זמן כוכבישישי באוקטובר  2019

ירדנו לביקור חוזר במטרה לבקר שוב במקדש של הדאלי למה וכמובן למצוא את הטיבטית עם כובע רחב שמוכרת מומו ליד הכניסה למקדש ואכן כמו כל מה שאמרה הבחורה גם התיאור הזה היה מדויק:

אני גם יכול לומר בדיעבד שאכן היה הכי טעים שאכלתי בהודו. את המומואים שמה לנו על צלחת נייר וכאן נוצרה לנו בעיה קלה איפה לשבת כדי לאכול אותם, אז בהתחלה הלכנו לכיוון אחורי המקדש במטרה למצוא מקום ישיבה אבל עדת קבצנים בדרגות נכות שונות שקיבלה שם את פנינו גרמה לנו להבין שעדיף מקום אחר, אז חזרנו לכניסת המקדש ואני מבחין שם באזור ליד הקיר שהוא לא רק נראה נקי, שזה שלעצמו דבר חשוד בהודו אלה גם ממש בגובה ישיבה, אז אני פונה אליו בנחישות רבה, לתפוס לנו מקום לפני שמישהו יקדים אותנו, ומתיישב ופונה לאשתי כדי לזרז אותה. רק אז אני שם לב שהיא מנפנפת בידיה כמו ציפור, ומאחר שזה לא נראה לי כמו זמן טוב לנסות ללמוד לעוף, אני אומר לה, בואי שבי ציפורה נחמדת, אבל היא בשלה ממשיכה לנפנף, "צבע טרי" היא אומרת לי ואני חושב נו טוב, היא באמת הייתה מגייסת מילואים שהייתה צעירה אבל עכשיו להשמיע סיסמאות גיוס, מה אני אומר לה בחוסר סבלנות קל, והיא מחווה על כמטר מהיכן שהתיישבתי ושאני מביט לכיוון רואה שלט שמצהיר בהודית ברורה בהחלט, ושלו ידעתי הודית בטח הייתי מבין כזהירות צבע טרי, וממש על ידו מיכל צבע אפור/סגלגל ומברשת, שמהוות עדות מרשיעה למדי. אני קם בזריזות תוך שמכנסי הטיולים החדשות שלי משמיעות קול מחאה, ומנסות להישאר במצב ישיבה ומגלה שאותו חלק בישבן שלי שהיה בזכות המכנסים שחור, בוהק כרגע באפור/סגול בהיר. נשים, כידוע מוכנות לכל מצב ואין סיכוי שתתפוס אותן לא מוכנות, אז רעייתי הייתה מוכנה גם הפעם ושלפה מתיקה (שמהווה לדעתי סוג של חור שחור שמכיל את כל היקום) חבילה של מגבונים לחים וכך יכולתם לצפות, לו הייתם עומדים בכניסה למקדש הדאלי למה, באישה לא צעירה, מנקה את הישבן לגבר בן 60 שאוחז בידיו צלחת נייר עם תריסר מומואים מעוררי תיאבון. כעבור חצי חבילת מגבונים חזר ישבני פחות או יותר לצבעו הטבעי ואת המומואים החלטנו לכרסם בעמידה תוך כדי שאנו צופים בצבעי ההודי שמוחק את סימני ישבני מהכניסה של הוד קדושתו.

אחרי פתיחה כזאת כל שנשאר לנו זה להיכנס למקדש ולראות האם הפסדנו משהו מכך שלא נתנו לנו להיכנס להרצאה, אבל לא היה נראה כך, רעייתי נכנסה פנימה לאולם התפילה איפה שמורידים את הנעליים ואני מחמת הפטריות החלטתי לוותר על העונג וצפיתי בנוף מהמרפסת שהיה די יפה, שיצאה התביית עלינו טיבטי מקומי עם אנגלית די סבירה יחסית לעובדה שלפי סיפורו הוא ברח מטיבט לפני כשנה וכעת הוא נמצא בתקופת לימודים של כמה חודשים שבסופם הוא יצטרך להתחיל לחפש לעצמו עבודה. אני מניח שזה מעין סל קליטה טיבטי כמו שכאן מקבלים עולים חדשים והיה נראה שהוא מנסה לעשות השלמת הכנסה על חשבוננו על ידי כך שיראה לנו את המקדש, אבל לא היה שם יותר מידי מה להראות ולהסביר או שאולי הידע שלו ורמת ההבנה שלו בהדרכת תיירים לא הייתה ממש טובה, כך שעם כל האמפטיה והרצון שלי להחליף ידע במצלצלים, לא תרמנו ח"י שקלים לקופת הצדקה שלו.

הנרות האלה במקדש הם ממש כמו נרות הנשמה אצלנו, הם מדליקים לזכר בני משפחה שנהרגו בטיבט על ידי הסינים ומסתבר שיש לא מעט כאלה.

אחרי ביקור לא ארוך מידי במקדש יצאנו לקנות קצת פרות ויצאנו לשוטט בעיירה הקטנה, משהו כמו שלוש שעות בהליכה מאוד איטית. יש שם בעיקרון שתי רחובות באזור המקדש ששם גם יש את השוק ומעבר לזה אין יותר מידי מה לראות, ככה שעד 16:00 כבר היינו בחזרה במלון שלנו בדהרמקוט. מכיוון שמחר זה היום האחרון שלנו בדהרמקוט, והרמנו ידיים סופית מהניסיונות לקנות כרטיס אוטובוס דרך אחת מסוכנויות האינטרנט, לאחר שלא הצלחנו לשכנע אותם לקבל כרטיס אשראי בין לאומי מישראל עם סים הודי שהיה לנו בטלפונים. שהיינו ברישיקש סיפר לנו ישראלי שפגשנו שהוא מבצע את ההזמנה עם סים ישראלי שהוא מחזיר לטלפון במקום ההודי, אבל כדי לא להיות מחויב בגלישה סלולרית הוא עושה את זה דרך הוייפיי של המלון. אנחנו קפצנו לסוכנות נסיעות של שמש ברחוב הראשי והבחור שם היה יעיל ועם עברית מצוינת סידר לנו מקום באוטובוס לקולו, שזה אותו אחד שמגיע למנאלי, ולהפתעתי בפחות כסף מהאתר של Red Bus שדרכו ניסינו להזמין. מה אומר, נמסטה.