זמן כוכבי:עשירי באוקטובר 2019.

הנסיעה מקוללו למאנלי לקחה משהו כמו שעתיים וחצי באוטובוס מקומי מקרטע, בדרך שעונה על הקריטריונים ההודים של כביש בין עירוני בדרגת משובשות טובה, כלומר אם עשית את הטעות של אכילת ארוחת בוקר לפני הנסיעה, אתה לא תחזור על הטעות הזאת בשנית. איפה שהוא בתחילת הדרך האוטובוס עצר וחשבתי לתומי כשראיתי כמה מהפאנגבים יורדים, שהם הולכים להתפלל את תפילת הדרך, אבל הסתבר לי שכמו מקומות רבים בהודו, שבהם יש מקורות מים שנחשבים מקודשים, גם שם יש איזה מעין עם צלמים אליליים והם ירדו להתפלל ולקחת מים לדרך וגם למזל, ומה אומר ומה אגיד, זה עבד כי האוטובוס הצליח להניע ולהמשיך בדרכו.

צילום ג'וסלין בראון-כהן

לאחר חניה קצרה נוספת לטובת כמה דוכנים בדרך שמכרו אוכל לכל מי שעדיין לא איבד את התיאבון המשכנו בדרכנו עד שבסופו של דבר מצאנו את עצמנו בתחנה המרכזית של מאנלי. התחנה נמצאת בסך הכל משהו כמו עשרים דקות הליכה ממאנלי הישנה שם תכננו להתאכסן, אבל ברור היה לנו שלא כדאי ללכת את המרחק הזה עם מוצילות כבדות על הגב, אז תוך כדי שאנחנו מחפשים טוק טוק, אני מבחין בבחור שיושב בתחנה ונראה פרט לישראלי גם אבוד מעט אז אני פונה אליו בעברית ומתברר שאמנם הוא לא אבוד אבל היה צריך ללכת לאן שהוא ולא רצה להשאיר את הציוד שלו ללא השגחה אז כמובן שהתנדבתי לעזור לו ובתמורה כאשר חזר שאלתי אותו על מעשיו באזור והוא סיפר שעד לא מזמן טייל עם אישתו בנפאל ושם היא מאוד נהנתה, אבל שהגיעו להודו היא החליטה לחזור לארץ והוא ממשיך לטייל לבד, עכשיו הוא סיים שהייה במאנלי והמליץ לנו בחום על מלון קטן שם שפונה לנוף מדהים בשם "איטליה הקטנה", ואף כיוון אותנו לנקודת ריכוז של הטוקטוקים שמאחורי התחנה המרכזית של מאנלי. גם שם התברר לנו ששם הקואופרציה של דארמסלה יצא למרחוק ואין שום טעם להתמקח על המחיר ושהוא אחיד עבור תיירים 120 רופי לעשרים דקות נסיעה, אז בחרנו את זה שהיה נראה לנו הכי נחמד, אבל התברר לנו במהרה שגם זה לא קריטריון טוב לבחירת נהג, כי במקום שיעשה את העלייה לבית חב"ד, שלידו נמצא המלון הוא הוריד אותנו בכניסה למאנלי והצביע על שביל עליה ואמר, זה שם, כמובן אחרי שעלינו בשביל 5 דקות הבנו שזה אולי שם, אבל ממש למעלה כך שחזרנו לכביש הראשי והחלטנו לקחת את המלון שהיה ממש בכניסה אחרי הגשר (Hotel Satkar Residency Manali), החלטה שהתגלתה כטובה מאוד כי אפשר לנו ניידות טובה לכל מקום שיצאנו אליו.

צילום: ג'וסלין בראון – כהן

אין ספק בינתיים שזה היה לא רק החדר הכי טוב שהיינו בו, אלא גם קיבלנו בחדר האמבטיה זוג סבונים לרחיצת ידיים ושני גלילי ניר טואלט ואל יקל הדבר בעינכם יען כי שני פריטים אילו אינם חלק מהנוהל המקובל לחדרי מלון שעד 1500 רופי (75 שח). לאחר ביקורת השירותים גם פנים החדר היה בהחלט סביר ואם נוסיף לזה את העובדה שהוא בקומת הקרקע הרי לא היה לנו על מה להתלונן, כבר שילמנו יותר מזה על הרבה פחות. בעוד אנחנו מתארגנים בחדר אני רואה דרך החלון תהלוכה שמגיעה ממעלה הרחוב ואיך שהיא מגיעה ליד חדרנו הם נעצרים לאיזו תפילה קצרה או משהו הודי דומה ואני מבחין שיש שם מישהו שוכב על איזו אלונקה ומבין מיד שיש כאן מצב שבו הם הולכים לבצע קבורה נוסח הודו, כלומר שרפת גופה, אז אני מזרז את רעייתי לקחת מצלמות ולצאת לרחוב, אבל עד שאנחנו מתארגנים הם כבר לא ניראים כלל ברחוב. אז אני מביט בנחל שעובר מול המלון ומכיוון שאני יודע ששרפת גופות מתבצעת במזח מיוחד ליד המים אני מביט לאורכו ואז שם לב שיש מישהו שהולך עם חתיכת בול עץ בכיוון מורד הנחל, אז אני מחווה לאישתי ושנינו הולכים אחריו. עד שהיגענו למזח שנקראת בפיהם גהט כבר בנו כחצי מזבח מעצים שכל אחד מהאנשים הביא איתו, על קו המים, שהעצים מונחים בשתי וערב, כמובן שאיך שהיגענו הם היביטו בנו בסקרנות, אולם מכיוון שעמדנו מרוחקים יחסית ובטח שלא שלפנו מצלמות לצלם, הם איבדו בנו ענין והימשיכו בבנית המזבח עד שהיגיע לגובה אדם, לאחר מכן הם הסירו את הבגדים הצבעוניים מהאלונקה שעליה הייתה הגופה, ואת הגופה עם האלונקה הניחו על המזבח וכיסו בענפים נוספים היה שם איזה טקס שיתכן שהיה תפילה תוך כדי שהם הידליקו את האש והוסיפו נוזל דליק על העצים. לאחר שהכל בער טוב הם אספו כסף מכל האנשים שבאו לטקס ומסרו אותו למישהו שם אבל אין לי מושג אם זה היה קרוב של הנפטר או שזה היה כוהן. דבר נוסף שלא היה ברור לי הוא שרק הגברים היו בטקס שרפה ואילו הנשים צפו בו ממקום מרוחק וגבוהה יותר, יתכן שזה פשוט ניואנס מקומי כי נדמה לי שראיתי טקס שבו הנשים היו נוכחות.
 שחזרנו לכיוון המלון נתקלנו בדבר הזה:

צילום: ג'וסלין בראון – כהן.

מעין שלט עם צורה של בית שראינו כמותו במספר מקומות וכפי שרואים פרט למספרים הכל כתוב בהודית ובכל זאת מישהו הישקיע הרבה אנרגיה ליצר את האבן ולקבע אותה לסלע במקום הזה, אז ניסינו לנחש מה זה דרך המספרים אבל חוץ מהתאריכים שום דבר לא עשה לנו היגיון, גם לא איזה סוג של סקר או מפקד אוכלוסין והשלט הזה היה רחוק מהישוב ממש ליד מקום השרפה של הגופה, אז רעייתי צילמה תמונה ותיכננו לשאול איזה הודי למה הכוונה שם אולם זה נשכח מאיתנו ובסופו של דבר מצאנו מוצא טכנולוגי שנתן פתרון ואחזור אליו בסוף הרשומה.
 אחרי ששוטטנו בכפר ובדקנו היכן נוכל למצוא כל מיני שרותים שניזדקק להם כמו אוכל, שרותי כביסה, ומכולת, חיפשנו את בית חב"ד שלידו היה אמור להיות המלון המתוכנן שלנו, כדי לשוחח עם ישראלים ולקבל מהם כמה טיפים על המקום מעבר למה שקראתי באתר של למטייל, אך במהרה הסתבר לנו שהוא כבר סגור לעונה זו, ממש כמו בית חב"ד בדרמקוט שנסגר מיד לאחר ראש השנה. את בית הארחה "איטליה הקטנה" אכן מצאנו קרוב לשם ודי שמחנו שלא ניסינו להגיע עד לשם עם המוצילות, את החוויה הזאת נשאיר למישהו עם כושר יותר טוב משלנו. עצרנו לארוחת בוהרים קלה ב Moondance שהיה נראה לנו סביר ונקי והם אמרו לנו שאם נחזור לארוחת ערב נקבל בתור בונוס גם מופע מוזיקלי ואכן חזרנו אבל לא היה משהו ששווה בזכותו לאכול פעמיים באותו מקום. המשכנו לשוטט בין סימטאות הכפר וכנראה שבזכות שההרגשה הכללית שלי השתפרה וכאבי הבטן שלי נעלמו לגמרי בזכות הארוחות הקלות שאכלנו, אז גם התמונות שצילמתי היתחילו להשתפר מעט.

שהיגענו לקצה הכפר פשוט המשכנו ללכת בשביל מעל הנחל שזרם למטה, סתם ככה ללא מטרה מעבר להנאה פשוטה מהנוף ומהכפריים שעברו שם.

צילום: ג'וסלין בראון – כהן

גם כאן כמובן יש חנויות תיירים שבדרך כלל מוכרים במחיר גבוהה מה שאפשר להשיג במקום אחר יותר בזול, הטקטיקה הכמעט קבועה שלהם היא: "Come, come inside, only to see, no buy" אז ג'וס נכנסה לראות את אותם כדורים שעשויים מאבן ושמים בתוכם נר, אבל אמרה לו שהיא לא קונה עכשיו אלא רק בסוף המסלול כאשר נגיע לדלהי, כדי שלא ישבר, אז הוא ניסה לשכנע אותה ששם לא נמצא את זה, והוא יעטוף את זה היטב ומשלא שוכנענו הוא היציע שנקנה את זה והוא ישלח את זה למשפחה שלו שם וניקח מהם… רדף אחרינו בהתמדה בכל ארבעת הימים שהיינו שם בטקטיקות מכירה משתנות, פשוט אלוף.
 אני כאמור חייב תשובה על תעלומת האבן הצהובה וכמו בכל הסבר טוב, אני חייב לקחת את הספינה שלי למסע בזמן ולא כל כך הרבה רק כמה ימים קדימה לרישיקש. כאשר טיילנו שם וחיפשנו איזה מפלון של מים, פגשנו זוג ישראלים צעירים שגם חיפש את אותו המקום, אז מפה לשם טיילנו קצת ביחד וג'וס מספרת להם שהיא ניצרבה, כאשר היינו בדרמהקוט על ידי איזה צמח שחשוד כסוג של סירפד, אבל לא היצליחה לזהות אותו בודאות למרות ששלחה את התמונה לארץ לחבר שעוסק בגננות, אז הבחור שהוא אמנם לא גנן אבל הוא איש תכנה אומר לה, מה הבעיה, יש גוגל לנס (Google lens) את פשוט מצלמת את הצמח ומפעילה עליו את התוכנה והיא עושה סריקה באינטרנט ומביאה לך כל מה שהיא מוצאת על הצילום, פשוט מאוד. אז אנחנו תלמידים טובים והפעלנו על האבן הזאת גוגל טרנסלט (Google translate) וזה מה שקיבלנו:

טוב, אז התרגום הזה, בהנחה שהוא סביר (הנחה די אמיצה לדעתי) מעלה כמה תהיות, קודם כל מה זה קטבול מנוזל? והאם הוא שונה מאחד שלא מנוזל? ובכלל, מחלקה שתים לא אמורה לבנות את הגשר? ומה זה השכר עבודה המצחיק הזה? לגבי ה 971 ימים שלוקח לבנות את הקטבול המנוזל אני אפילו לא רוצה להגיב כי ברור לי לחלוטין שאין מצב גם בביקור הבא שלי בהודו שזה יקרה. אני יודע כי רק מתחייב שאומר משהו על אירגון היצור, אבל לא בא לי לרדת כל כך נמוך. יש שאלות בכיתה?, לא…, אז נמסטה.