זמן כוכבי: 3באוקטובר 2019.
בהגסו נאג, או בפי הישראלים בגסו שזה יותר מזכיר שם של חרק, היא בעצם סוג של קופי פייסט של דהרמקוט כלומר מישהו קם בבוקר אחד בבגסו וראה שהולך להם די טוב שם בדהרמקוט עם עסקי התיירות , אז הוא עשה העתק הדבק אליהם, הבעיה רק הייתה שהרחוב הראשי של בגסו הוא סוג של מתלול די רציני, שמחייב שרירי רגליים די טובות יחסית לרחוב הראשי של דהרמקוט ולכן זה יצא די עקום.
את הבוקר פתחנו במקלחת ממש ממש טובה בזכות המערכת הסולרית של המלון שניפקה לנו מים חמים בכמות נדיבה ותנצרו את הרגע הזה כמונו, כי הוא לא חזר בחלק די גדול מהמלונות ובתי הארחה בהם ישנו, זה היה עד כדי כך בלתי סביר שבאילו שמצאתי איך "לתקן" את מצב התרמוסטט שיפרתי את טמפרטורת המים חמים לטובת כל האורחים שיתאכסנו בחדר לדורותיו. אם אנחנו בקטע של שיחה אינטימית על חדרי אמבטיה ושירותים אני רוצה לנצל את המצב ולומר כמה מילים על חדר האמבטיה ההודי. ההודים, איך לומר זאת, לא מאמינים בוילונות אמבטיה מצד אחד ומהצד השני, גם לא כל כך במגבים לניגוב הרצפה משאריות המים, בכלל אם אני בודק את מערכת האמונות שלהם, מסתבר שגם בניר טואלט הם לא ממש מאמינים,אלא יותר בבידה שזה שטיפת המקומות האינטימיים בעזרת זרם מים קר ולא תמיד ממוקד למטרה, כך שאם הגעתם מארץ שמערכת האמונות שלה הפוכה ולא דאגתם להביא ניר טואלט אתכם, תסיימו עם חדר אמבטיה רטוב מאוד בכל הגזרות. אני פיתחתי תאוריה גם בנושא הזה, ההודים, כך נראה לי מאמינים במפלצת המים הטובה ובמפלצת הלכלוך הרעה והבית צריך להישאר נקי מהמפלצת הרעה שמקומה בחוץ, ברחוב, והמקום בו קורה המאבק בין הרע לטוב הוא חדר האמבטיה וכמו כל מקום שיש בו מלחמה, גם כאן החדר מלא בכל אותם מים שהוקרבו במטרה לגרש את מפלצת הלכלוך לרחוב בו היא גרה. בהחלט יתכן שאני טועה ואילו לא מפלצות, אלה אלים, יש להם כל כך הרבה כאלו, שיווה, ברהמה, לקסמי, אז בטח יש גם אל הלכלוך ואל המים הטהורים.
הטיול למפל, כמו טיולים רבים שלנו, התחיל בהתחלה, שזאת פרקטיקה שמצאנו אותה די שימושית, קמים בהתחלה, מתקלחים בהתחלה ואולי אפילו אוכלים שם ארוחת בוקר ואז אנחנו יכולים להרגיש שמישים ומוכנים לטיול. מכיוון שהתחלה הייתה בדהרמקוט, התחלנו שם את הטיול בזה שהלכנו לכיוון השביל שמחבר אותה עם בגסו, שבדרך אנחנו נהנים מהאווירה הכפרית של העיירה ומקפידים לתעד את החוויות שלנו על גבי החיישן.
באחת החצרות הופתעתי לראות, אישה מטפלת בפרה קשורה עם עגלה, זאת מכיוון שכל הפרות שראיתי עד אז בהודו היו פרות חופש, כמובן שיותר מאוחר ככל שטיילתי ראיתי מגוון של יחסי פרה-אדם ולא ממש הצלחתי לפענח את הסיבות לכל אחד מסוגי היחסים.
בית לבנים אדום אבל לא בית חב"ד, היו שם עוד בניינים שיכולתי לומר בודאות שאינם בית חב"ד, במיוחד מכיוון שלא היו אדומים, בכלל נראה לי שיש תמ"מ שזה תקן מחייב מינימלי מתי מותר לכנות בית בשם זה.
רועת צאן משקיפה על בגסו, בירידה שבין דהרמקוט לבגסו. הבתים שבתמונה שייכים לבגסו עילית. הדרך משם למפל היא משהו כמו שעה הליכה נינוחה בגנון הטיולים בגליל, אבל לדעתי מי שלא רגיל להליכה בגבהים כאלה שיקח לעצמו יותר זמן.
שחזרנו לדהרמקוט שוב עברנו בנקודת רעיית הצאן בין הכפרים אבל הפעם היה שם רועה צאן עם גדי תינוק, שאלתי אותו אם הוא קנה אותו בתרי זוזי, אבל הוא רק חייך, בטוח היה מחייך יותר אם הייתי מחליף את הזוזים ברופיות.
את היום קינחנו במסעדה שנקראת שמים וממוקמת ממש ממול למלון שלנו דהרמקוט אין בתחילת הרחוב הראשי. לבעלים של מסעדה זאת יש עוד מסעדה בשם שמים קטנים, אשר ממוקמת קרוב לסוכנות הנסיעות של שמש, אבל לא על הרחוב הראשי, אלא מעט פנימה. הנוף שם יותר יפה והגודל הקטן שלה עושה אותה למקום אינטימי ונעים, האוכל כמובן טעים.
