זמן כוכביראשון באוקטובר 2019

אם יש משהו שאזכור כל ימי חיי, או לפחות עד מחר בבוקר הוא הרגע הראשון בו יצאנו מהטרמינל של שדה התעופה באמריצר ופגשנו את הרחוב ההודי. אני מביט אל הכאוס הצבעוני והמטורף של בית המשוגעים הזה, תוך כדי כך שאני מרגיש איך המולקולות הקרירות האחרונות של הטרמינל מתאדות במהירות מעורפי, ועיני מביטות בחוסר אמון אל מה שעולם הדימויים המצומצם שלי עד לרגע זה, יכול לתאר כרחוב עזתי ביום גרוע במיוחד והמחשבה הבאה שמתגנבת למוחי היא שאני צריך לרוץ בחזרה למטוס ולתפוס את הטייס האידיוט שהביא אותנו בטעות למקום הלא נכון, אבל האוטובוס, אם אפשר לקרוא ככה לגרוטאה הצהובה שמולנו, שחונה לו על המגרש החולי המאובק, כתוב עליו באותיות של קידוש הלבנה בצבע אדום,”פריי רייד טו גולדן טמפל" שזה משהו כמו נסיעה בחינם למקדש הזהב. בשלב זה אני מסכם לעצמי שאנחנו תקועים במדינה העלובה והמטונפת הזאת למשך 31 הימים הקרובים ומלכסן את עיני לרעייתי לראות את תגובתה, אבל היא עסוקה בלהסביר בנימוס בריטי אופייני לחצי תריסר ההודים שמקיפים אותנו, ומקרקרים, טקסי סייר, טוק טוק סייר, שאין עלינו כסף ואנחנו מחפשים מכשיר ATM ואני רואה בעיניים שלהם שאין מצב שהם מאמינים לה לשנייה, כי לא יכול להיות שלאישה הלבנה הזאת עם המבטא הבריטי המצוחצח הזה אין כסף. אני סורק את הרחבה הענקית והמחוררת בבורות רבים שעמוסה לעייפה באנשים, לבושים בשלל צבעי הקשת, נעים בין אופנועים, ריקשות, מכוניות ואוטובוסים שמצפצפים בקולי קולות, תוך שהם בולמים מילימטרים ספורים מהאנשים או אחד מהשני, עוברים מצד ימין, עוברים מצד שמאל, ללא שום חוקיות שנראית לעין, פרט לרצון הטבעי להתקדם הלאה בכל מחיר והדבר היחידי שעולה במוחי פרט כמובן לרצון הפרימיטיבי לא להיות פה, הם הציורים הכאוטיים של פיטר ברויגל האב שמזכירים במשהו את הרחוב ההודי, אבל בציורים שלו למרות העומס יש איזו רמה מסוימת של ניקיון ואילו המציאות ההודית היא סוג של עליבות מטונפת שחוגגת את עצמה, ואם אני צריך לחשוב על דימוי שיתאר אותה, אפתח בזה שהייתה תחרות האישה הכי מכוערת בעולם ובאמת באו הנשים הכי מכוערות מכל קצוות תבל להתחרות, אבל מי שלקחה את כולן בהליכה הייתה הודו, אבל כאן קרה משהו מוזר, כי במקום פשוט לקחת את הפרס ולהיעלם, היא התלבשה בבגדים הכי צבעוניים שלה ושמה את האיפור הכי בולט ומודגש ויצאה בקרחנה מוטרפת מלווה באורות ופיצוצים של זיקוקי דינור.

בינתיים מבטי המשוטט בקדחתנות מבחין בכיתוב הגואל של ATM ומחלץ את רעייתי משיעור של נימוסים והליכות לאספסוף ההודי אל השקט המבורך של חדרון בצידי הטרמינל בו ממוקמת עמדת הכספומט.

שיצאנו חזרה לרחוב היינו עשירים ב 10000 רופי, סקרתי שנית את האוטובוס המרופט ואמרתי לרעייתי שדי מעניין שכמעט אף אחד לא עולה עליו למרות שהוא מציע נסיעה בחינם לעיר למקדש הזהב, ותהייתי האם כדאי לעלות עליו, היא ללא היסוס ענתה ששווה לנסות שתוך כדי כך האוטובוס התחיל לנוע, רצנו לכיוונו ועלינו עליו תוך וידוא שאכן הוא נוסע למחוז חפצנו.

(תמונת אילוסטרציה)

הסיקי המבוגר בעל הזקן הענק והבגדים הלבנים שנהג באוטובוס, ניווט אותו בבטחה בכביש המחורר כגבינה שוויצרית, תוך כדי כך שהוא מקפיד להיכנס לכל בור אפשרי ובלוויית צפצופים בלתי פוסקים לכל דבר אחר שנע אף הוא על הכביש בקרבתו, וכאן הוא המקום לומר מספר מילים על הדרך ההודית בהשוואה למקבילתה במדינות העולם המערבי. בעולם המערבי הכבישים מחולקים לסוגים שמגדירים מה מהירות כלי הרכב שרשאים לנוע על אותה דרך, כך שלא תמצא רכב אטי שנוסע בכביש מהיר. הדרך בהודו לעומת זאת, כולם נעים עליה, כלי רכב, אנשים, פרות, כלבים, קופים, סוסים, חזירי בר, ומידי פעם גם פילים, העדיפות כאן נקבעת לפי משקל הרכב בחזקת כוח הצופר שלו מה שאומר שאוטובוסים ומשאיות הם בראש שרשרת המזון וכולם מפנים להם את הדרך ברגע שהם צופרים, בתחתית כמובן, אחרי ההודים הולכי הרגל, הפרות, הקופים והכלבים, נמצאים כמובן התיירים ובמיוחד אילו שזה עתה נחתו ולא ממש הפנימו את חוקי הרחוב, כך שעד לסוף הטיול אני כבר אפסע ביותר אדישות בזמן שמישהו מאחורי יצפצף במלוא צופרו, אך כרגע זה היום הראשון ואנחנו מקפצים בבעתה בין כלי הרכב ששועטים מסביבנו... אה, ציינתי שמדרכות בהודו, פחות או יותר לא ממש קיימות, ואם הן נמצאות ואף אחד לא נוסע עליהן, אזי פרושה עליהן מרכולתו של איזה בסטיונר. אחרי 25 דקות היגיע האוטובוס למשהו שנראה פחות כמו עזה המופצצת ויותר כמו מרכז העיר אמריצר, כלומר עזה אבל מלאה ברכבים בכל מקום אפשרי, הנהג לשאלתי איפה הגולדן טמפל החווה לאיזה כיוון בילתי מתחייב ומלמל משהו שאולי היה, תעופו לי מהעניים ומהאוטובוס, אבל אני לא מתחייב על זה, יען כי הסיקית שלי לא משהו ויכול להיות שפשוט הוא פלט בביישנות, שיהיה לכם יום נעים. ירדנו לרחוב עמוסי תרמילים ומיד הוקפנו בהודים שרצו מאוד לעזור לנו בפתרון של השלמת כל מיני דברים שחסרים לנו ופשוט עוד לא היינו מודעים להם, אבל רעייתי שוב פעם בנימוס בריטי היסבירה להם שכל מה שאנחנו כרגע צריכים זאת עזרה קטנה במציאת סוכנות של איירטל כך שנוכל להשתמש בסמארטפון ליותר מאשר שעון כיס. עכשיו, כאן יש איזה קטע הודי שבכללי הוא אולי משעשע אבל שאתה עם מוצילה כבדה על הגב, אז אולי קצת פחות, כאשר אתה מבקש מהם כיוון והם לא יודעים, ישנן שתי תגובות אפשריות, הראשונה היא שהם יצביעו לכיוון מסויים שבה נדמה להם שמקום נמצא ושאני מבקש להיות יותר ספציפי, הם אומרים, זה עוד עשר או עשרים חנויות, כאשר יש מצב שהם טועים בפקטור 50 או שהפרוש שלהם למה זאת חנות אחת שונה משלנו. התגובה השניה ואני משוכנע שרבים מאיתנו מכירים אותה, היא לנדנד את הראש כאילו יש להם ציר מהעורף לכיוון הלסת, ואז הכי חשוב זה לא להקשיב למילים אלא להבין את המשמעות של הנדנוד, כי זה יכול להיות כל דבר שבין, עזוב אותי באמא שלך, לאין לי מושג למה אתה שואל דווקא אותי, אבל בסדר, אני אנסה להראות כאילו אני מנסה לפחות לחשוב על השאלה שלך.

אחרי הליכה של יותר מקילומטר פעם ראשונה עם מוצילות של כ 13 קג' המזגן של הארץ המובטחת, חנות האיירטל, היה מעודד מאוד ואיתו גם נעלמו כל רעשי הרחוב, לבחור הנחמד עם הטורבן בצבע אופטימי של ורוד, שניגש אלינו איך שהורנו את המוצילות הסברנו שחפצה נפשנו בשני סימים מקומיים שאנו מצפים לתשובה של, בטח, אין שום בעיה ולצאת אחרי כחצי שעה מקסימום למלון ואחר כך לחילופי המשמר בגבול, שהם כידוע קטע משעשע מהסרטים.

"ממליץ מקומי יש לכם?"

"ממליץ? אנחנו רק לפני שעה הגענו, ובכלל על מה אתה מדבר?"

אחרי דיון לא כל כך קל אני מבין מימנו שאנחנו צריכים מישהו מקומי, שיש לו טלפון והוא ממליץ עלינו (למה?) שנוכל לקבל סים מקומי ואת המספר טלפון שלו מכניסים לבקשה שלנו בתור OTP , (שוב פעם, למה? ואל תשאלו אותי מה זה OTP) כדי להפעיל את הקו. בשלב הזה אני שומע ברקע מישהו מדבר במבטא מוכר ומבחין בשתי בחורות צעירות מהארץ, ופונה אליהן ושואל אותן אם גם מהן ביקשו את הממליץ המקומי? שאני מקווה עדיין בסתר ליבי שעוד מעט יופיע דן שילון ויאמר לי שהמתיחה הסתיימה ושאומר שלום לצופיי הטלוויזיה..., אבל לא! הן מאשרות לי במלוא הרצינות שזאת אכן הדרישה כאן והן פשוט לקחו את נהג הטוק טוק שיהיה ממליץ שלהן.

אני פונה למוכר ואומר לו, אני יכול להביא כל אחד?

הוא עונה לי, כן אין בעיה.

טוב, הראש שלי עובד שעות נוספות ואני אומר לו בעל בית המלון שלי זה בסדר?

כן, הוא עונה לי.

אני מתחבר דרך הוויפי של החנות לגוגל מאפ שלי, מוצא את המלון שסימנתי עוד בארץ, ונותן לו את הכתובת וטלפון של המלון, שנמצא בסך הכל כ 10 – 15 דקות הליכה משם, אבל שיחה עם בעל המלון מבהירה לנו שקודם עלינו להירשם ורק אחר כך ימליץ עלינו, לא פראייר ההודי. אני מביט בשעון, הזמן לא לטובתנו ואם זה ימשך ככה, לא נגיע לגבול שזה בפני עצמו אירוע של לפחות שעה נסיעה, אז יוצאים לרחוב עם המוצילות, מזגזגים בינות לתנועה הסואנת, להודים הנודניקים, וצואת הפרות ומגיעים למלון שברור לנו כי אפילו בתרחיש האופטימי ביותר, אין סיכוי שראה ימים טובים, משלמים את המחיר המופקע לדעתי של 700 רופי (35שח), וחוזרים לחנות עם קבלה שעליה מספר הטלפון, בזמן שיא של כ 45 דקות, ומושיטים אותה לבחור שמופתע לראות אותנו שנית בפרק זמן קצר כל כך.

הסים שלי הלך יחסית לעובדה שהתהליך התבצע על הסמארטפון של הבחור, די מהר ותוך כשעה, כולל פתרון תקלות (כמו למשל הוא שינה לי את התפריט לאנגלית כדי שיוכל לעבוד עם הטלפון שלי), היה לי קו פעיל, אבל שניגש לטלפון של אישתי, התברר אחרי מספר ניסיונות שמספר הטלפון של בעל בית המלון, טוב רק עבור מספר אחד ביום והוא רצה שנחזור שוב למחרת, מה שהיה משבש לי את התוכניות שגם ככה היו די גבוליות מבחינת הזמן, וכאן די התחלתי להתרגז ואמרתי לו בקול די רם שאני צריך היום את הטלפון פעיל ולא משנה לי איך, קרמה אולי לא כל כך טובה להודו, אבל כנראה שקצת עזרה, כי איש מבוגר שישב שם אמר לו, אני אערוב לו, קח את הטלפון שלי. אני מביט בפליאה על התפנית הפתאומית ומחייך לאיש המבוגר עם זקן לבן שלבוש בבגד לבן וטורבן צהוב ומנסה להחליט אם זה מעין חוש הומור הודי כאשר האנשים בחדר צוחקים, אני מחייך אליו ואומר לו תודה רבה והוא אומר משהו על מחויבות הדדית של אנשים לעזור זה לזה, מסיים את עניניו עם הבחור שמולו ישב ופונה אלי ואומר:

מאיפה אתם?

אני עונה לו, מישראל.

אווו, עונה לי , הייתי בישראל כמה פעמים ויש לי שם חברים, בואו ניתן להם לעבוד ואני אזמין אותך בינתיים לכוס תה.

אני חושב, כוס תה זה אומר להכנס לאחד מהדוכנים האלה, כלומר מים שלהם וכלים שלהם, לא טוב בכלל, אבל אין מצב שאני יכול לסרב להזמנה אחרי שמול כל החדר הוא בא לעזור לי, מחייך ואומר, תודה רבה אבל אני לא רוצה להכביד עלייך.

אין בעיה הוא מבטל אותי בהינף יד ואנחנו יוצאים לדהבה הסמוכה לכוס תה.

אני מביט בחשש באיש שמוזג מים מברז מלוכלך לקומקום שחור ומפוייח וכדי להעסיק את מחשבותי במקום אחר אני פונה אליו ושואל אותו איך היגיע לבקר בישראל?

אהה עונה לי, אני אחד המזכירים של מקדש הזהב, ואני יוצא מטעמם לשליחויות בכל מיני מקומות בעולם, אז יוצא לי להכיר אנשים, היום אני לא בתפקיד, אבל תבואו מחר בבוקר ואראה לכם את המקדש.

שחזרנו לחנות, כבר היה ברור לשנינו שאין מצב שנגיע לחילופי המשמר בגבול, כך שקיבלנו די בשלווה את הידיעה שגם המספר שלו לא עבד ושנצטרך לחזור למחרת בבוקר, הם פותחים רק ב 10 בבוקר מכיוון שזהו יום חג. נמסטה.

מקדש הזהב בלילה וביום.

המציאות, ללא תמונות קיימת רק בדמיוננו וגם התמונות הם לא המציאות הכי אמינה שבעולם ואת זה אומר לכם האיש, שהיה פעם ילד ושבגיל שמונה קנה לראשונה בחייו מצלמה, צילם איתה ביפו מגדל פעמונים בעת שאילו צלצלו וקיבל את השיעור הראשון בחייו על ההבדל בין צילום למציאות, בעת שהביט באכזבה בתמונה שלא צלצלה כלל. יש אנשים שהיו כתוצאה מהתובנה הזאת מנסים לשנות את המציאות, ויש כאלו שאומרים לעצמם, זאת המציאות כפי שהיא בראש שלי וחיים עם זה, אילו הייתי מהסוג הראשון יתכן שהייתי הופך לממציא של תמונה עם תוסף קול, אבל אני שייך לסוג השני ולכן נהייתי לצלם שמביט על המציאות ומפרש אותה בדרכו.

השארתי אותנו מפנימים את המציאות שיש ברשותנו טלפון אחד פעיל וכמה שעות של ערב והחלטנו לנווט מהחנות את 1200 המטרים שהפרידו ביננו לבין מקדש הזהב ולפחות לחוות אותו בשעות החשכה ובכך להוציא משהו טוב ממה שנשאר מאותו היום. קבלת החלטות אמרתי? כן, אותם החלטות שאנחנו מקבלים, אם כתוצאה מהחלטה רצינית ומושכלת ואם כתוצאה מתהליך ריגשי אמוציונלי של חלקיק שניה בסופו של דבר מובילה את נתיב חיינו בדרכים שלא צפינו מראש ויוצרת עבורנו מציאות, או אם תרצו תמונה שונה מימה שהתכוונו אליה בתחילה. המימד הזה של חוסר ידיעה, של הפתעה, של מקריות שבוראת את עצמה לתוך המציאות שלנו, היא התבלין שהופך את התבשיל שרקחנו במו ידנו ועם קצת עזרה מאלוהי המקריות, למשהו שאולי שווה טעימה. הניווט שהיה אמור תוך כ 15-20 דקות להביא אותנו למתחם של מקדש הזהב, הפך עם שנכנסנו לרחובות הצרים , העמוסים בכלי רכב , של הקסבה, לסיוט, כי לצפיפות לדוחק ולרעש נוסף גם האלמנט של חוסר הידיעה האם הכיוון שבו הלכנו נכון, שכן סימוני הרחובות היו גרועים ותפקוד הגי פי אס התגלה כלא מדויק ברחובות הצרים עם הבנינים הגבוהים שמנעו קליטה איכותית של הלווינים. אחרי שעה של שיטוטים ברחובות צרים ומטונפים עמוסי אנשים ורכבים בכמות לא סבירה בעליל, נכנסנו באנחת רווחה למתחם ה"סטרילי" יחסית של המקדש, אליו לפחות כלי רכב אינם רשאים להיכנס.שבאנו במבואה למתחם, רעייתי הצדיקה, שאמונה ביננו על התנהגות מנומסת ונכונה, ציינה בדקות אבחנה שעלינו למסור את נעלינו בחלון המיועד למסירת נעלים למשמרת, זאת מכיוון שאותו אלוהים שאחראי על המקדש הזה, אינו מוכן לארח אנשים נעולים מכל סוג שהוא. לכסנתי מבט לא ממש מרוצה על משטחי הפלסטיק שהיו מרוחים לאורך השביל המוביל למתחם המקדש, עליהם פסעה אוכלוסייתה המאמינה של פאנג'ב, כאשר מהצדדים עומדים אנשים צעירים ומקפידים להשקות את המשטח, דהיינו מתכון בטוח לפטרת רגליים מסוג אי שזה כידוע הסוג הכי שווה. זה הוביל אותי להרהור שאולי עדיף להשאר עם גרבי הסקי העבים שלי, אולם האישה שבחלון היצביעה עליהם ואמרה בפאנג'בית מתקדמת משהו כמו, |"גם את הגרביים" שהיא משאירה את רגליי האירו-מעודנות להתמודד עם קשיחותם של רגליים הודיות שבאבולוציה של אלפי שנים גרמו לפטריות לפחד להדבק ברגליים הודיות, ואם לא דיי בזה, היא החוותה בשפת חרשים-אילמים פאנג'בית אל מיכל שהכיל מטפחות בצבע כתום ואשר נחבשו באותו יום על ידי לפחות רבבת הודים ורמזה באותה שפה שעלי לקשור אותה לראשי במעין פרפרזה ל|"אעלה את מקדש הזהב , אל ראש שמחותי|". לא הייתי מאושר מכך, אבל היא נראתה מאוד החלטית ואם יש משהו שלמדתי מאימי זה שלא כדאי להתווכח עם נשים החלטיות.

שהייתה מרוצה , עד כמה שיכלה להיות מאיך שנראנו, שיחררה אותנו לדרך הפלסטיק האדומה, עליה פסענו בואכה בריכה די גדולה אשר בתוכה ניצב מבנה ריבועי מוזהב, זוהר באור יקרות, ומחובר לאחת הגדות במעבר צר חנוק באנשים שכנראה עמדו בתור להכנס למבנה. מסביב לברכה הלכו או ישבו אנשים רבים, חבושים בכובעים פאנג'בים, מעין טורבן, וחלקם אף היה חגור בפגיון קטן. פסענו לאיטנו על משטח הפלסטיק הקשה והקפנו את המקדש מארבעה צדדיו, אבל למרות שינוי נקודת המבט הוא נראה די זהה מכל אחד מין הצדדים, ככה שנראה לי שבהחלט ניתן לותר על ההקפה ולהסתפק בצד אחד. בנוסף גם העובדה שלא ניתן היה לגשת עד למקדש (אלא אם אתה בעובי של יתוש) ולקחת איזו דוגמית מאחת מפיאותיו, או לפחות לחרות עליו "פה היה יאיר מישראל", הפכה את כל הביקור למעט משעמם, והדבר היחידי שהפיג מעט את השיעמום היו המבטים הספק סקרניים ספק מחויכים ששלחו אלינו הפנג'בים, שכנראה הרבה זמן לא ראו משהו משעשע כמונו.

הביקור ביום לא היה שיפור מדהים, סוג של קופי פייסט ללילה, ההגעה הייתה הפעם עם ריקשה שלקחנו מהמלון והביאה אותנו לצד השני של המתחם שזה איזור של מדרחוב שבתחילתו ממוקמים כמה בתי מלון והנה תובנה שקפצה לי, גם אם הם מעט יותר יקרים עדיף ללון שם כי חוץ ממקדש הזהב אין מה לראות שם והמחיר שלהם יתקזז לכם עם העלות של הריקשות.

אם כבר מדברים על מלון אנחנו לנו ב Tourist guest house in Grand trunk Rd. ולמרות שהמחיר הזול יחסית עשוי לקסום לכם זה פשוט חור עלוב שהגעתי אליו כתוצאה מהמלצה שקבלתי. מספיק מבט אחד בדוד החשמל שמתפורר מחלודה ומהמגעים שמוציאים ניצוצות כדי להבין שהמילה תחזוקה אינה במילון שלהם.

האסטרטגיה שהשתמשנו בה באופן כללי הייתה סימון כל המקומות בהם אנו רוצים לבקר על מפת גוגל ולאחר מכן היינו יום לפני מעבר למקום חדש, בודקים באזור שסימנו בתי מלון והארחה בתחום מחירים של 800-1500 רופי (40-75 שח או 11-41$), וקוראים את ההמלצות שקיבלו ממטילים, רצוי המלצות מהתקופה האחרונה ועם תמונות. אני חייב לציין שזאת התגלתה כדרך די טובה למציאת לינה כאשר את ההזמנה בדרך כלל עשינו דרך אתר הזמנות שהופיע בגוגל מפות או בטלפון ישירות למלון. החסרון של השיטה שבה מזמינים יום יומיים מראש היא שאם יש באותו אזור חג או קרנבל, המחירים יעלו בהתאמה או יותר גרוע להשאר ללא מקום לינה, זה לא קרה לנו אבל היה מקום שהיגענו אליו בתקופת חג ולקחנו מלון יותר יקר ממה שתיכננו.

בסיום הביקור הקצר במקדש הזהב חזרנו לאירטל כדי להשלים את רישום הסים השני והפעם הם השתמשו בי כממליץ עבור אישתי כך שכעבור שעה קלה יצאנו לרחוב וניווטנו בקלילות יחסית למלון. שהיגענו למלון ניסינו לתקשר עם פקיד הקבלה שלא היה דובר אנגלית בנסיון להבין אם ניתן להקדים את הנסיעה לדארמסאלה כך שלא נגיע לשם בחצות, אך היפנה אותנו לאחד האורחים במלון, בחור נחמד שחיי בגרמניה ומידי פעם קופץ להודו לצרכי עבודה, הוא בדק בסמרטופון שלו ואמר שעוד חצי שעה יש אוטובוס שיוצא לדארמאסלה ומיועד לתיירים. מהר מהר ארזנו את המוצילות שלנו ויצאנו איתו בבהילות לכיוון התחנה המרכזית של אמריצר, רק כדי לגלות שהוא העלה אותנו על "לוקאל באס" כזה שמיועד למקומיים שמעונינים להגיע בזול באוטובוס מאסף עם מליון תחנות, ובלי חלונות שניתן לסגור אותם לדארמאסלה. מה אגיד? נמסטה.