תקציר פרק הקודם
ראשית דבר- בעת שליקטתי אטרקציות לילדים באירופה, נתקלתי באתר שסקר בהרחבה פסגות הרים במזרח שוויץ. אחת מהן הינה Kronberg Mountain, בכתבה הוזכר שמסלול ההליכה, מיועד למטיבי לכת, משך הטיול כשלוש שעות אופיו של המסלול נוח. ברם לא שאלתי את עצמי את שאלת השאלות "אם אנו עונים על קריטריון של משפחות אשר מטיבי לכת!?".
חרה לי על שהחמצנו את הנסיעה ברכבת אלפינית ב Fiss && Imst
והנה בחזית בניין הרכבל מבחין במסילת * Alpine Coaster. כמהתי לחוות את חווית הרכיבה יחד עם בני, אם לא עתה אימתי?!. אשתי ממונת על רכישת כרטיסים "אל תשכחי לרכוש כרטיסים לרכבל, כיוון הלוך בלבד". מטפסים על הקרון צהבהב, נרתמים למושבנו, ילדי יישוב מלפני. תחילה הקרון מטפס לאיטו מעל, מרחק של כ-חמש מאות מטרים ולי אין שליטה עליו. בהגיענו לפיק המסילה אנו מדרדרים מטה. בפניות החדות האטתי מעט את המהירות. הגלישה חווייתית במידה מספקת, אדרנלין זרם בעורקנו, בני צוהל ואני עמו, אולם עבור נסיעה אשר חולפת ביעף למרחק של כחצי קילומטר המחיר בהחלט מופרז.
הנסיעה ברכבל מעלה
אמחיש ע"י דוגמא: מטפסים בגרם מדרגות אל הקומה השנייה שמובילה לטרמינל ומחכים באולם- נוסעים עם תיירים נוספים. מביט על הכרטיסים, המלל רשום בשפה שוודית, איני מבין על מה חויבנו ומדוע הסכום כל כך גבוה. שואל זוג טיילים אקראיים "האם הכרטיסים מיועדים לנסיעה הלוך ושוב או שמא רק להלוך?". התבהר לי שכפי שחשדתי, חייבנו על נסיעה מיותרת. יורד במרוצה אל הכספר ומבקש את יתרת כספנו בחזרה. מחיש פעמי מעלה ומגיע בטיימינג הנכון- בעת פתיחת הדלתות.
מטפסים על קרון גדול כגודלו של מחצית האוטובוס. מוסעים מעלה בעמידה, הצפיפות גבוהה.המושבים שמלפנינו נתפסו ע"י קבוצה אנשים הלוקים בשכלם. במהלך הנסיעה כשהרכבל חוצה עמודים שתפקידם לפזר את העומס, מתרחשת האצה. הקבוצה שואגת מהנאה "ווואו" ומיד לאחר מכן המה מצחקוקים, אף אני ובני מצטרפים לקריאות ההנאה הילדותית, שאר הנוסעים נותרים מאופקים, נמנעים מקשר- עין ישיר.
מגיעים אל קצה האחו המתוחם בגדר תיל. תמרור צהבהב מורה על מעבר לשדה נוסף ברם, עלינו תחילה לחצותו. שלט מורה כי הגדר הינה חשמלית (למניעת בריחת פרות). ניתן לחלוף בעד הגדר רק עי" הרמת חוט אשר קשור לגדר. מושכו מעל ואילו אשתי משתופפת ומזדחלת, "נו כבר!" גוער בילדותיות, רוח שטות נכנסת בי. אי לכך אשתי עושה תנועה חפוזה ומתחשמלת. "אההההה," חמתה בוערת בה, מגדפת בכעס, ממצמצת בעיניה הכואבות "חכה,חכה אני יראה לך מה זה!" "איני אשם", מתגונן ומצחקק בקול גדול. "לבל תשכחי התינוקת עמי שלא תחשבי על זה" תחילה חוצה בחשש, מיד אחרי בני, "אבא אל תחשמל אותי טוב?".
הדרך עודנה מתמשכת. אשתי בא בטרוניא חזור ונשנה: "אוף אין לי כוח" "לאן לקחת אותנו?, מה זה מסע כומתה", "אתה בטוח שזאת דרך חזרה?". שנית עלינו לחצות גדרות חשמל, אלא שהפעם המעבר בדמות מדרגות ברזל בלא מעקה. לאחר התחשמלותה של אשתי, הגדרות הללו מקבלים משנה של תוקף וחשיבות רבה מי גדול (אני) ועד קטן(בני). כל צעד ושעל היה נמדד וכל הגה נשקל
תוך כדי צעידה מסכמים לכשנגיע לקרוואן נאכל צהריים שכן בטננו מקרקרת. מבחינים בצרכניית המחנה אשתי קונת לחמניות, ואילו אני נשרע על המדרגות כמעט וחסר הכרה. בני לוקח בלא רשות סוכריית מקל ומחלץ את העטיפה. כשיוצאים מהמכולת אנו יוצרים רעש מכלום, אע"פ שהילד עייף, גוערים בו קלות, משתי החזיתות. עתה הוא נעלב והחל מייבב, מתחוללת דרמה קטנה. פוסעים לצידי הכביש. בשארית כוחותנו מגיעים לחניית הקרוואן ממוטטים. פותח את דלת רכבנו, מוריד את כבש המדרגות ומטפס חולץ נעלים ונכנס עם התינוקת למיטה. אשתי מתעצבנת תקום ותעזור. מנסה להרוויח מעט זמן, עפעפי כבדים אך היא בשלה, לופתת בפרק כפות רגליי וע"י כיפופם כלפי מטה אני מתרומם מעלה בחוסר רצון. שנינו מגחכים.
* מגלשת הרים
הוספתי תמונות/סרטים התיאור מתחת האובייקט.


גדר חשמלית

מעבר צר עם תמרור מורה דרך
מגלשה פינית

סרטון שמסכם את המסלול הירידה, הקפלה, ונוף משגע