרנו לדירה. אחר הצהריים והערב הוקדש ללימוד "יניב" שכנראה יתפוס חזק בשבדיה ולניסיון ללמד אותן איך הוגים את השמות בצורה נכונה (קשה מאוד). זהו זה בערך. לפעמים הכיף זה סתם לשבת עם חברים ולהעביר את הזמן בסתמיות. וזה בדיוק מה שעשינו.
בבוקר פרידה ומריה עזבו. נפרדנו לשלום והמעבורת היומית יצאה לדרך. הן די התבאסו כי סוף סוף היה יום אמיתי של מזג אויר טוב. שוב היינו לבד. לא חשבנו יותר מדי ואחרי התארגנות מהירה יצאנו לכיוון חוף Dois Rios שם גם ממוקם הכלא הסגור שעד 1994 מנע את פיתוח האי כיעד לתיירות. למראית עין, הדרך הייתה אמורה להיות קלילה. אוכף אחד שלא נראה גבוה או רחוק מעל Abraao ומצידו השני החוף. במציאות מצאנו את עצמנו מטפסים גבוה גבוה בתוך הג`ונגל. הצמחיה די חסמה את הנוף אבל מצד שני שימשה כבית גידול לעשרות סוגי ציפורים, לטאות ופרפרים מדהימים ככה שהיה טוב בסך הכל שהיא שם.
למעלה, קרוב לאוכף, גם ככה היתה פיתחה בצמחייה שאיפשרה לנו לראות את כל המפרץ היפהפה של Abraao ואת היבשה אי שם בצידו השני של הים, קצת לפני שהתחלנו את הירידה לצידו השני של האי. זה לקח שעתיים הליכה, 7 ק"מ בסך הכל, כדי להגיע לחוף שהיה ממוקם במפרץ יפהפה אך סוער, מוקף הרים וצוקים מכוסי ג`ונגל. החוף יפה אבל השלווה במקום היתה מה שממש תפס את תשומת ליבי. מכיוון שמדובר על חוף מרוחק ולא מתוייר היינו שם כמעט האנשים היחידים. סתם ככה על החול, אי שם בקצה העולם. רגעים אחרונים של שקט.
חזרנו ב-16:00 לעיירה. הסיבה הייתה שרצינו לחכות למעבורת כי הייתה לנו תחושה שזיו ודר יגיעו אחרי הסופ"ש שסביר להניח הם נשארו בריו בזמן שאנחנו טיפסנו. תחושת הבטן הוכיחה את עצמה. הם ירדו מהמעבורת עם עוד שני חבר`ה. ניסינו לגרום להם להישאר אצלנו בדירה אחרי שפרידה ומריה עזבו אבל לאחד משני החבר`ה שהיו איתם הייתה גישה מאוד שלילית לדירות ובכלל אחרי שהשאלה הראשונה שיצאה מפיו היה "אתה יודע איפה אפשר להסתדר כאן?" העדפנו שלא ישארו. תכננו לצאת לשייט יאכטה לכמה חופים יותר רחוקים אבל אחרי שמזג האויר אכזב (סופת רעמים בלילה, מעונן קלות בבוקר) החלטנו שוב לצאת לטיול רגלי והפעם לחוף Lopez Mendes שנאמר לנו על ידי מספר מקורות שונים נחשב בעיני רבים ל"חוף הכי יפה בברזיל".
עם כזאת כותרת היינו פשוט חייבים לקפוץ ולבדוק על מה מדובר. בדרך חוצה מהעיירה פגשנו את זיו, דר וחבריהם והם החליטו לבוא איתנו. לצערנו, טעינו בדרך. לקחנו את השביל שחשבנו שהוא הנכון, שהוביל אותנו במשך 20 דקות לחוף ממש יפה בשם Abraaozinho קרוב לעיירה. חשבנו לרגע, כשגילינו את הטעות, להישאר אבל מצד שני גם מאוד רצינו להמשיך. שאלנו מקומיים מה הדרך לעזאזל והתברר שצריך לחזור את רוב הדרך חזרה לעיירה. רק כשראינו את השלט הקטנטן שהצביע לכיוון שביל נסתר הבנו איך פספסנו את הפנייה. אבל זה הי מאוחר מדי. זיו וחבריו החליטו להישאר. לדר זה לקח עוד 5 דקות להגיע לאותה החלטה. אז יצאנו לבד. שוב בג`ונגלים של האי, טיפסנו וירדנו ללא הפסקה בדרך לאותו חוף. החופים שעברנו בדרך Pouso ו-Palmas היו מדהימים, יושבים להם במפרצים עם מי טורקיז.
אחרי שעה וחצי שמענו כבר את רעש הגלים שלצידו האחר של האי. הנה זה מגיע!! החוף הכי יפה!!! עוד שניה!!! כשיצאנו מהצמחייה לתוך החוף הארוך המחשבה היחידה שעברה לשנינו בראש באותה שנייה היתה "תגידו, אתם רציניים?". מדובר על אחד החופים הפחות יפים שהיינו בהם ובטח הכי פחות יפה מאלה שהיינו בהם באי. מה זאת הבדיחה הזאת? איפה המצלמה? איפה מקבלי ההחלטות? מזל שהדרך הייתה יפהפייה.
לתחילת הכתבה
בדרך לריו
ברוך היה עייף, אני הייתי מאוכזב. ישבנו שם איזה 20 דקות כדי לאכול ארוחת צהריים והחלטנו שננוח כבר בחוף פוסו שהיה יותר יפה ובמרחק רבע שעה הליכה. כשהגענו לשם בדיוק עמדה לצאת סירה חזרה ל-Abraao וברוך שהיה קצת עייף מההליכות של הימים האחרונים עלה עליה. אני העדפתי לחזור ברגל ולבחון האם ייתכן שבסוף הטיול אחרי כל ההליכות יכול להיות שקרה הבלתי יאמן ונכנסתי לכושר. אני לא הלכתי חזרה לעיירה, אני טסתי לשם. את 7 הק"מ מחוף פוסו ועד הדירה שלנו, על אף העליות המטורפות וחול הים של החופים הלכתי בשעה אחת בדיוק. לא האמתי על עצמי. ברוך עוד יותר לא האמין. הדלת הייתה נעולה כשהגעתי ודפקתי עליה. הוא פתח את הדלת והיה לו מין מבט של תמיהה עמוקה על הפרצוף." מה???", איך אתה כבר פה? הגעתי לפני דקה!!".
"אני יודע", עניתי,"ראיתי את הסירה שלכם נכנסת לנמל מלמעלה".
"רצת?"
"רק בירידות....נראה לך שיש לי כושר למשהו מעבר?"
עוד יום חלף ומצאנו את עצמנו בבוקר המחרת על זוג קיאקי ים, יוצאים מהנמל של העיירה לאורך קו החוף. זה היה יום שלו ונחמד שהיה טיפה מסוכן בגלל זרמים מאוד חזקים ורוח. זה היה היום האחרון שלנו באי וסיימנו אותו בארוחת ערב עם ארבעת האחרים בדירה שלנו. לנו הייתה תחושה של סוף. זהו זה...מחר הנסיעה האחרונה בטיול, ליעד האחרון. מי היה מאמין? איך חלפו להם ככה תשעה חודשים? כמו כלום... אבל שלא תחשבו שאנחנו פרייארים. לטיול כזה מגיע סוף מהסרטים. משהו גרנדיוזי. וזה בדיוק מה שתכננו.... אמנם לא נראה לי שחשפתי את הפרט הזה עד כה אבל יש לי משפחה די גדולה בריו דה ז`נירו וזאת משפחה גם "די" עשירה שמורכבת מפסיפס של רופאים ופסיכולוגים. כבר לפני חודשיים ואף יותר יצרתי איתם קשר ראשוני כדי לתאם את ההגעה שלי ושל ברוך להתארח אצלם בימים האחרונים של הטיול. ועכשיו עמדנו להיפגש. רק שכמה טרמיטים פיקששו את התכניות ויכולנו להגיע אליהם רק 4 ימים לפני הסוף, בעקבות טיפול נגד מזיקים שבמהלכו הם עזבו את העיר לבקתת הכפר שלהם.
ביום הבא עלינו על המעבורת עם השאר ונסענו לריו. אלוהים ישמור. אמנם התחנה המרכזית היתה יפה אבל הפעם הגיע הזמן להיפרד ממנה. הפרידה בתחנה היתה מאוד ארוכה. זיו נסע לאיגואסו ושני חבריו נסעו לאריאל דה אג`ודה. אני ברוך ודר לקחנו מונית לעיר. לעומת 90% מהתיירים שמגיעים לעיר אנחנו עשינו קצת חשיבה לפני ההתמקמות ולא נסענו לשכונת Copacabana המפורסמת, בירת התיירות של העיר ומקום די מסוכן (ראו את סיפורו של שבי בכתבה שמש ודקלים ותוסיפו לזה עוד 4 מקרי שוד של אנשים שפגשנו בדרך). במקום זאת מצאנו אחלה מקום בשכונת Catete, יותר קרוב למרכז. דר החליטה ללכת למלון הישראלי של העיר "שינקין" בקופקבנה כי היא רצתה לפגוש שותפים חדשים להמשך טיולה. אני וברוך נשארנו בדד מוכנים לטרוף את אחת הערים הכי מדהימות בעולם.....
היו לנו שלושה ימים עד שיכלנו לעבור לדירת המשפחה ותכננו לנצל אותם טוב מאוד כי התחזית לא הייתה מעודדת להמשך. כבר בערב הראשון הסתובבנו ב-Catete וFlamengo הסמוכה בעיקר בחיפוש אחר ארוחת ערב. היו המון אנשים ברחוב והרגשנו די בטוחים אבל ליתר ביטחון הסתובבנו בלי כלום מעבר לקצת כסף. בבוקר יצאנו לטיול ל-Centro. חתכנו מהמלון לחוף ופארק פלמנגו ואז לראשונה ראינו את הר הסוכר. גוש האבן העצום הזה (כרבים אחרים בריו) נראה כאילו הוא פשוט עולה ישר מהים. הלכנו לכיוון מרכז העיר בפארק השליו והיפה מציצים כל כמה זמן אחרוה כדי להנות מהנוף היפה. השמים היו די אפורים וקצת אחרי שהגענו למרכז, אזור עמוס גורדי שחקים, חנויות ואנשי עסקים, השמים התחילו לפרוק את זעמם. מבול מטורף. אחרי זמן מה של הסתובבות בבניין בו נתקענו גילינו שהגשם לא מתכוון להפסיק ויצאנו למסע דילוגים זריזים בין גורדי השחקים בחיפוש אחר מטרייה. עברו 9 חודשים. יש לנו ציוד סערה מלא לכל מזג אויר, אבל את הדבר הפשוט הזה שנקרא מטרייה השכלנו לקנות רק עכשיו בסוף. תוך כדי שאני מזמזם לעצמי את Rain drops keep falling on my head יצאנו להמשך הסיור. כמובן שבאותו רגע גם נפסק הגשם. מרפי, מה היה איתך?
הסתובבנו כשעתיים במרכז שמכיל הרבה בניינים שיעניינו ארכיטקטים (אל תפספו את הקתדרלה העירונית המוזרה) והמשכנו ברכבת חשמלית לשכונת Santa Teresa שהיא שכונה מעל המרכז מלאה בבניינים ישנים וצבעוניים מנוקדים במסעדות מלאות מוזיקה וחנויות אמנות. פשוט זרמנו כמו מים כלפי מטה עם הרחובות הצרים מרוצפי האבן עד שמצאנו את עצמנו שוב במלון. היה טיול נחמד. ביום השני כבר הצבנו לעצמנו מטרות קצת יותר גבוהות: ה-Corcovado במקרה הזה בגובה של 710 מטר. מי שלא יודע מה זה, זה ההר מעל ריו עם הפסל העצום והמפורסם, בעל גובה 38 מטר של ישו. ולא... הר הסוכר והקורקובדו זה שני דברים שונים לחלוטין (טעות נפוצה). היה יום מושלם. לא היה ענן בשמים. הגענו עם אוטובוס לתחנת הרכבת (היקרה) שעולה להר אבל קיבלנו דיל יותר משתלם מנהג שהציע לקחת אותנו לפסגה ולעוד תצפית בדרך. ומזל שכך... התצפית הזאת, Dona Marta, לדעתי (וגם לדעת ברוך) במבט לאחור אחרי ביקור גם בקורקובדו וגם בהר הסוכר, נותנת את הפנורמה הכי יפה של ריו.
לתחילת הכתבה
יופיה של העיר
קשה לתאר את היופי של העיר הזאת. כל התמונות והגלויות לא עושות לה צדק. והכי טוב....אין שם תיירים. ואני לא סתם אומר את זה כי כחצי שעה אחרי זה, בקורקובדו, מתחת לשמלה של ישו, זאת היתה מלחמה. ומלחמה זה גיהנום. עשרות תיירים נאבקים כדי לקבל את התמונה שלהם עם זה או זה. פשוט זוועה. אני תייר ששונא תיירים. תיקון, אני מוצ`ילר, זה שונה. אז לא נשארנו שם הרבה שמן וחזרנו למלון. התמהמהות שם היתה בת כמה שעות שאחריהן נסענו במטרו לחוף הכי מפורסם בעולם - חוף קופקבנה. עכשיו אני אגיד לכם את דעתי - מעבר למאות הברזילאים שמשחקים כדוררגל והבנות שרחמנא ליצלן פחות צנועות מבנות ישראל החסודות ומקבלות בברכה את החוטיני - לי זה הזכיר לא פחות ולא יותר את קו החוף של תל אביב. קו של מלונות ומסעדות, כביש, טיילת וחוף.
שודדים לא פגשנו אבל דר הפחידה אותנו כמעט באותה מידה בזמן שהא הסתערה עלינו מתוך איזו מסעדה בפתאומיות, מאושרת מאוד מזה שהיא מצאה שותפים חדשים. זאת היתה הפעם האחרונה שפגשנו אותה. כשחזרנו בערב למלון בדקנו תחזית. זה לא היה מעודד ולמחרת היה היום האחרון שהיה צפוי מזג אוויר יחסית נורמלי עד הטיסה. וזה היה הרגע שזרקנו לפח חלום קטן. התכנון שלנו היה לטפס את הר הסוכר בטיפוס מצוקים עם מדריך. אבל כפי שציינתי זה לא יצא לפועל. למחרת בבוקר במזג אוויר סגרירי מצאנו את עצמנו עומדים בתור התיירים שעולה להר הסוכר. התצפית מהפסגה של Pao de Azucar, כפי שהוא נקרא בפורטוגזית, על אף הראות הלקויה הייתה יפהפיה.
שוב, התיירים קצת פגמו בהנאה, אבל למזלינו אנחנו גילינו את הצד האחר של ההר. זה קרה הודות לעובד מקומי שראינו מגיע מכיוון שביל חצי נסתר, שהגענו למערכת השבילים של הצד המזרחי של ההר. אין שם אף תייר כי כדי להגיע לשם צריך לרדת במדרגות שמובילות לשרותי הגברים. מי שממשיך קצת הלאה מגלה עולם ומלואו. בזמן שאני וברוך ישבנו לנו לבד לחלוטין בנחת נהנים מהנוף והצמחייה העבותה בצד המזרחי של ההר, המשיכו מאות התיירים ללכת מכות על תמונות באזור הרכבל. כמה משעשע.
חזרנו אחרי זה למלון, החבאנו את המצלמות, לקחנו כסף ומטריות, קנינו כמה סנדוויצ`ים ויצאנו לאזור הגנים הבוטניים. ארוחת צהריים אכלנו בפארק קטן ויפה בשם Parque Lage שממוקם בנקודה נהדרת ממש מתחת למצוק של הקורקובדו ומשם זאת היתה עוד הליכה קצרה דרומה כדי להגיע לגנים הבוטניים. נכנסתי ונדהמתי. אמנם כבר היינו במספר גנים בוטניים אבל לא היינו בשום דבר שדומה לדבר הזה. זה גן עצום ואני לא חושב שראינו אפילו רבע ממנו בשעה שהיינו שם. אבל זמננו היה קצר מאוד כי לנו משהו הרבה יותר חשוב לעשות....קניות!
יום השבת והראשון האחרונים שלנו בדרום אמריקה עברו. עוד פחות משבוע חוזרים הביתה. אין איזו תחושת עצב או צער אצלנו. יותר מין התרגשות הפוכה לזאת של תחילת הטיול. אם אז רציתי לעזוב את הכל וברוח ומאוד התרגשתי מכל מה שחדש ומלעזוב את כולם, עכשיו ההרגשה היא של כמה טוב לחזור לכל מה שמוכר. סתם חיים רגילים. חבר שלי שאל אותי "אם אני עזוב שהקרנבל מסתיים?". עניתי לו שהוא לא מסתיים אלא שהוא פשוט מחליף מיקום. עוד שבוע חוזרים לכולם. בדיוק בגלל זה התחלנו את חיפוש המתנות למשפחה וחברים בשוק ההיפים של יום ראשון בשכונת Ipanema. המקום המושלם למתנות. לא שיערתי כמה קשה זה עומד להיות. ממש לא ידעתי מה להביא. בגסוף שלוש שעות עדיין היו חסרות לי מתנות לכמה אנשים אבל ידעתי בדיוק איפה למצוא אותן. זה רק היה צריך לחכות ליום המחרת.
בבוקר, אחרי שלא הצלחתי לדבר איתם ביום לפני, יצרתי קשר עם מיגל אב המשפחה שהורה לי להגיע כמה שיותר מהר כדי שנפגוש אותו לפני שהוא יוצא לקליניקה שלו. הוא ונקולוג (רופא סרטן). מיד אחרי ארוחת הבוקר לקחנו את המוצ`ילות ונסענו לחוף הצפוני של מפרץ Botafogo לדירה שלהם. חתיכת מיקום. השוער פתח לנו את השערץ מסתבר שהוא ידע שאנחנו מגיעים. נכנסנו למעלית ולחצנו על מספר הקומה. כשהגענו לקומה על דלת היציאה היה רשום מספר הדירה. שוק ראשון - הדירה תופסת את כל הקומה. מיגל, שחזר מריצה, פתח לנו את הדלת.זה מצב קצת לא נעים והשתדלנו להיות כמה שיותר מנומסים. למזלנו מדובר על בן אדם מאוד נחמד והוא ישר עשה לנו סיור בכל הדירה העצומה. אחרי ששמנו את הציוד בחדר שיועד לנו. זאת לא דירה. זה מוזיאון אמנות שגם גרים בו במקרה. אולי מלון חמישה כוכבים. כן, גם הכרנו את המנקה והטבחית. השיא היה בסוף כשמיגל פתח את הוילונות של החלון הארוך בסלון, חושף פנורמה של מפרץ בוטפוגו ומעליו הר הסוכר עם זוית ראייה שנמשכה עד לקורקובדו. היינו פעורי פה. אחרי תשעה חודשי התכלבות הגענו למנוחה ולנחלה. מיגל הציע להקפיץ אותנו לקופקבנה שם רצינו לקנות להם סלסלה לראש השנה כאות תודה. ירדנו איתו לחניון של הבניין ושם יצאה לפתע BMW שחורה, נהוגה ע"י פרדו, הנהג הפרטי. לקח לנו כמה שניות בקופקבנה לעכל לאן הגענו. היינו מאושרים מזה מאוד. סוף טיול מהסרטים.
לא מצאנו את מה שרצינו בקופקבנה אז נסענו למרכז לחנות שראינו בסיור לפני כמה ימים לפני ושם סיימתי סופית את קניית המתנות. כשחזרנו, הטבחית הפרטית של המשפחה בדיוק הגישה ארוחת צהריים. מסביב לשולחן ישבו פאולו, בן 24 ואחיו אנדריי בן 22, הבנים של רות ומיגל, עם עוד כמה חברים מהבי"ס לרפואה של אנדריי. אחרי הכרות קצרה השיחה זרמה בצורה טובה מאוד (הם כולם יודעים אנגלית) וקנינו חברים חדשים. אז בערך התחיל הגשם. לא גשם, מבול. לא מבול, סופה!!!! הסופה הזאת נמשכה מאותו רגע 48 שעות שבהן ירד גשם חזק ללא הפסקה. מזל שהיו לנו את כל מנעמי החיים מסביבנו. טלויזיה, אינטרנט חופשי וכל דבר שיש בבית עשיר מאוד עמדו לרשותנו. את רות פגשנו לראשונה בערב אחרי שחזרנו מקניון קרוב. היא כל כך הזכירה לי את אמא שלי שזה היה מפחיד. טוב, צריך להתחיל להתרגל שוב בהדרגה....
לתחילת הכתבה
ארוחה וטיסה הביתה
למחרת, חוץ מגיחה קצרה לקנות ממתקים לסלסלת ראש השנה שהרכבנו, לא יצאנו מהדירה. כולם היו בעבודה או בלימודים וחוץ מהטבחית, המנקה ו-Toy הכלב החמוד שלהם היינו לבד רוב היום, חוץ מארוחת הצהריים עם אנדריי וחברים אחרים. בארוחת הצהריים הזאת הטבחית השקיעה במיוחד בשבילנו והכינה פיג`ואדה שזה המאכל הלאומי של ברזיל רק בגרסה קצת יותר מושקעת מהאורז והשעועית שקיבלנו בכל מסעדה בברזיל מאז שחצינו את האמאזדונס במשולש הגבולות. היה מעולה! אבל זאת היתה רק ההתחלה לחגיגת הזלילה של היום ההוא. בעיקרון, תכננו ללכת שנינו למסעדת בשרים טובה כדי לחגוג את סיום הטיול אבל מצאנו את עצמנו מוזמנים באותו הערב על ידי רות ומיגל למסעדת Porcao שנחשבת ל-Churrascaria (מסעדת בשר) הכי טובה בריו דה ז`נירו. שם פגשנו עוד קרובי משפחה - טולי וג`ואנה, בני דודים של פאולו ואנדריי.
במחיר התחלתי של כ-120 ש"ח לבן אדם (לא כולל יין, קינוחים וקפה שהיוו חלק אינטגרלי מהארוחה), מסעדת Porcao היא מסעדה שגורמת לרשת פאפאגיו בארץ להראות כמו ג`אנק פוד. נראה לי שישבנו שם כשעתיים, משוחחים בין הביסים, כשבערך פעם בעשר שניות מגיע עוד שיפוד עם בשר סופר - איכותי (מהטובים שאכלנו ביבשת) לצלחת. שלא נזכיר את מזנון הסלטים/מאכלי ים/ מאכלים יפניים המפואר. גם בלי קשר לבשר שמילא את פינו, לא יכולנו להוציא מילה מהפה שתתאר כמה אנחנו מודים למשפחה הנפלאה שלי. היינו במין high מוזר כזה של סוף טיול. כל הקצוות נסגרים. הכל כל כך מושלם.
ביום המחרת, היום לפני יום הטיסה, נסענו לאצטדיון ה-Maracana, מהגדולים בעולם. אמנם אני לא חובב כדורגל אבל הרגשתי קצת פספוס שלא יצא לנו בסוף ללכת לראות משחק כדורגל בדרום אמריקה. בסוף בכלל לא נכנסנו פנימה כי הם רצו מחיר מופקע כדי לראות אצטדיון שסגור לשיפוצים עד 2006. חזרנו לדירה ואחרי זה יצאנו, בהמלצת אנדריי, לטיול קצר בשביל יפה מתחת להר הסוכר. וזהו זה. זאת היתה הפעם האחרונה בכל הטיול העצום, ענק, ארוך הזה שהלכנו ברגל. כל מה שאירע מאז ועד 11:30 של יום המחרת הוא חסר חשיבות אל אם כן בהייה בטלויזיה וגלישה באינטרנט מעניינת אתכם. היינו שלווים בצורה יוצאת דופן שקצת הפחידה אותי. שום דבר, לא נקלט, בלתי נתפס שזהו זה, הגענו ליום האחרון של הטיול. היום האחרון בדרום אמריקה. ארזנו את התיקים, נפרדנו לשלום מהמשפחה, אכלנו ארוחת צהריים, ו....יצאנו לדרך. היעד: ארץ ישראל.
כמו מלכים הסיע אותנו נהג המשפחה ב-BMW השחורה לשדה התעופה. הכל היה כמו סרט. בצורה מפחידה. המוסיקה שבקעה מהרמקולים היוותה פסקול נהדר של סוף הסרט שחיינו בו בתשעת החודשים האחרונים ואני בהיתי על ריו ועל דרום אמריקה בפעם האחרונה. ה-BMW נעצרה מול טרמינל 1 ואנחנו פרקנו את המוצ`ילות ונפרדנו מהנהג. לא היינו לבד להרבה זמן. הרבה מוצ`ילרים, חלקם שהכרנו, היו איתנו על הטיסה ומי שלא היה מוכר, נהיה מוכר במהרה. אלוהים!! צ`ק אין לישראל. המוצ`ילות כבר לא היו על הגב אלא על עגלות השדה. תחנה אחרונה בהחלט. החלפנו את הכסף הברזילאי שנותר בדולרים ונכנסנו לאזור העלייה למטוס.
החלונות הרחבים חשפו את צי המטוסים שחנה בשדה. דרום אמריקה כבר נראתה רק מבעד לזכוכית. כמו תמונה. הייתי מאוד נרגש, אבל מאוד רגוע. מאוד שמח אבל גם עצוב. רגשות בלתי ניתנים לתפיסה. בלבול טוטאלי. תוך זמן קצר היינו כבר ישובים במטוס. עוד כמה דקות והמטוס כבר היה בקצה מסלול ההמראה. כמו אותו מטוס שלקח אותנו משדה התעופה בן גוריון לפני תשעה חודשים גם המטוס הזה שם גז עד שעזב את האדמה. כל ריו נפרסה מתחתינו. לאט לאט המטוס טיפס עד שנכנס לתוך העננים ועבר אותם. דרום אמריקה נעלמה בפעם האחרונה...לא ייאמן...להתראות....
מערבולת המחשבות בראשי והארועים שעמדו לקרות עמדו להיות מאוד אינטנסיביים. אבל על כך ועוד הרבה דברים בכתבה הבאה והאחרונה בהחלט מטיול זה!!!
צילם : ברוך מנחם
לתחילת הכתבה
