עמק סולנג.

זמן כוכבי:שלוש עשרה באוקטובר 2019
השכמנו לעוד בוקר שימשי בהימליה ולאחר התארגנות קלה שכללה רכישה של פיצוחים, קרקרים ובקבוקי מים לדרך, בדקנו שוב את הכספומט שליד המלון והבנו שנכון לעכשיו הוא לא יותר מקישוט ואת הכסף נוציא ממרכז העיר, ליד התחנה המרכזית של מנאלי.

תחנה מרכזית של מנאלי היא יחסית מקום מסודר לעומת זאת של קוללו, אבל אל תתנו לשקט היחסי להטעות אתכם, הבלגן ההודי חוגג גם כאן. במודיעין של התחנה הבנו שיש אוטובוס לסולאנג כל כשעה וחצי ועוד מעט יצא אוטובוס לשם ונתנו לנו את מספר האוטובוס, אז לאחר שבדקנו את האוטובוסים שליד הרציף המיועד ולא ראינו את המספר המבוקש, הימתנו בסבלנות לכרטיסן שיכריז על האוטובוס. אחרי כ 15 דקות אני רואה איזה אוטובוס יוצא מהמגרש ומתעורר בי חשד שאולי זה היה האוטובוס המיועד, אז אני חוזר למודיעין, שם מתברר לי שצדקתי ופיספסנו את האוטובוס שלנו. בירור לחוץ משהו והתברר לי שלמזלי אנחנו לא צריכים להמתין שעה וחצי לאוטובוס נוסף, כי במקרה יוצא עוד חצי שעה עוד אוטובוס לשם והפעם איתרנו אותו ומיהרנו לתפוס עליו מקום.

צילום: ג'וסלין בראון

כפי שאתם רואים, הפיספוס יצא לטובה כי קיבלנו אוטובוס באיכות משודרגת, יחסית למה שמקובל באזור הזה. הנסיעה לעמק סולאנג אמורה לקחת כחצי שעה, בתנאי כמובן שלא ניתקעים מאחורי שיירת משאיות של הצבא ההודי או בעדר של פרות שהחליטו שהגשר עליו אנחנו אמורים לנסוע הוא בדיוק המקום החביב עליהן לצורך התגרדות או מה שלא יהיה.

צילום: ג'וסלין בראון

נהג האוטובוס כמובן צפר במרץ רב, אבל לא נראה היה שהפרות מתרגשות יותר מידי, או שפשוט כבר היגיעו לדרגת חרשות כזאת שמנעה מהן להבין שאנחנו רוצים לעבור, אז אחרי שפנו לדרך צדדית ופינו לנו את הגשר המשכנו בדרכנו.

למרות שהגענו יחסית מאוחר, קצת אחרי תשע בבוקר המקום היה נראה די מנומנם ולקח לג'וס קצת זמן עד שמצאה מישהו שאמר לה שיוציא רכיבת סוסים של בערך שעה לאיזה מקדש בודהיסטי. אצלי רכיבה על חיות או ביקור במקדש שבו צריך ללכת יחף לא בדיוק אטרקציה, הבטתי בנוף וראיתי את זה:

הבתים הקטנים עם הגגות הירוקים על ההר, היו ניראים לי כמו מקום שכייף להגיע אליו, אז סיכמנו שניפגש בכפר עוד שעתיים שלוש. אני פונה לי לכיוון הנהר והתמונה הראשונה שלי היא גבר מבוגר נלחם בגיזעי עצים שכנראה מיועדים להסקה עבור החורף המתקרב.

לתמונה הזאת יהיה המשך עוד כשלוש שעות שאחזור לסולאנג, בינתיים אני מנסה להגיע לנהר הביאס דרך קמפינג של אוהלים ואשר שם בעצלתיים מתבצעות הכנות לכל מיני פעילויות שג'וסלין כנראה תיקח חלק בהם. אני עובר דרך אחו שנמצא בחורשה ורואה שם את הסוסים שמתבטלים להם והכל כאן עושה תחושה של סוף עונת התיירות.

אני חייב להודות שזאת פעם ראשונה שלי בחיים לראות סוס שממש יושן בכייף שלו בדשא. לדעתי בא אליהם מדריך הרכיבה ואמר להם שיש פה איזו גברת שרוצה טיול למקדש, אז הם עשו הגרלה מי יהיה ביש המזל שיצטרך לוותר על השנ"צ שלו לטובת העבודה. אני ממשיך לרדת לכיוון הנהר היכן שנדמה היה לי שיש איזה גשרון מעל הנהר ומגלה את הדבר הזה:

עכשיו אני לא ממש יודע איך אתם מגדירים את זה, אבל לא ממש נראה לי כמו גשר אלא יותר כמו בול עץ שמישהו שכח פה וכנראה יעלם בשטפון הבא שיבוא עליהם לטובה, אבל אחרי שאני רואה כמה קשישים חוצים על הדבר הזה לצד השני, אני מברך את ברכת "אל תטבילנו" להגנה על המצלמה שלי , עולה על בול העץ שעומד במשימה ביציבות יחסית טובה ומגיע יבש לצידו השני. אני מניח שאם הייתי אומר את התפילה הזאת בואראנאסי הייתי חוסך לעצמי חוויה שעוד תסופר בזמן ובמקום המתאים.
העליה לכפר הייתה בתקן הימלאי רגיל, כלומר תלולה וקשה עבורי אבל לא משהו בילתי נסבל. שהיגעתי למעלה ציפה לי שם כפר די קטן יחסית ובאופן די מפתיע עשה רושם שרוב הבניה בו, הייתה די חדשה כלומר בתים עם בטון ולבנים ומיעוט הבתים היו בסגנון הודי ישן מעץ. שוטטתי בו מעט וצילמתי, אבל בעיקרון היה די דומה למנאלי.

הנוף מעל לבתי הכפר היה מושלג חלקית בפסגות ההרים שמעליו.

הנוף לצד השני לעומת זאת, לכיוון סולאנג והנהר היה הרבה יותר פסטורלי.

כל האזור הזה הוא בעצם אזור חקלאי שבו מגדלים כל מיני סוגים של עצי פרי אך בעיקר תפוחים. שחזרתי למטה לנהר מצאתי קצת יותר למעלה במעלה הנהר גשרון הרבה יותר נורמלי שהיה בנוי מכמה בולי עץ שחוברו יחדיו, מה שחסך לי ברכה נוספת של "שהכל יבש בדברו". את ג'וס פגשתי באחו הסוסים הבטלנים שם היא שיתפה אותי בחוויותיה מהרכיבה והמפגש שהיה לה ליד המקדש עם כמה נשים מקומיות.

אתם יכולים להבין שלפי הדרך בה היא אוחזת את ג'וסלין יש בהחלט מצב שהייתה מאמצת אותה לצמיתות.

אני חייב לומר משהו על התמונה הזאת שהיא רק מבוא לעוד הרבה תמונות ושאני אומר הרבה אני מתכוון להרבה מאוד, שיגיעו בהמשך בכל פעם שהיגענו לאתרי תירות, אבל לא רק, זה קרה גם לפעמים ששוטטנו סתם ברחוב. ג'וס הייתה פשוט להיט בתחום הסלפי וכל ההודיות היפיפיות האלה רצו להצטלם בעיקר איתה, ואם הייתי במקרה לידה הם היסכימו שגם אני אהיה בתמונה. עכשיו, זה לא חלילה שאני מקנא או משהו כזה, בכלל לא, אבל הייתי בארץ היוזמה המסחרית שבה כל שניה מישהו מנסה למכור לך משהו ובכלל לא חשבתי על זה ואסביר למה אני מתכוון. היו שם נשים מבוגרות שהיו לבושות בבגדים מסורתיים והסתובבו עם ארנבי אנגורה לבנים וגדולים, ומי שחפץ היה בתמונה איתן או עם הארנב, היה צריך לתת משהו לקופת הצדקה של הארנב. אני לעומת זאת לא יזמתי דבר והרי יכולתי לאור הביקוש שהיה לג'וסלין לגבות משהו כדי לממן חלק מהטיול שלנו.
ההחלטה הבאה שג'וסלין היתה צריכה לקבל היא מה יהיה האתגר הבא והיא בחרה באומגה שנמתחה על כבל פלדה ארוך שירד מהכפר עד לנהר, אז התמקמתי עם המצלמה בתקווה לצלם אותה, אבל הסתבר שהדבר הזה היה הרבה יותר מהיר ממה שהערכתי וזה מה שיצא מהתמונה:

הדבר הבא שבחנו, לאחר שחזרה מהנהר היה הכדור הזה:

לתוך הכדור מכניסים עד שני אנשים, רתומים כמובן עם ציוד בטיחות ושאותם מקיף בתוך הכדור תווך של רצועות גומי שמקבעות את החלל שלהם באמצע. הדבר הזה אמור להתגלגל בשביל לכיוון הנהר שמשני צידיו שני אנשים שמנווטים אותו עד לאזור שבו הוא נבלם, ממש לפני שהוא חוצה את הגדר ועף לכיוון הנהר. טוב למזלנו התיאוריה לא כל כך עבדה כאן והכדור ירד מהשביל, קיפץ על הסלעים לכיוון מחנה האוהלים ונבלם תוך כדי שמוטט מבנה שכנראה היה השרותים של המחנה שזה אגב הרע במיעוטו, כי האופציה הפחות טובה היתה קריעת הגדר ונפילה לכיוון הנהר.

ברור שאחרי הדגמת היכולת הזאת, אפילו ג'וסלין החליטה שזה קצת יותר מידי אקסטרימי עבורה, כי ברור שבסופו של דבר חשבנו להגיע לרישיקש, אבל העדפנו שימוש באוטובוס ולא בכדור-נהר. בשלב זה ולאור העובדה שאלו פחות או יותר היו כל האפשרויות במקום הסתובבנו מעט בכפר הקטן שצמוד לאתר, בתקווה למצוא מקום סביר ובסטנדרט אירופאי לארוחת צהרים.

זאת דוגמה די מייצגת למראה הכפר.

הזוג מהצילום של הבוקר הביא בינתיים מישהו לסיוע שחתך להם בולי עץ עם משור בנזין.

ואת מה שנשאר לקצץ המשיכו היא ובעלה באופן ידני, תוך כדי שיחה נינוחה עם שכנה.

בתחום המסעדות הייתה לנו פחות הצלחה, כפי שרואים בתמונה.

ואפילו התרנגולת שבחנה את התפריט החליטה לוותר…
מחר נוסעים לרישיקש אז יש לנו סידורי כביסה, מציאת מקום סביר לאכול והזמנת מקום באוטובוס לילה. התחנה של Private And HPTC Volvo Bus Stand, Manali נמצאת כ 2.5 ק"מ מהמלון, ליד הנהר מה שאומר שניקח טוקטוק כדי לא להסחב עם התרמילים עד לשם, עלות הכרטיס הייתה כ 2000 רופי שזה בערך 100שח לבן אדם, מחיר שבמונחים ישראלים לא יקר עבור נסיעה של 14 שעות באוטובוס ממוזג ונוח, כמובן במידה והיה מדובר באוטוסטרדה מהירה, שזה ממש לא המציאות ההודית. היתרון היחידי שאני מוצא כאן היא נסיעת הלילה שתחסוך לי את הצורך לחטוף אולקוס כל פעם שהנהג ההודי יוצא לעקיפה, שזה פחות או יותר רוב הזמן. אז עד מחר, נמסטה.