כדורגל בקפאו
26.10.03- קבוצה גדולה של אמריקאים נמצאת בכפר והיום התבררה לי הסיבה. לא קשה היה לזהות אותם אתמול בלילה. יושבים מגודדים ביחד, רועשים, שיכורים ועושים צחוק מעצמם. תכננתי לעזוב את Capão היום אבל סיפרו לי שיש היום שוק וגם אירוע מיוחד שתכף אגיע אליו כי עדיין לא סיימתי את הקטע עם האמריקאיים. כשירדתי לשוק ראיתי שבצד ישנה רחבה גדולה וכל התושבים מוזמנים לטיפול כירופרקטי. מתברר שהאמריקאיים הם סטודנטים לכירופקטיה וכחלק מפרוייק מיוחד הם עוברים בכפרים קטנים ומציעים טיפולים טיפולים שאחרת למקומיים לעולם לא היתה גישה אליהם. אם המקומיים יכולים אז גם אני, בעיקר בגלל שזה חינם, עמדתי בתור, מילאתי טופס ונישכבתי על מיטתו של גרייג.. שמתי לב שכולם מאוד מתקשים לתקשר עם המקומיים ולכן הצעתי עזרה בתירגום והם מיד קפצו על המציאה. 4 שעות נישארתי איתם מתרגם בעיות גב, ידיים ורגליים מפורטוגזית לאנגלית ולהיפך.
ועכשיו לאירוע המיוחד של Capão. משחק כדורגל, אבל לא סתם משחק. זה אירוע שקורה פעם השנה! הנבחרת המקומית, Capão כמובן, משחקת נגד........... Capão. אכן כן, שתי הקבוצות מאותו הכפר. כל העיירה כמרקחה. בסיום המשחק מתוכננת מסיבה גדולה כי הרי בסוף Capão תנצח. השעה 15:00 וכולם במגרש. הכפר מחולק לשתי קבוצות אוהדים שמגיעים למגרש בכל צורה אפשרית. ברגל, רכובים על סוסים, אופניים, אופנועים ומה לא. מצד ימין של המגרש יושבים האוהדים של Capão שבלונים ודגלים בידיהם ומצד שמאל האוהדים של Capão. כולם מוכנים לשריקת הפתיחה ומי לא בא? השופט. מתברר שהוא נתקע באמצע הדרך. פנצ`ר בצמיג הטוסטוס.
סוף סוף המשחק מתחיל, באיחור של שעה. במחצית התוצאה 1:0 ל Capão. שריקת הסיום מקפיאה את שעון התוצאה, לא שבאמת יש כזה במגרש, על 1:1. משחק זה יוכרע בבעיטות עונשין. 5 לכל צד. ניתן לחתוך בסכין (גם קהה) את המתח במגרש. השוער של Capão עוצר את 2 הבעיטות הראשונות של Capão. אוהדי Capão המומים בעוד אוהדי Capão שמחים ועולזים. 2 הבעיטות האחרונות ו-Capão מפספסים. אנחנו בתיקו 3:3 בפנדלים. לא אלאה אתכם בפרטים הטכניים אבל במשחק השנה בין Capão ל Capão נחשו מי ניצח? Capão כמובן ולכן המסיבה היום בכפר תהיה שמחה במיוחד. הבנת איך תמיד נשארים שמחים ב Capão, ברוך? סתם מעניין אותי לבדוק כמה פעמים כתבתי את המילה Capão. רגע, אני כבר סופר (כולל את זה האחרון?) 21 פעמים. ירבאק. מילה אחרונה על Ca... אופס, הכפר. קר פה בלילה. קפאו לי האצבעות של הרגליים.
27.10.03- זה משהו שאני לא מבין. אך בלילה אני מת מקור ובתשע בבוקר כבר 35 מעלות? מהף לא שמעו פה על בקרת מזג האוויר? רוכב על כביש אספלט מחורבן והשמש קופחת עלי. חם, חם בחוץ ועוד יותר חם בתוך ג`קט העור השחור שלי. גם המגפיים לא ממש עוזרות לי בקטע. כבר לא יודע מה יותר עדיף (חולה על עיוות השפה הזאת). לרכב בלי מגפיים או ג`קט ולקחת את הסיכון שבתאונה אני אלך פייפן או להמשיך לרכב איתם ופשוט למות מהחום?
כמעט שעת צהריים. כביש ארוך ואין סופי ומתחילה תופעת ההזיות. הפוטומורגנה. מכירים את זה שנוסעים במדבר ורואים אדיי מיים/דלק על הכביש באופק אבל אף פעם לא מגיעים אליהם? זה בדיוק מה שקורה לי עכשיו רק קצת יותר חמור. מידי פעם אני גם בטוח שאני רואה בית או משאית אבל זה מתאדה כשאני מתקרב. נשבע לכם שאפילו ראיתי אנשים אבל איכשהו הם נעלמו להם. הגיע הזמן לעצור ולשתות עוד גואוורנה! כל כמה זמן אני עובר ליד גופת חמור או פרה שמוטלים לצד הכביש. אין פלא שבשמיים מעלי כל כך הרבה ציפורים אוכלי נבלות. ואני לתומי חשבתי שהן חגות להן שם למעלה מחכות לחגוג עלי.
באופנוע לפורמוסה
29.10.03- היום הייתי בסוף העולם (דרך אגב, אין שם שמאלה. הדרך פשוט נגמרת) וגם חזרתי, שזה לא פחות חשוב, אבל בואו נתחיל מההתחלה. שש בבוקר ואני כבר על האופנוע. כל כך חם כאן במשך היום שאני מעדיף לקום מוקדם, לרכב כמה שעות ולעצור בסביבות 10-11 כשהחום מתחיל להיות כבד מנשוא. קמתי כשאני חושש מהדרך שתהיה היום. רוב המסלול אמור לעבור במה שהוגדר לא מזמן, בתוכנית טלויזיה כאן, ככביש הכי גרוע בברזיל! היעד- Formosa do rio preto למה? כי שם אמא של אווה, האחראית על הניקיון באכסניה, גרה ושם אווה גם גדלה.
50 הק"מ הראשונים עברו בסדר ואז התחילו הבורות. כל כך הרבה מהם שרוב הפעמים לא ניתן היה לעבור בלא להיכנס לאחד מהם. משהו מוזר היה בבורות אלו. הם היו כל כך עמוקים שניראה היה כאילו מישהו חפר אותם בכוונה. זה מזכיר לי "מקצוע" חדש שראיתי פה בכבישים. אנשים עומדים בשולי הכביש, עם מעדר, וכשרכב, בעיקר משאיות, מתקרב הם עושים את עצמם מכסים את הבורות חול ומושיטים את ידם בתקווה/דרישה לכסף. אני בטוח שברגע שהבור מלא הם מוציאים את כל החול ושוב עושים את עצמם מכסים אותו מחדש. כוח ההמצאה של המוח האנושי, בעיקר כשמה שמניע אותו הוא בטן ריקה, לא מפסיק להפתיע אותי כל פעם מחדש.
אולי מאחר וציפיתי לכביש איום הופתעתי לטובה. בכנות, זה בטח לא הכביש הכי גרוע בברזיל כי כבר רכבתי על גרועים ממנו אבל בהחלט יתכן והכוונה היתה לכביש הבין מחוזי הגרוע ביותר וזה בהחלט יתכן. לא מצליח לכתוב שני משפטים שלמים בלי שיגיע איזה מקומי וישאל שאלות על האופנוע. כמה הוא שוקל? כמה ק"מ לליטר? כמה עולה?..........זה מתחיל להעיק. ניראה לי שמעכשיו אשחק את התייר האהבל שלא מבין פורטוגזית.
בקיצור, בשעות הבוקר המאוחרות, סוף כל סוף הגעתי ל Formosa המדוברת וישר הלכתי לחפש את Ito מסופרמרקט מנדס. הוא אמור להסביר לי היכן נמצא הבר של Perquita - שהיא המקרה הדודה של Eva. הדודה הזאת אמורה להראות לי את הדרך לבית של אמא של אווה שגרה מחוץ ל Formosa. עד כאן היו ההוראות של אווה. הכל עבר כשורה עד הקטע של הדודה. משום מה היא התקשתה להבין את הפורטוגזית שלי והילדים שלה היו צריכים לתרגם לה כל הזמן. כל משפט שני היתה שואלת "נו, אז מה אתה רוצה?" ואני עונה "שתסבירי לי איך מגיעים לבית של אחותך". כשהתיאשה משיח החרשים היא תפסה את אחד מהרבה הילדים המיותרים שהיו באזור, הורתה לו לעלות על האופנוע תוך שאלה "אתם חוזרים היום, לא?" ואמרה לו להראות לי את הדרך.
רק בדרך התברר לי פשר השאלה. אווה "שכחה" לספר לי שאמא שלה גרה 22 ק"מ מפורמוזה בדרך שהיא בהחלט מתמודדת רצינית לתואר הדרך הקשה ביותר עליה רכבתי מעודי. מדרך עפר ראשית פנינו לדרך עפר משנית ומשם לדרך עפר יותר קטנה ועוד יותר קטנה ואז פנינו לשביל שהלך ונהיה צר ויותר צר. כך הגענו לסוף העולם ומצאנו שם את אמא של אווה מחייכת. איזו אשה פשוטה ומדליקה. אחרי ארוחת צהריים, שהפסיקה לי את הגעגועים לאוכל של אווה, ומנוחה מתחת עץ המנגו הענק שבחצר, הגיע הזמן לתמונה משפחתית מזכרת לאווה. בסוף הכל תפסתי את האמא בצד לכמה דקות ואמרתי לה שאווה מאוד מתגעגעת ולכן אנחנו (נטליה ואני) רוצים לממן לה, לאמא, את נסיעת האוטובוס, הלוך וחזור לסלבדור. אחרי קצת שכנועים היא הסכימה לא לפני שהוסיפה "אבל יורד גשם אני צריכה לחזור מיד בשביל לשתול". השארתי לה עוד קצת כסף, לעזור למשפחה, והתחלנו לעשות את הדרך הארוכה חזרה מסוף העולם.
30.10.03- שש בבוקר ואני ראשון לארוחת הבוקר. דרך ארוכה לפני, ולפי המפה גם קשה, ואני לא מתכונן להתבשל בחום הנורא. אמרתי ולא ידעתי מה מחכה לי. ההתחלה כבר לא ניבאה טובות. מתברר שאת אותה דרך נוראה שעשיתי אתמול, הלוך ושוב, לבית של אמא של אווה עלי לעבור שוב היום (אילו ידעתי הייתי נישאר לישון אצל האמא).
מכירים את האבק הלבן העבה שיש בדרכי העפר במדבר יהודה? כך היו חלקים גדולים של הדרך. 40-50 ס"מ של אבק. אני רוכב לאט, משתדל איכשהו עוד לנשום. משאית עוקפת אותי במהירות מטורפת ופתאום אני בעננים. הכל לבן מסביב ולא רואים ממטר. החשש הכי גדול שלי הוא שתגיח עוד משאית שבגלל האבק לא תראה אותי ואז באמת אהיה בעננים. אבל אל יאוש, יש אלוהים. כפיצוי במקום 140 ק"מ של כביש נורא, כמו שהבטיחה המפה, רק כ 30-40 הק"מ הראשונים היו כך ואח"כ קיבלתי את כביש האספלט הכי טוב שרכבתי עליו בברזיל. כביש האספלט סימן את היציאה ממחוז בהיה וכניסה למחוז Piaui (פי-אה-או-אי), אחד המחוזות העניים בברזיל. כמה שהנוף מזכיר לי את אפריקה. כביש אין סופי, הרבה עצים ירוקים בצידי הדרך, פרות רזות רועות בשדות, אנשים על אופניים בשולי הכביש, בתי בוץ עם גגות קש, מלא ברחשים וחם. אוף כמה שחם.
כביש אספלט מצויין ואין סופי, הריכוז קצת פוחת והמחשבות מתחילות להתרוצץ. חלקן מוזרות פחות וחלקן מוזרות יותר. הנה מקבץ קטן עבורכם: מחשבה: ברחש ענק עשה בזה הרגע קמיקזה לתוך משקף הקסדה שלי. פתאום אני רואה מולי פרצוף של ברחש עם 2 עיניים ענקיות, פה פעור ואף פחוס מרוחים לי על המשקף 2 ס"מ מהפרצוף. כמו בסרטים מצויירים. מצחיק אותי. (דרך אגב, כל פעם שעוברת לי מחשבה אני עוצר את האופנוע, מוציא מחברת, שולף את העט וכותב. שחס וחלילה לא תברח לה איזה מחשבונת. אוי, זה הביא לי הרגע מחשבת בניים. מחברת זה בית הכלא של המחשבות).
עוד מחשבה: חשבתי איך לתאר לכם את חווית הרכיבה על אופנוע בכלל ובברזיל בפרט. לרכב על אופנוע זה כמו משחק מחשב של מירוצי אופנועים. נחש אספלט שחור מתפתל ללא התרעה (אין שילוט), נוף ועצים מטושטשים חולפים בצידי הדרך ב 120 קמ"ש, בורות בכביש מגיחים מולך ללא סדר מסויים ועליך להתחמק מהם בלולינות, מידי פעם משאית ענק נוסעת במרכז הכביש כאילו הוא של אבא שלה וגורמת לצמיגיך היכרות מיותרת עם השוליים. ההבדל היחיד הוא שפה בכביש, בניגוד למשחק הווידאו, אי אפשר לאסוף אקסטרה חיים. אפשר רק לאבד. טעות קטנה ו Game over!
עצירה בבום ג'סוס
ועוד מחשבונת על כסף ועוד: זו הפעם הראשונה בחיים שיש לי קצת כסף בכיס וזו הרגשה נהדרת. 35 שנה חייתי כתפרן ידוע, מבחירה (של לטייל) כמובן, ופתאום לא צריך לספור כל גרוש, לאכול הרבה בארוחת הבוקר כדי לחסוך צהריים (קצת עוגיות ואפשר להגיע גם עד ארוחת ערב), להתמקח על כל דבר בכדי לחסוך קצת... אז קודם כל תודה לכם חברי היקרים, ובראשם כמובן אורית, רפי וצורי, שהייתם שם בשבילי כשהייתי זקוק לכם. שנית ידידי הקוראים, אם התמזל מזלכם ויש לכם - תנו קצת לאחרים. לאו דווקא כסף. לפעמים גם חיוך מספיק טוב. זה עושה כל כך טוב על הלב. וזה גם בריא!
ואם כבר אני בעניין תודות אז גם תודה מעומק לב לך נטי שבזכותך ואיתך הכל אפשרי עבורי (כולל טיול זה). אתם יודעים מה, שאני חושב על זה אז נראה לי שמצאתי מהו הקשר המושלם, עבורי לפחות. לחיות בזוג אבל עדיין להרגיש חופשי ושהכל אפשרי. עוד מחשבה: לא מפסיק לחשוב מה יקרה אם אני נתקע עכשיו עם האופנוע. לא ראיתי נפש חיה כבר הרבה קילומטרים, כמעט ואין רכבים על הכביש ואין לי כמעט מים. חוסר אחריות. מפנטז איך אני הולך קילומטרים..........לא גמרה לעבור המחשבה ונהג משאית תקועה בצד הדרך מנפנף לי לעצור. בד"כ לא רצוי לעצור כי לפעמים זו שיטה לשדוד אותך אבל אחרי המחשבה שהרגע עברה אני לא אעצור? 4 ק"מ לקחתי אותו עד שמצא עזרה.
תראו איזה חיים מוזרים. אין לו מושג אפילו שבגלל מחשבה אחת קטנה של אופנוען משועמם הוא זכה לטרמפ. הכאבים בתחת, והחום הגובר, מסמנים שהגיע הזמן לחפש מקום לבלות בו את הלילה. אמנם רק 11 בבוקר אבל אני לא הולך לעשות את הטעות של אתמול ולרכב בחום הנורא של שעות הצהריים. כמעט התאדתי.
טוב, אז התאקלמתי בעיירה בשם Bom Jesus במלון עם שם מקורי של Bon Jesus. אם זה טוב לישו (Jesus) אז זה טוב (Bom) גם בשבילי. לשאלתי היכן ניתן לברוח מהחום המעיק, זאת אומרת מקום עם מים, שלחו אותי למה שהם הגדירו כבריכה טבעית. לתומי, ציפיתי לנחל שמתרחב בנקודה מסויימת עד שנוצרת מעין בריכה. להפתעתי הגעתי למסעדה שיש לה בריכה בחצר. וכך אני יושב עכשיו ליד שולחן מתכת רועע צופה בגבר בן כ 40, שיכור לחלוטין, רודף במים אחרי ילדה בת לא יותר מ 12 ומקבל עצבים (אני). ישנם עוד אנשים מסביב אבל לא נראה שזה מפריע או אכפת למישהו. בכלל, כל העניין הזה של ילדות קטנות מאוד מקובל פה. אתמול סיפרו לי על ילדה בת 13 שעומדת להתחתן עם בן 39 (!?) מצד שני, וזה חס וחלילה לא בא להצדיק כאן שום דבר, ילדות אלו לא תמימות כלל וכלל. נעלי עקב, חצאיות מיני, איפור כבד, מעשנות........כואב הלב.
למען ההגינות אציין שהבריכה אכן בריכה טבעית . המים שלה הם מיי תהום שפורצים באופן טבעי מהאדמה. מתברר שאיזור זה עשיר מאוד במים תת קרקעיים שפורצים במקומות שונים בכח כה רב שמעיפים את המיים לגובה של 40-50 מטר. האופנוע הזה מושך יותר מידי תשומת לב לטעמי. ערב, יושב בחוץ ומנסה לכתוב אבל כל צוות האכסניה, ויש הרבה מאוד כאלו, רוצים להצטלם על האופנוע, לידו, איתי......מרגיש כמו מיקי מאוס בדיסנילנד. הכי מצחיק אותי זה הבחור (!?) הטרנווסטייט, אח של בעלת המקום, שבשבילו האופנוע זה בסך הכל 2 מראות כדי להסתכל על עצמו. בכלל, נראה לי שהוא נידלק עלי. לא מפסיק לנעוץ בי מבטים כל פעם שאני עובר. הלילה אני ישן עם דלת נעולה!!!
