טיול קרוואנים של משפחת טבת יום ד' (חלק 3)

צפייה בפרופיל

שליחת הודעה

הבלוג של Shlomy3182452

Shlomy3182452

צפייה בפרופיל

שליחת הודעה

הבלוג של Shlomy3182452

10/09/2012 עודכן: 06/11/2012

1,472

The Longest Day in our trip

הקדמה
בעיית הבעיות ונקודת התרופה שלי במהלך הטיול בכלל ובפרט ביום ספציפי זה הייתה: ליקוט-אינפורמציה לצורך יצירת מאגר עתידי ללא עיון מעמיק בו.

תזכורת מפרקים קודמים:

"לפתע חולפים בעד פי-מנהרה ארוכה, זאת תהייה הפעם הראשונה שאנהג במנהרה מהן זאת. מהירות המותרת שמונים קמ"ש,נתיבי צר מידי מלהכיל את רכבי (הערכה סובייקטיבית). בצידי הימיני מאיים קיר בטון ומצידי השמאלי, נתיב נגדי. פזלתי לסירוגין אל עבר המראה, מוודא שהמרחק נשמר מהקיר המאיים, בעודי יכול גונב קמעה מהנתיב השמאלי. רכבים דוהרים בעקבותיי כך שאיני יכול להוריד מהמהירות.ידי מונחות על ההגה אוחזות בו חזק, מבטי מפוקס. כל משאית אשר חולפת מהכיוון הנגדי אותי מבהילה, בעיני רוחי אנו נהדפים מילימטר אחר מילימטר אל דופן -המנהרה".

יוצאים מהחניה ומתמזגים עם כביש 169. לפתע מבחינים בפתחה של מנהרה נוספת. זאת תהיה רק יריית הפתיחה לקראת שרשרת מנהרות מבעיתות ובאורכים שונים, חלקן רחבות דיים לכשלושה נתיבים עבור כל כיוון ודרכן נאלץ לנוע .

ישנן ישרות כפלס, אחרות מתעקלות כבננה למערב/מזרח. הפחד רק נבנה ומתעצם מאחת ולבאה שתצוץ.

אנו עוברים באחת אפלולית וארוכה. לאט לאט בוקעות להן קרני- אור. יוצאים מצידה האחר אל הכביש הראשי, מימיננו נהר רחב שוצף.

אין צורך להאריך בהסברים ולהכביר במילים: אספר אפיזודה להמחשת נתיב התלאות. אנו נקלעים לסיטואציה שבעת יציאה באחת ממיני המחילות, גשם זלעפות יורד, מטפסים על כביש מהיר ומיד נבלעים באחת נוספת, לאחר כרבע שעה של נסיעה בעלטה, נורים ככדור החוצה ואין זכר לגשם אשר ירד. פנייה של אשתי חיוורות והיא על סף הבכי, אולם שומרת על קור רוח. שרה קטע משירו של אייל גולן: "מי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד"
רוטינת הפזמון כ-loop חוזרת על עצמה (בעת כניסה למנהרה ולעיתים במהלך חצייתה).
אולם פחדיה כאין וכאפס לעומת פחדיי אשר בי מקוננים, היות וכובד האחריות רובצת על כתפי ולא על כתפייה.

אצייר משוואת קושי, אמנה רק חלק מהמשתנים על מנת להמחיש את הקשיים שהתמודדנו במהלך היום (אינני מתכוון למשוואת רימן)

מכשול נוסף בו אנו נתקלים חזור ונשנה ובווריאציות שונות ומשונות בשלבי הטיול ובפרט ביום ספציפי זה הינו:

תיקונים ושינוים שנערכים בכבישים ראשיים במהלך שעות היום. והרי הסיטואציה: תארו לעצמכם סגירת נתיבים בכביש ראשי. לפתע כממשפך, שלושת הנתיבים מתנקזים ומתמזגים לכדי עורק דקיק אחד, (למזלנו התנועה דלילה ולא נוצר פקק).
אנוס אני לדהור במהירות המכסימלית מחמאת החשש פן אעכב נהגים אחרים. כל אותו העת בראשי מהדהדת המחשבה "איך נפלתי מן הפח אל הפחת", נתיב המנהרות או נסיעה בכביש ומכשול בו, מה עדיף על מה?!. עלי לשמור על ריכוז גבוה, ברם בשל רוחב רכבי וכן אי- ניסיוני הקושי מתעצם ומוכפל וזאת מהחשש לסטות קמעה לימין ו'להתגרד' בגדר כביש או לחילופין לסטות לשמאל ולהתנגש בפגוש קדמי של רכב המגיח ממולי.
העייפות הרבה שצברתי ושמתבטאת בין היתר, בהסחות קשב, באובדן ריכוז, המשימה כמעט שאינה ברת ביצוע.
הדרך הינה מונוטוניות חד- גונית

הגרוע מכל

נהגתם נסיעה ארוכה ולא הדלקתם מיד את הרדיו או שמתם דיסק עם מוסיקה?!זהו מבחינתי"הקש ששבר את גב הגמל" וזהו הפרמטר האחרון. ובכן אנו מבלים בחלל קרוואן מזערי. שוהים אחד במחיצת רעהו זה מספר ימים, עשרים וארבע שעות ביממה ומתנדיים בדממה, למעט שיחות סתמיות והערות, הנסיעה כולה מתרחשת בלא מוזיקה אך לא מתוך בחירה.

דיסקים צרובים אינם מתאימים למערכת שמע של רכבנו.
התדרים של תחנת הרדיו לא ידועים לנו.

"ובכן הגיעו מים עד נפש, תמצאי כבר תחנה, אני לא מבין מהי אפוא הבעיה, כל שאת צריכה לעשות זה רק לחפש, אני נרדם! תחוסי עלי!". אולם עד מהרה אשתי מתייאשת ומפסיקה את חיפושייה וכך אני שב לנהוג בדממה.

סָרְתִּי מהכביש המהיר שהצטמצם לכדי נתיב אחד (בשל השיפוצים ) אל חניית מנוחה (P). אשתי נכנסת לטוריסט אינפורמיישן, מבררת פרטים: כששבה
ובפיה הבשורה. התחוור לי ששני האתרים נסגרים בשעה חמש בערב ואנו לא נספיק להגיע אליהם ולכן, נאלץ לפסוח מעליהם וניסע ישירות ליעדנו הבא. המרחק המשוער הינו שש שעות.

מסב ראשי לאחור ומביט בילדים, חושכות עיניי. הביסלי ותפוצ'יפס פזורים על הרצפה וכן על המושבים, התינוקת מכוסה כולה בפיסות עיסתית קטנות. יוצא מהרכב מותח את אברי, גבי כואב, אנו למעלה מארבע וחצי שעות בנסיעה. נכנס לקרוואן עם מטאטא מיניאטורי ומנקה את הלכלוך ומתריע באופן חגיגי שיותר אסורה האכילה בתוככי הקרוואן. מפרקים את הבוסטרים ומנערים אותם היטב וממהרים לשוב אל הדרך.

המחדל ועוד מחדל שווה גזל זמן.

·ע"פ התכנון המקורי היינו אמורים להחנות בחניון Eichenwald
(חניון אשר ממוקם ליד העיירות: Imst &Fiss ) ברם, שיניתי את דעתי בדקה
התשעים- חנינו באופן ספונטני בחניון s.n.p camping. (וזאת בשל קרבתו למפלי קרמל) חש זוועה וכי הבטחתי לבני אטרקציות מבעוד מועד ואילו עתה
מפאת חוזר זמן נאלץ לפסוח על שניים עיקריים שמלכתחילה יועדו לו.

·טיפוס רגלי על הר- קרמל ואי לקיחת מונית, חסכון של מאה שקלים אולם בפועל גזילת זמן יקר מפז והתעייפות מיותרת.

·כניסה עם קרוואן לעיירת קרמל - מיותר! (לא היה צורך בכך מלכתחילה) אלא
להמשיך בכביש הראשי עד לחנייה המיועדת.

·חנינו בחנייה מרוחקת משער הכניסה לאתר מפלי קרמל. שוב! אנו בזבזנו זמן יקר.

ממשיכים בנסיעה נכנסים בעל כורכנו בעד פתח מנהרה עמוקה, כל שנייה בה כנצח נצחים, המעבר בה מורט עצבים, אני הולך ומתכווץ ואילו התעלה הולכת ומתארכת, שותק ולא מגיב והמנהרה רוחשת ומרעישה, כמעט וחצי שעה של נסיעה מהירה, כולי דרוך כקפיץ, לופת את ההגה בכפות ידי המיוזעות. יוצאים מצידה האחר ולפני שמתאוששים נכנסים ויוצאים לסירוגין משרשרת מנהרות, בטרם כל כניסה בני צועק בהתלהבות "הנה מנהרה, יאוווו", ואשתי מפזמת :"מי שמאמין לא מפחד" ובעת יציאה מוסיפה "ישתבח שמו", ואני עוד כרגע קט מתפלץ.

חולפים בעד כביש מהיר והנה בשנית נפתחים להם ארובות השמיים. גשם עז החל לרדת, כמויות עצומות של מים ניתזים על גגי וזולגים אל הזגוגית הקדמית, נוצר מיסוך. רכבים מאטים את מהירות נסיעתם, אחדים נעמדים בצידי הדרך. ממלמל "למה זה קורה לנו?!" אך בעוז ממשיך קדימה. עלי להגיע היום לשערי פארק אירופה ויהי מה והרי הבטחתי לבני.

אשתי מבחינה כי נורת הזהרה בלוח השעונים נדלקת. עוטה פרצוף תוגה ישובה לצידי חרדתית, הנה ובשנית היא על סף הבכי, מוצא כוח ומרגיעה, מבטיח שבתחנת הדלק הראשונה אמצע מזור, נעצור ונשאל. עוד פתח מנהרה והנה תוך כדי דהירה בה, עוקף אתנו בקלילות קרוואן נוסף, הרוח שבאה אחריו כמעט הסיטה במקצת את רכבי ימינה. מקללו מחמת הפחד ובתחנת דלק דרכנו בשנית מצטלבות. מבקש מאשתי שתהייה שוב ברת-כוחי ושתועיל לבקש עזרה.

נער בגיל העשרה המוקדמים יורד בעד כבש הקרוואן, קרב. מביט בלוח-השעונים,
מבטו אומר הכל: "איני יודע אשאל את אבי הוא מיד ישוב" אחר הולך.
אביו יוצא מחנות נוחות עוד ורגע הוא נבלע בתוככי רכבו. "לכי,לכי.. אל תוותרי"
מדרבן באשתי קלות, אולם הגבר (תרתי משמע) מקדימנו ונחלץ לעזרתנו מחוייך ומסביר פנים.
"הנורה אשר דולקת, הנה נורת-בקרת שיוט". הופתעתי לדעת כי קיימת פונקציה מהן זאת ברכבי. נפרדים לשלום. הקללה מוסרת ומוסבת לברכה- לבבית.

עתה בכל עת שנאלץ לחצות מנהרה, לא אצטרך לפזול ללוח הבקרה ולבדוק גם כי מד מהירותי עומד על המהירות המתבקשת, אוכל אך ורק לפזול קמעה במראה ולוודא שאן אני קרב לשפת המדרכה או לקו-ההפרדה.

בטרם אני יוצא מתחנת הדלק אני מאט ליד נערה צעירה שיושבת בגפה על שפת המדרכה ומעשנת סיגריה ומבקש מאשתי שתועיל בטובה ותשאל "איזה תחנת רדיו ניתן להאזין פה?" .אנו מודים לנערה מכל הלב. אשתי מכוונת את הרדיו ואני נוהג ומאזין לצליליו וחיוך מרוח על פרצופי. להפתעתנו, מוזיקה נוסטלגית ועכשווית מתנגנת לסירוגין, מיטב הלהיטים באנגלית. מתמוגג מאושר, מנענע את חלק גופי העליון וכך גם בני רוקד במושבו והתינוקת צוהלת ושמחה.

http://www.youtube.com/watch?v=yXeh9TxJFtE&feature=fvwrel

דוהרים על כביש ראשי וחולפים ביעף על פני עיירת Fiss ו Imst אשר נמצאת לא הרחק מכאן, בלית בררה ממשיכים הלאה השעה חמש בערב.