פרק 11

הצפון – אנורד'פורה וג'אפנה 15.10.15 עד 22.10.15

ביום חמישי 15.10.15 יצאנו לדרך, הגענו בטוקטוק עם נילאנטה לכפר ואנאטיוולאו (Vannativllu), עלינו לאוטובוס קטן, מיניבוס, מהזן שיש מיזוג אויר, אבל במקרה הפרטי הזה, לא היה. היה רכב מוזנח וישן, שהתמלא והתרוקן חליפות לאורך הדרך, כ- 30 ק"מ, עד פוטאלם.

בעצם, הכוונה הייתה לעלות לאוטובוס שעובר פעמיים ביום לכיוון העיר מאנאר (Mannnar) לכיוון כללי צפונה. כביש הרבה יותר מעניין עובר דרך שמורת ווילפאטו כביש פנימי אזורי טיולי יותר, נקרא כביש מאנאר. כשהגענו לכביש ובררנו על מצב האוטובוס שאנחנו מתכננים עליו, הסתבר שהיום הוא לא יהיה בגלל הגשמים המרובים שהיו ביממה האחרונה. בעצם הכביש נסגר לאחר שגשר הוצף במעבר של הכביש בשטח פארק ווילפאטו.

לא נותר לנו אלא לנסוע לפוטאלם ומשם להמשיך.

עלינו כאמור לאוטובוס וממנו ירדנו בתחנה המרכזית של פוטאלם מתוך כוונה לתפוס את האוטובוס לעיר מאנאר והאי מאנאר עם המבצר ההולנדי, לשהות כמה ימים לחוף הים ולנוח מהתקופה בגרדן איסטייט.

התחנה שלנו הייתה ברחוב ליד התחנה המרכזית, האוטובוס למאנאר מגיע מקולומבו, מלא וצפוף. נהג טוקטוק נצמד אלינו בניסיון לשכנע אותנו לנסוע אתו, הוא מכיר דרכי קיצור וכדאי לנו. הסברנו לו שדרכי הקיצור מוצפות והתקציב שלנו מתאים לאוטובוס ואם הוא רוצה נשלם לו את מחיר האוטובוס. הוא לא הרפה, אך בשלב מסוים הלך, לא לפני שאמר שיחזור עוד מעט.

בינתיים הבנו שעדיף לנו לנסוע עד אנורד'פורה (Anuradhapura), במרחק של כ- 70 ק"מ.

עיר גדולה וצומת דרכים הכרחית בדרך למאנאר. כמה דקות לאחר לכתו מופיע מהשמיים ידידנו הוותיק רושאן פררה נהג הטוקטוק שהביא אותנו לגארדן איסטייט לפני כ- 10 ימים.

השמחה גדולה, חיבוקים נשיקות ובואו אני אקח אתכם באיזה מחיר שתגידו. נשברנו, והמרנו את ההחלטה של רק אוטובוס די מהר, הכרנו את התחשיב לפי קילומטר, נקבנו במחיר הוגן רושאן הסכים והתחלנו להעמיס את הטוקטוק תוך כך מופיע נהג הטוקטוק מהבוקר, נעלב עד עמקי נשמתו ולא עזרו כל ההסברים שרושאן הוא חבר ותיק ובכלל נוסעים להגיד שלום להוריו וכדומה.…

נערי ונערות בית ספר תיכון בפרויקט שיפור פני הסביבה – גרפיטי על חומת בית הספר בהנחיית המורות 

יצאנו לדרך ללא שהיות מיותרות, הכרנו את הכביש, נסענו עליו עם רושאן בניסיון הראשון להגיע לגארדן איסטייט ביום שהגענו לפוטאלם. הפיל שפגשנו באותו ערב לא חיכה לנו היום. עצרנו להפסקה במסעדה ליד הכניסה הראשית של הפארק הענק (1085קמ"ר) ווילפאטו נשיונאל פארק

(Wilpattu National Park) החלטנו שאנחנו מוותרים על כניסה אליו.

הגענו לאונוראדנאפורה מהצד היפה שלה, דרך פארק עם סלעי ענק מיוחד במינו אבן שואבת לצילומי חתן כלה ודרך העיר העתיקה, הבנו שיש מה לראות וצריך להקדיש לה זמן.

רושאן הביא אותנו לגסטהאווז שהכיר והכירו אותו, את מי אנחנו פוגשים יושב בכניסה? את הטוקטוקאי מהבוקר בפוטאלם. לא נעים. התגברנו. המקום סביר, לא משהו, החלטנו להישאר, בתקווה שהוא יקבל את חלקו על כך כמקובל כאן.

רוחצים באגם בכניסה לאונוראדנאפורה מכיוון פוטאלם

אולם חתונות צמוד למסעדת ארוחת הערב שלנו, ליד המלון

נשארנו שתי לילות, עברנו על האטרקציות המקומיות, מבנים ומקדשים מתקופת היותה בירה מקומית כמאה מאתיים שנים לפני הספירה. תקופת הגעתו של בודהה לסרי לנקה.

קישוטים במקדש בודהיסטי עתיק, מזכיר משהו?

בין לבין, בצהרים נכנסנו לאיזה בית הארחה, הגענו לשם בעצם בטעות בגלל אי הבנה של נהג טוקטוק שלקחנו והבין שאנחנו מחפשים מקום לינה הייתה שם גם מסעדה, החלטנו לנצל את המזל ולאכול ארוחת צהרים. תוך כדי המתנה לארוחה שהזמנו הצטרף לשולחן בעל הבית, בחור כבן ארבעים עם הרבה בטחון עצמי שהקים את המקום ומתפעל אותו תוך כך דאג להוריו ואחיו, הייתה שיחה מאוד מעניינת שנגעה בהיסטוריה הרחוקה, אלפי שנים לאחור להיעלמותם של עשרת השבטים והאפשרות שחלקים מהם הגיעו להודו ולסרי לנקה. לצערי אני לא יכול לשחזר את השיחה אבל היה מרתק.

תוך כדי ארוחה הרגשתי שמשהו רע קורה לי בפה, בשיניים ליתר דיוק. החלטתי להמשיך בתוכניות בתקווה שהדברים יסתדרו בעצמם או שאוכל להתגבר.

החלטנו לוותר על מאנאר ולנסוע ישירות למחוז הצפוני לעיר ג'אפנה. כבר ביום שישי קנינו כרטיסים לרכבת של שבת.

בשבת בבוקר די מוקדם, לפני 9.00 עוברת הרכבת לג'אפנה. רכבת ממוזגת כולה. באמת התחשבות, מגיעה מקולומבו, עלינו לשלוש שעות נסיעה עד ג'אפנה. המסילה צפונה עברה שיפוצים לאחר סיום המלחמה, הרכבת מהירה ונוחה. עדיין מאוד מיטלטלת אך טלטול נוח יותר כשיש מיזוג אויר…

הנופים מתחלפים מאזורים חקלאיים עיירות, כפרים ושדות אורז לחולות, לגונות ומלחות.

נכנסנו לג'אפנה, התחנה נמצאת במרכז העיר, כמעט פספסנו את הירידה חיכינו לתחנה סופית, אך הסתבר שהרכבת ממשיכה לפרבר צפוני והיה צריך לרדת במהירות מה שהיה מאוד קשה עם כל החבילות שלנו, איזה זוג נחמד שישבו מאחורינו עזר לנו. לקחנו טוקטוק למלון, שכמובן הזמנו מראש.

ההזמנה לחדר עם מטבח צמוד שמאפשר להיות עצמאיים עם הכלכלה ולהכין ארוחות לבד.

נפלנו. המלון, חדש ויפה הינו מלון דירות, אנחנו הזמנו חדר שהוא חלק מדירה, שלא כמו שהופיע באתר באינטרנט לא הולך עם המטבח, שהוא חלק מהדירה. נוצרה תסבוכת, אנחנו הזמנו משהו שעל פי דעתם אין אפשרות לקבל, אחרי טלפון לבוס, שהיה עסוק ולא היה אפשר לדבר אתו, הוצע לנו להישאר ללילה הראשון ואז מאוחר יותר לאחר שניתן יהיה לדבר עם הבוס יוחלט אם לאפשר לנו גישה למטבח, בעצם לעבור לחלק הגדול של הדירה הכולל את המטבח.

בערב הסתבר שתמורת עוד 10$ כלומר 50$ במקום ארבעים נוכל לעבור לחלק המורחב, וזאת במקום מחיר של 60$ המקובל. אנחנו כבר מראש, הבנו שזאת תהיה ההצעה שלהם עשינו סיבוב ברחוב ומצאנו כמה אפשרויות אחרות מהם בחרנו את "הווילה על הפארק הישן". וילה עם עשרה חדרים, סיכמנו על מחיר של 29$ לחדר ענק עם מטבחון צמוד פרטי.

ברחוב הראשי של ג'אפנה, מבנים שנפגעו במלחמה הקשה שהסתיימה ב- 2009, לידם מתחם משוקם

עברנו לווילה בבוקר. משם יצאנו למסעותינו בחצי האי ג'אפנה.

חצי האי ג'אפנה, מיושב בעיירות, כפרים חקלאיים שדות אורז ירקות ומטעים כולל סוג של עץ דקל שלא ראינו קודם, נקרא דקל פאלמירה, הכפות שלו דומות לכפות של ושינגטוניה המוכרת מאוד בארץ. גדרות רבות, בעיקר של מחנות צבא מכוסות בכפות אלו במקום שימוש בפחים או אמצעי אחר למנוע הצצה לתוכם.

2 מתוך סידרה של שלטי אמרות מאת מפורסמי העולם להגברת המוטיבציה לשיתוף פעולה לשלום למען ידע השכלה, שיקום ופיתוח

כל יום היינו מטיילים באזור אחר, במבצר ההולנדי הענקי, שנבנה על שרידי מבצר פורטוגלי מלפני מעל 400 שנה. ובמן המלחמה מוקמה בו מפקדה צבאית של אחד הצדדים, ההרס הרב מההפגזות ניכר במקום, אך בכל זאת רבים פוקדים את המבצר בימי א' והוא פופולרי גם בצילומי חתן כלה…

בעיר שרידי בניינים שנהרסו במלחמה, ביניהם שרידי כנסיה ליד הווילה שלנו. נראה שהייתה יפיפייה בימיה הטובים, לפחות מהבחינה הארכיטקטית.

נמל דייגים קטן לא רחוק, ממנו יוצאים דייגים ללגונה לאיסוף פירות ים מהמלכודות אותם הם פורשים במים הרדודים.

הכבישים באזורים החקלאיים נוראיים, נראה שאין מי שיטפל בהם או אין תקציב או אלוהים יודע מה, נסיעה בהם היא תחליף מעולה למכשירי הרזיה ופיתוח הגוף בגלל כמות הרעידות והקפיצות. לפחות במהירויות הנמוכות בהם אפשר לנסוע, אולי אם היה אפשר לנסוע מהר 60-70 קמ"ש ויותר, היה אפשר לדלג מראש מהמורה לראש מהמורה מבלי לרדת לקרקעית הייתה נוצרת נסיעה "חלקה". בנוסף הכבישים צרים אין מקום ל-2 מכוניות כך שתמיד צריך לרדת לאין שוליים כשבאה מכונית ממול, אחלה סידור…

נסענו בתחבורה ציבורית, באוטובוסים, ביקרנו במעיין קירימאלאי הקדוש, שהגישה אליו נפתחה ע"י הצבא רק בשנים האחרונות. מעיין קדוש ומיוחסות לו סגולות מרפא.

המעיין נמצא ממש על חוף האוקיאנוס ההודי, אמצע השבוע והמקום הומה אדם, רוחצים בבריכות לחוד גברים ולחוד בריכה לנשים, עם ירידה מסודרת לים בחוף האוקיאנוס עם גלים המתנפצים על המדרגות …

קבוצת ילדות בית ספר, בתלבושת אחידה לבנה עניבות וסרטים ירוקים...

פטרול ימי במה שנראה כספינת "דבור" עובר לאורך החוף. בצמוד לאתר המעיין כמובן מקדשים, מקדש הינדי עתיק ומוזנח, עצים גודלים מתוך קירות האבן, בצמוד מבנה של מקדש חדש חדש נראה שנבנה לאחר סיום המלחמה..

ליד העיירה צ'ונאקאם נמצאים כ- 20 מבנים מסתוריים נקראים דאגובות, בני כ- 2000 שנה, מין מבנים עגולים עם כיפה, סגורים ללא חלון או דלת השטח מגודר ונמצא בתהליך של שיפוץ או חפירות, לא ברור. לא ידוע מה היה השימוש של הדאגובות אחת הסברות שהם קברים.

הפה שלא לומר השיניים הציקו לי מאוד, הלכנו לרופא שיניים מקומי שמצאנו במרכזה הסואן של ג'אפנה. נכנסנו קיבלה אותנו אישה צעירה, הציגה את עצמה כרופאת השיניים, ביקשה שלא אכנס עם הנעליים לחדר הטיפול.

כשהצגתי לה את הבעיה בדקה הסתכלה והחליטה לקרוא לתגבורת.

מהצד השני של חדר הטיפולים היה מסדרון ישב שם איש גדול בגופיה לבנה ויחף, ועסק בדבר מה, לא זוכר, אולי תיקן אופניים? "דוד בוא תראה" או משהו כזה היא קראה לכיוונו. הדוד עזב את עיסוקו ניכנס לחדר הלך לכיור לרחוץ ידיים (לפחות זה) ובא לבדוק מה קורה, שהרופאה הצעירה לא מצליחה להתגבר עליו.

ברגע הזה הבנתי שעם כל הכבוד לרופאים המקומיים אני לא מתכוון לקבל זריקה מהם ובלי זריקת הרדמה אי אפשר לגעת בפה שמאז האירוע רק הלך מצבו והחמיר, בכל זאת עברו כבר ארבע חמישה ימים. הסתבר שאיש הגופייה הוא רופא שיניים ותיק ורב ניסיון, רק במקרה הוא נראה כמו וטרינר... הודנו להם והלכנו ללא טיפול. היה ברור שחייבים לתכנן את החזרה לקולומבו למצוא רופא שיניים מהמאה הנוכחית.…

לא רצינו לוותר על הנסיעה לקצה הצפוני לראות את מזח הפילים, מזח בו העמיסו עד המאה ה- 19 פילים שניצודו בסרי לנקה ונמכרו לצבאות כל המדינות במזרח הרחוק, ויאטנם, בורמה ועוד. הטנקים בצבא הקדום.

וכך הוספתי עוד זמן לזיהום להתגבר בפה ולנו עוד אפשרות לראות עוד כמה פלאות....

גולת הכותרת הייתה הנסיעה לאי קאראיטיבו (Karaitivu), לכפר קארינאגר (Karainagar) לחוף קזוארינה היפה, (מפליא אבל שם החוף על שם עצי הקזוארינה הרבים במקום) כאשר בדרך חוצים בכביש שנסלל על הלגונה ממש על המים ולאורכו מלכודות לפירות ים ודייגים עם רשתות השלכה ואלפי ציפורים מסוגים שונים. מראות מרהיבים.

בחוף קאזוארינה באי קאראיטיבו (Karaitivu), ליד הכפר קארינאגר (Karainagar)

ללא ספק מבצר האמנהיל (Hammenhiel Fort) המנוהל ע"י חיל הים כמלון בוטיק מיוחד, נייבי הוטל (Navy Hotel) עם מסעדה חדשה מרשימה היה השיא של ביקורנו בג'אפנה ובנותיה.

השרות והאוכל היו מעולים… גם המחיר של הארוחה, לצערנו לא תכננו לינה במלון הבוטיק המיוחד כל כך...

הגענו בדיוק לשעת השקיעה, זה היה בונוס גדול. התמונות שלא יכולנו להפסיק לצלם עד החשיכה המוחלטת ולאחריה, כאילו לקוחות מאיזה ספר אגדות…

הכוונה הייתה לערוך טיול סיבובי דרך האיים במסלול החוזר לג'אפנה מדרום מערב, אבל המעבורת מפסיקה לעבוד עם רדת החשיכה כך שחזרנו בכביש הים, ואח"כ בדרך מקבילה לדרך שבאנו דרכה אך עם אותן קפיצות וטלטולים מעצבנים.

נסענו ישירות לתחנת הרכבת לקנות כרטיסים לנסיעה לקולומבו מחר. כבר לא היו, הקופאי אמר לנו, לאחר שיצא אלינו החוצה, כדאי שנבוא למחרת בחמש בבוקר, כאשר מוציאים למכירה כרטיסים שנשמרו כרזרבה, או משהו דומה, או אז יש מצב שנמצא כרטיסים. קבענו עם נהג הטוקטוק להגיע לאסוף אותי מהווילה בחמש בבוקר.

מסעדת גרין גראס (Green Grass) בה סעדנו את הפרידה שלנו מג'אפנה הייתה מעולה

למחרת בחמש אני בחוץ ונהג, יוק, אחרי כמה טלפונים אליו ויתרתי צעדתי כשלוש מאות ארבע מאות מטר עד מלון קרוב לידו מתרכזים תמיד טוקטוקאים, מצאתי אחד נסעתי לקופת הרכבת, אך הסתבר כי הכרטיסים יהיו רק אחרי שבע. חזרתי לווילה וכמובן נסעתי פעם נוספת אחרי שבע, חיכיתי עוד חצי שעה עד ששחררו את הכרטיסים, האיר לנו המזל, קניתי לבסוף.

בינתיים התקשרנו לפייסל בחווה בקוטאדניאווה (החווה הראשונה בה שהינו לאחר הגעתנו לסרי לנקה, לקבל המלצות על רופא שיניים בקולומבו. ואכן קיבלנו. תכננו להגיע לקולומבו ובבוקר לנסוע למרפאה.

הרכבת יוצאת מג'אפנה בסביבות אחת בצהריים ואמורה להגיע לקולומבו לאחר שש – שבע שעות....רכבת חדישה כולה ממוזגת.

נסיעה אין סופית, הרכבת קופצת ומתנדנדת לפעמים בצורה שנראית מסוכנת ממש. שקיעה , לילה. מחשיך בשש בערב בערך. רק אחרי שמונה הגענו לתחנה הסופית שלנו בפרבר מדרום לקולמבו, מאונט לאוינה (Mount Lavinia). ירדנו ללא רציף בעזרת שלבים כמו של סולם הנמצאים מתחת לדלת. בדרך כלל לא רואים ולא משתמשים בהם בגלל הרציף, אבל כאן ללא רציף הרכבת הייתה פתאום מאוד גבוהה, אני לא זוכר אם עיינה או אני בכל אופן מי מאתנו איבד את שיווי המשקל בגלל התרמיל הכבד שהעל הגב תוך כדי ירידה בסולם השלבים ונפל אל מתחת לרכבת, רק חסר היה שתתחיל לנסוע... כמובן שתוך שניות כבר נחלץ למקום בטוח אבל זה היה לא נעים בלשון המעטה...

היינו אמורים להתאכסן בוויט ווילה בפרבר שכן מוראטאווה (Moratuwa), עוד כרבע שעה בטוקטוק.

לקראת תשע בערב הגענו בשעה טובה למנוחה ולנחלה זמנית...

המקום רחוק מלהיות מלבב או בכלל דומה למה שרואים או ניתן להבין מהפרטים עליו באינטרנט. הבעלים של המקום אדם כבן שישים + קיבל אותנו בלבביות על כך אין תלונות... התארחו במקום זוג הוא גרמני כבן חמישים לערך וזוגתו צעירה בשנות העשרים שלה מהנוי ויאטנם. שוחחנו אתם מעט למחרת כבר לא פגשנו אותם...

התוכנית הייתה לקום בבוקר ולנסוע למרפאת שיניים של רופא שקיבלנו מפייסל עם מחמאות רבות כרופא הטוב ביותר בסרי לנקה...

המשך בפרק הבא - קולומבו והשבוע האחרון בנאגומבו - סוף המסע...