זמן כוכבי: שמיני באוקטובר 2019.

אם היו לי תלונות על הכביש בין אמריצר לדארמסלה אני רוצה במעמד חגיגי זה שאני באוטובוס ברמה אירופאית לקולו, להתנצל עמוקות, בדיעבד זה היה כביש טוב בסטנדרטים הודיים, במיוחד כעת שאני יושב בכיסא מרופד ואוטובוס די סביר יחסית לאוטובוס המקומי, ולמרות זאת אני חש כל סלע שהאוטובוס מרטט מעליו ישירות לצדי האחורי ואם חשבתי שמדובר בקטע משובש של כמה דקות, באה המציאות וטפחה על פני עד שמצאנו עצמנו כעבור כשבע שעות עומדים המומים מעיפות וגוף כואב על דרך מסולעת ומאובקת בפאתי קוללו (חץ אדום במפה).

לפנינו ירדו עוד שלושה צעירים שקלטתי מיד שהם ישראלים, הם העמיסו מיד את התרמילים ופסעו לעבר הגשר שמעל נהר הביאס והיה נראה שהגבוהה שבינם מכיר את הודו, אז אמרתי לרעייתי שנשיג אותם ונברר אם יש להם מלון מוזמן או מומלץ במקום. לאחר שהישגנו אותם בדרך שמובילה לתחנה המרכזית של קולו ושוחחנו מעט הבנו שהם, ממש כמונו שמעו שיש פסטיבל מגניב בקוללו והחליטו בדרכם לקסול לבדוק אם זה מעניין, אז הלכנו ביחד ולאחר שבדקנו שתי מלונות שהיו בתפוסה מלאה עקב הפסטיבל הגענו למלון ליד תחנת האוטובוסים (אליפסה במפה) שהיה נראה סביר עבורנו ובדיוק התפנה שם חדר, החלטנו לאחר שהם אמרו שלא יישארו ללון בקוללו שניקח אותו למרות שהמחיר היה מעט גבוהה (2000 רופי ללילה) ביחס לרמתו. החברה הצעירים היו כנראה עם לא יותר מידי כסף ואמרו שינסו למצוא שמירת חפצים במקום, אז הצעתי להם לשמור את התרמילים בחדר שלנו ועדכנתי את בעל המלון שייתן להם את התרמילים שיחזרו. מאחר ורק לבחור אחד משלושתם היה סים, החלפנו אתו טלפונים למקרה שתהיה להם בעיה בקבלת התרמילים. מאחר שהפסטיבל היה אמור להתחיל בחמש בערב, השארנו את המוצילות בחדר, ונפרדנו מהצעירים שהיו להם תוכניות אחרות. אנחנו חצינו את הגשר לכיוון תחנת האוטובוסים והלכנו בכיוון כללי לאזור שמסומן בכוכב קטן (במפה) ושנראה מעניין יותר ואכן הוא התגלה ככזה, בתי מלאכה זעירים, בניה יותר ישנה עם סממנים של הודו לעומת הצד השני שנראה יותר אירופאי בסגנון הבניה. במהרה התברר לנו שבחרנו כיוון טוב כי התחלנו לראות שיירות של אנשים שמגיעים לאזור מהכפרים שמקיפים את קוללו, לבושים בבגדים מסורתיים, עם כלי נגינה וקטורת, שבראש התהלוכה מנשא שנינשא על ידי שתי אנשים, עם האל המקומי של אותו הכפר.
הפסטיבל הוא בן שבוע ונחגג בסגנון מלכותי בצפון הודו, קוללו דושארה הוא אחד האירועים הפופולאריים ביותר של הימאצ'ל פרדש, הוא שואב את המטיילים ממקומות רחוקים בעולם. הוא קורה באזור כינוס מתחת כיפת השמים (כוכב גדול במפה) דאלפור בקוללו שבמדינת הימאצ'ל פרדש (Kullu in Himachal Pradesh state).
 דושרה (Dussehra) זוהי חגיגת הניצחון של האל ההינדי ראמה (Rama) על מלך השדים רבאנה (Ravana) וניצחון הטוב על הרע. דושרה, המכונה גם ויג'יאדאשמי (Vijayadashami) , בהינדואיזם, חג לציון ניצחון ראמה, אוואטר של וישנו (Vishnu), על מלך השדים בן עשר הראשים רבאנה, שחטף את אשתו של רמה, סיטה (Sita). שמו של הפסטיבל נגזר מהמילים בסנסקריט דשה ("עשר") והארה ("תבוסה"). היום זה נחגג על ידי ביצוע טקס פוג'ה (Puja) שזה בעצם סגידה שיכולה לכלול תפילה, הדלקת אש, מנחה וכדומה.

אזור התעשיה של קולו ליד התחנה המרכזית.

אזור התעשיה.

מתכוננים לפסטיבל, אלפי האנשים שמגיעים יצטרכו לאכול.

לא הטעם או ההיגינה שלי, אבל נראה מענין.

ראינו שהתהלוכות נכנסות לסמטאות מעבר ל Ramshila Rd אז עקבנו אחריהן:

ובאותה הזדמנות החלטנו לעשות מאמץ ולהטמע באוכלוסיה המקומית, ורכשנו זוג כובעים, זה לא עבד עבורנו אבל לפחות זכה להערכת המקומים שהתחילו לחייך אלינו.

ששני קבוצות נפגשו בסמטאות, מעבר לפקק תנועה שנוצר שם, היתחיל מעין ריקוד בין נושאי האלונקות של פסלי האלים, ששאלתי אותם לפשר הענין הם ענו שהאלים מברכים זה את זה.

בשלב מסויים הבחנו במגמת כיוון שאליו פונים התהלוכות והגענו איתם למקדש של האל ראמה שם התבצעו טקסים לכל אחת מהקבוצות.

המקדש נקרא מקדש רופי (RUPI) וניתן למצוא אותו במפה.

בחוץ ברחבה התבצע טקס נוסף, שלא ממש ירדתי לעומקו וכאן גם קרה דבר משעשע. בעוד אני מסתובב בין האנשים ומצלם את הטקס, נצמדה אל רעייתי בחורה צעירה. ההודים לפי גם מה שראינו בהמשך אלופים בניצול הזדמנויות והבחורה ראתה כאן שני תיירים שלא מבינים דבר והיא היתחילה להסביר לנו מה קורה כאן, כלומר בעיקר לרעייתי, בהתחלה חשבתי שבסוף היא תבקש כסף על ההדרכה, אבל להפתעתי היא לא ביקש וסיפרה לנו שהיא מתכננת לנסוע לקנדה ללימודים לתואר שני ומנצלת את ההזדמנות לשפר את האנגלית שלה.

באמצע מורת הדרך החמודה שלנו. צילום: ג'וסלין בראון.

כל פעם שמגיעה קבוצה חדשה למקדש, הם תוקעים בחצוצרות לבשר על בואם.

אני חייב לומר שזאת הייתה הפעם הראשונה שבה התחלתי קצת להנות בהודו, ויכולתי לומר שהחוויה הזאת מתחילה להתקרב למשהו שאני בתור צלם ובתור תייר מתחיל להגדיר כשווה את הנסיעה עד לפה. זה לא אומר כמובן שאני מצפה לפסטיבל בכל מקום שאבקר בו, אבל כדי להצדיק נסיעה לא פשוטה כמו הנסיעה להודו, אני מצפה שיהיו שם דברים שירתקו אותי, יענינו אותי, יגרמו לי לחשוב או לענין אינטלקטואלי, אחרת, בשביל מה לנסוע? גם להשאר בבית יכול להיות בסדר.

שחזרנו למלון למנוחה עד לאירוע של הערב, התרמילים של החברה הצעירים כבר לא היו שם ולמרות שלא ממש ציפיתי לכך, הייתי קצת מופתע שלפחות לא התקשרו לעדכן אותנו וכמובן על משהו בסגנון "תודה על העזרה" בטח שלא ציפיתי לשמוע. נראה לי שהדרך לקאסול אצה להם ומקווה שיהנו שם.

שחזרנו ל International Dussehra Ground במקום כבר היה מלא ואנשים המשיכו להגיע ללא הפסקה, הצפיפות שם הייתה גבוהה ולא הצלחתי לצלם דבר וגם לא היה נראה מענין כמו שהיה בבוקר. ניסיתי לצלם עם הסמארטפון אבל יצאה לי רק תמונה אחת שאפשר להגדיר כמענינת.

אחרי כשלוש שעות של צפיפות ושיעמום הבנו שלא יקרו פה דברים מענינים והתחלנו לחפש מסעדה שאפשר לאכול בה בלי תופעות לוואי, אז אחרי שפסלנו כמה היגענו ל Hotel Shobla Royale שנמצא מעבר למגרש של האירוע ושם היו שתי אפשרויות, פיצה האט או המסעדה של המלון והחלטנו לנסות את האחרונה. כבר בכניסה הבנו שזאת מסעדה די , איך לומר, מאילו שמחשיבות את עצמן, לפי המלצר המהודר שליווה אותנו לשולחן, האוכל בעיני היה סביר, אבל זוגתי פחות נהנתה בעיקר בגלל הגישה המתנשאת שלהם שכנראה קילקלה לה את התאבון, המחיר למסעדה כזאת היה סביר, אבל החלטנו ביציאה שזה היה אירוע חד פעמי. שחזרנו למלון למנוחת הלילה, ראינו שטמפרטות המים אולי עומדת בקריטריונים של חסכנות הודית, אבל לא מצליחה להיות יותר מפושרת ולכן שיפרתי בעזרת מברג את טמפרטורת הטרמוסטאט מ 40 מ"צ ל 60 מה שאיפשר לשנינו ומין הסתם גם לאילו שבאו אחרנו להנות ממקלחת סבירה. מחר, מאניקארן ואם נספיק גם קאסול. נמאסטה.