טריונד – העליה שנתנה לי להבין סופית שאני קשיש בלאי.

זמן כוכבי: חמישי באוקטובר 2019
 את הבוקר התחלנו בארוחת בוקר קלה, מזג האוויר נראה מבטיח, מעט עננים אבל למרות הקרירות די שימשי, בכלל בכל השהות שלנו בדהרמקוט מזג האוויר היה קריר ושימשי פרט לחצי יום שיצא גשום למדי, אולם זה היה בשעת הערב כך שלא בוטלו תוכניות בעטיו. לכבוד שבת קודש, החלטנו לעשות אתהעליה מדהרמקוט לטריונד (Triund) שזאת עליה של כ 850 מטר אנכית, לא משהו שאמור להיות קשה מדי ואם היתה להודים מסורת של מסירת מידע לתיירים אז הם בטח היו מדרגים את המסלול כבינוני/קל שמיועד גם למשפחות, ואנו היינו אמורים להגיע לשם בכארבע עד חמש שעות, מה שלא לקחנו בחשבון היא העובדה שאנחנו זוג קשישים עם משאבה לא ממש חדשה ובנוסף לא כל כך מורגלת לגובה הזה מבחינת רמת החמצן. לקח לנו כשלושת ריבעי השעה רק להגיע לתחילת המסלול שם נרשמנו במעין ספר אורחים והתחלנו בהליכה רצופה בהרבה עצירות לטעינת אוויר שמידי פעם חולפת על פנינו עוד קבוצה של הודים צעירים שדילגו בעליה כמו עיזיי הרים. הנוף היה מרשים ולאט לאט הפכה דהרמקוט מהגובה אליו טיפסנו לעיירת לגו, שבאופק אנחנו רואים את העליה להימליה ההודית. לקח לנו כשלוש שעות להגיע לחצי הדרך ומכיוון שהחלטנו שאין לנו כוונה ללון בשטח והשעה הייתה אחת בצהריים עשינו אחורה פנה והתחלנו בירידה חזרה.

תחילת המסלול לטריונד, הצד של קאנגרה.

הירידה הייתה קלה יותר ומהירה יותר ככהשעד 14:30 כבר היגענו לבגסו במטרה לחפש ארוחת צהרים ולשלוף קצת כסף מהבנקו-חור, עכשיו יש איזה קטע שהיה לי בהונגריה והוא די חוזר פה בהודו וזה העובדה שאנשים לא מוכנים לקבל כסף בפלסטיק כלומר בכרטיס אשראי. הסיבות כמובן יכולות להיות מגוונות, החל מחוסר רצון לשלם עמלה מיותרת לחברת האשראי וכלה בהעלמת מס פשוטה ואני לא מדבר על דוכנים בשוק חלילה אלא על בתי עסק כמו מלונות ומסעדות שמקובל מאוד לשלם שם ברוב המקומות שהייתי בהם בפלסטיק. תוצר הלוואי הלא ממש כייפי הוא או שאתה מושך הרבה כסף שיספיק לך לשבועים שלושה וכמובן לוקח את הסיכון שתיפול קורבן לאיבוד/גניבה של הכסף או שתמצא מכשיר ATM תקין עם מספיק כסף בתוכו כך שאפשר יהיה להוציא מימנו כסף לפחות ל 5-6 ימים קדימה ויותר מפעם אחת מצאנו את עצמנו מבזבזים זמן טיול יקר בשיטוט במקום שאיננו מכירים בנסיון לאתר את המכשיר הקרוב אלינו לפי גוגל מאפ פוגשים באותם מקומות אנשים שהיו איתנו במכשיר הקודם שלא עבד. השיא היה שהיינו בקולו בפסטיבל הדוסרה עברנו 4 מכשירים עד שמצאנו אחד שנתן לנו את הסכום שרצינו ושם גם היה לנו מקרה די מענין. בארץ שאנחנו מושכים כסף התהליך די פשוט, מכניסים כרטיס, מקלידים קוד, בוחרים משיכה וסכום, לוקחים את הכסף והכרטיס והולכים שמחים ומאושרים לדרכנו וכך גם היה נדמה לנו שזה עובד בהודו, אבל לאחר שהודי שעמד אחרי בתור לקבל כסף העיר את תשומת ליבי, שמתי גם אני לב שישנם מכשירים שלמרות שלקחתי את הכסף והכרטיס בסיום הם שאלו אותי: האם אני רוצה לבצע פעולה נוספת?, הוא אמר שאני חייב ללחוץ על ה NO אחרת מי שבא אחרי יכול להעביר את תכולת הכסף מחשבוני אל חשבונו, בהחלט ארוע לא נעים ומזל שמי שעמד מאחורי היה אדם ישר. דבר נוסף שקשור למשיכת כסף הוא ששמעתי כאילו עדיף למשוך כסף בבנק אינדיה ואכן השתדלתי למשוך בעיקר מהם אבל לא תמיד התאפשר, בבדיקה שעשיתי בארץ מצד שני אחרי שבדקתי את עלויות המשיכה מהמכשירים היגעתי שסך כל עמלות המשיכה, ללא קשר איפה הם היו, של הבנקים שם ופה (כן, גם בצד שלנו יש עמלה) היו כ-4%.
 שחזרנו לדהרמקוט ראינו ליד בית חב"ד בחורה ישראלית עם רגל מגובסת בצורה די רצינית ושאלנו אותה מה קרה לה והיא סיפרה שבאחד הלילות היא פסעה בשביל/רחוב הראשי של דהרמקוט והחליקה ושברה את הרגל בצורה די רצינית שחייבה ניתוח והשתלה של מתכת במקום העצם שהתרסקה, למזלה היא עשתה ביטוח די טוב ויצא שגם בית החולים באזור הזה מתמחה בסוג הזה של ניתוחים, אז היא בהמתנה של כמה שבועות עד שירשו לה לחזור לארץ. בינתיים היא נתנה לנו המלצות לגבי מסעדות טובות באזור כולל אישה טיבטית שגרה במקלוד ג'נג ועושה בבוקר סיר מומו שנגמר בצהריים והוא המומו הכי טוב שהיא אכלה בהודו (היא פעם רביעית בהודו), אז כמובן בדקנו את ההמלצות שלה וחזרנו לספר לה לפני שעזבנו שהיא פגעה בול בכל אחת מההמלצות.

הנוף של דהרמקוט מהשביל לטריונד.

גוגל לנס(LENS) לא היה בטוח מה העץ הזה, אמר שאולי זה אלון השעם.

שהגענו לשביל שמחבר את דהרמקוט לבגסו ראינו את הבחור הזה (מישראל) מנגן לעיזים עם הכלי המוזר הזה, בזכות סובלנותה של העז ההודית, לבחור שלום.