סלטה
האוטובוס מטוקומן היה זוועתי, צפוף ומסריח. לאחר חמש שעות של נסיעה דרך נופים מדהימים ונשימה דרך הפה, נגלה לעיני מחזה מרהיב. סלטה, העיר הגדולה ביותר בצפון ארגנטינה, מכסה את כל שטח העמק בו היא נמצאת, מוקפת הרים מכל עבר, בגובה 1200 מטר.
התמקמתי בהוסטל המקומי ברחוב בואנוס איירס, בשם backpackers. ההוסטל מומלץ ביותר, תמורת 12 פסו ללילה, ישנה הרגשה מאוד ביתית כשפוגשים המון אנשים חדשים. הגעתי ללא שום ידע על המקום, ויותר חשוב, הגעתי לבד. תוך יומיים במקום פגשתי חמישה עשר חברים חדשים, והרגשת הבדידות היתה הדבר האחרון בראש. מאחר והצגתי את עצמי כ`מטייל לבד`, נראה שהיה יותר קל להיכנס לכל חבורה שרציתי. הייתי גמיש חברתית, מקפץ בין קנדיים לאמריקאים, אירים לבריטים ועדיין מוצא זמן לשאר הלאומים. לאחר חמישה ימים של הסתובבות בעיר עצמה ביום, וחגיגות של בארים ודיסקוטקים בלילה, ראיתי שהזמן עובר, ואיתו עוזבים מטיילים ומגיעים חדשים. הגיע הזמן להתחיל לעשות משהו עם עצמי ולהמשיך הלאה. למרות שנורא נחמד וקשה לעזוב, אני בטוח שאגיע למקומות דומים בעתיד.
החלטתי לצאת לטיול מאורגן של יום אחד לעיירה בשם humahuaca. התחנה הראשונה בדרך לשם, עברה ב - san pedro de jujuy, עיר הממוקמת צפונית לסלטה, אשר משם גם יוצאים לטיולים באזור. הואן אסף שני חבר`ה מנומנמים והמשכנו הלאה, לכפר purmamarca. הכפר קטן, עם אוכלוסיה ממוצא אנדי, בנקיק גדול בין שני הרים שסוגרים מלמעלה את השמים. בכיכר הקטנה, התכנסו כל הנשים מול דוכניהן, שכללו לרוב בגדים ומזכרות, בשלל צבעים ובמבחר שחוזר על עצמו. במקום עצמו היינו רק חצי שעה, מאחר והלו"ז הוכתב בקפדנות על ידי המדריך/נהג. התחנה השנייה הזכירה את הראשונה, עיירה בשם tilcara. שוב, כיכר מרכזית, בסמוך לכנסיה, כשבמקום ישנם דוכני בגדים, שנדמה שראינו את כולם בכפר הקודם. עצרנו שוב רק לחצי שעה, שכללה את המוזיאון המקומי, לענתיקות מימי האינקה. היה מדהים לראות שאריות כדים, כלי ציד, בגדים ואפילו גופה חנוטה מתושבי המקום, לפני חמש מאות שנה.
מאותו כפר יצאנו ל - humahuaca. בכניסה לכפר עצרנו ועלה בחור צעיר, אולי בן שבע עשרה, ששימש כמדריך לכפר. ראינו שוב פעם את הכיכר, והרחוב הראשי, ועצרנו לארוחת צהריים במסעדה מקומית. האוכל המקומי לא היה כל כך טעים, לפחות להקה אנדית פיצתה בשירים מקומיים, שתרמו לאווירה. מ - humahuaca חזרנו לסלטה, אך לאורך כל הדרך עוצרים לראות נופים מדהימים. שדות מרעה רחבים, תחומים בהרים חומים, שעם השקיעה מקבלים צבע אדום, מדבריות קקטוסים ונקיקים בעלי צורות חדות. נראה שבסלטה כל האוירה החלה להיות אנדית, כיאה לאזור. חשבתי שרק בבוליביה זה מתחיל, אבל נראה שצפון ארגנטינה מושפעת מהתרבות האנדית.
'רכבת העננים'
למחרת יצאתי שוב פעם לטיול מאורגן בשם tren a las nubes או `רכבת העננים`, שהיא רכבת בת שישים שנה, שהובילה מינרלים ואנשים לאזור. הישג ארכיטקטוני באותו מקום הוא גשר גדול המעביר את הרכבת בין שני הרים. התחלנו את היום לאורך פסי רכבת, בהסבר באנגלית הפעם מאת המדריכה לאותו היום. התחנה הראשונה הייתה מקום בשם tastil, אשר בו רק שלושה עשר תושבים. ממש התנחלות קטנה בצפון ארגנטינה. משם הרכב טיפס על הר קרוב, לנקודה גבוהה שבה עצרנו. עוד טיפוס רגלי של מספר דקות גילה חורבות עתיקות מתקופה "טרום-אינקאית". החורבות הינן משנת 900 לספירה, מתרבות שהתיישבה באזור לפני שלטון האינקה, והסתיימה מסיבות מסתוריות לא ידועות.באותו מקום הגובה מגיע ל- 3500 מטרים מעל פני הים. בגבהים כאלה, מחלת הגבהים המפורסמת מתחילה להציק. הסימפטומים קצת שונים מאחד אחד אבל בגדול כוללים קשיים בנשימה, סחרחורות, בחילה ולי אישית - תחושה חזקה של עייפות.
שיטה טובה להתמודד עם מחלת הגבהים, היא עלי קוקה. עלי הקוקה התגלו על ידי הכובשים הספרדים, כששעבדו את האינדיאנים המקומיים וראו שהם לועסים את העלים בזמן עבודות פרך שנגזרו עליהם. העלים עצמם עוזרים להזרמת הדם בגוף ובגבהים בהם האויר דליל, תופעות הלוואי ממאמץ יתר יכולות להרוס את היום... נוצר קישור מידי לסם הקוקאין, שעל מנת לייצר אותו, יש צורך בשבעים ק"ג של עלי קוקה ותהליך כימי מסוים בכדי להפיק רק גרם אחד של החומר. עלי הקוקה עצמם חוקיים בארגנטינה ונמכרים בסלטה בדוכנים תמורת שני פסו עבור שקית מלאה. קנינו מספר שקיות ולעסנו לנו להנאתנו. הטעם עצמו מגעיל, ואישית לא הצלחתי לשמור את העלים בפה מעל מספר שניות.
התחנה הבאה הייתה עיירה בשם san Antonio de los cobres, שם עצרנו לצהריים. העיירה כביכול שימשה כעיירת כורים לתעשיית הנחושת. האוכלוסיה המקומית של כל הכפרים באזור לא עולה על מספר אלפים בכל מקום, כך שכל מקום נותן הרגשה ואווירה שונות מאלה של הערים הגדולות שהייתי בהן עד עכשיו. מסאן אנטוניו יצאנו למדבר מלח מקומי בשם las Salinas grandes, נסיעה של שלוש שעות (שלוש וחצי אם מכלילים את הפנצ`ר הבלתי נמנע שנתקלנו בו), אשר בתומן מגיעים לאחד מהנופים המדהימים ביותר שראיתי בחיי. מדבר המלח, הוא תוצאה של התייבשות אגם מי מלח קדום, כשכל המים התייבשו ונשאר רק המלח. לאורך מרחבים עצומים, ניתן לראות רק לבן, כשברקע ישנם הרים מקריים שמפריעים לתחושת האינסופיות. ניתן במקום לצלם תמונות נחמדות שבהן דמות נמצאת מאחורי דמות אחרת, והדו-מימדיות של המלח הלבן, עוזרת לאשליה ולטשטוש המרחקים.
סן פדרו דה אטקמה
סלטה עצמה, והאזורים סביבה החלו תקופה חדשה בטיול בשבילי ממספר בחינות. מבחינה אחת, התרבות האנדית החלה להראות את אותותיה באוכלוסיה, בתרבות, במנהגים וגם באטרקציות שמראות את חורבות האמפריה הגדולה ששלטה במקום בעבר. מבחינה אחרת, הגעתי לסלטה בהגדרת `מטייל לבד`. רכשתי המון חברים חדשים. ידעתי מקודם שישנו הבדל בין להיות לבד ללהיות בודד. בסלטה גיליתי שהגבול בין השניים ניתן לשליטה, ולא חייב לבוא כמובן מאליו. הרגשת הבדידות, אם היתה, נעלמה כאילו כלום, ואיתה הגדרת `המטייל לבד`, מאחר ומסלטה יצאתי עם שלושה חברים חדשים, למקום בשם san pedro se atacama. סן פדרו היא עיירת מדבר בצ`ילה, המדינה אליה לא חשבתי שאחזור, לעוד חלק בלתי מתוכנן בטיול שנפל עליי משמים ואיכשהו נראה הדבר הכי נכון לעשות. בהוסטל בו שהיתי בסלטה, הייתה סוכנות אטרקציות בתוך המקום. משם התארגנו ארבעתנו (רועי, אופיר, מייקל מגרמניה ואנוכי) על ארבעה כרטיסים לסאן פדרו דה אטקמה. רק נפגשנו מספר ימים לפני כן, אבל היעד המשותף הכתיב מספיק מכנים במשותף, ובטיול שכזה, זה כל מה שצריך.
הנסיעה הייתה ארוכה, ונראה שסירבה להסתיים. הנוף הדהים בחולות אינסופיים, הרים שהיתמרו לצורות מדהימות, שיחים קטנים שנראו כחברברות נמר ונמנו באלפיהם ומדבריות מלח מקריים פה ושם. לאחר שתיים עשרה שעות ולא דקה פחות (כולל השעה במעבר הגבול של ארגנטינה), הגענו סוף סוף ליעדנו. את החתמת הדרכון לצ`ילה, עברנו רק בעיירה, שממבט ראשון לא הרשימה יותר מדי. המבט השני לא עזר כשנכנסנו להוסטל שלנו ברחוב caracoles, והבנו לאיפה בדיוק הגענו. כשתיארו בארגנטינה את סאן פדרו כנווה מדבר, אני דמיינתי אגם ודקלים. איפה אגם ואיפה דקלים?! סאן פדרו היא חור שתקוע באמצע שום מקום, עם רחוב ראשי אחד שמונה מלונות, מסעדות וסוכנויות אטרקציות. מיותר לציין שבאנציקלופדיה, סאן פדרו מופיעה כאחד המקומות היבשים בעולם. מצד שני, ישנו קסם בלתי מוסבר במקום. כל הבתים עשויים מחימר, והמקומיים מאוד נחמדים. התחושה הכללית שמתקבלת היא מעין חמוץ-מתוק, שרוצים לעזוב מיד, אבל לא לפני שנראה ונעשה את האטרקציות המקומיות. החלטנו לשכור אופניים ולפדל לנו מחוץ לעיירה.
כשלושה ק"מ מחוצה לה ישנן חורבות עיר עתיקה בשם quitor. נראה שהשיגעון להתיישבות במקומות נידחים, הוא תורשתי. הדרך כללה חצייה של שלושה נהרות, שלפי משכירת האופניים "לא יהיו יותר מדי עמוקים", כשהיא מצביעה על גובה הקרסוליים. נזכרנו לקלל אותה כל הדרך, כשגובה הקרסוליים אצלנו ממזמן עבר את הברכיים. החורבות עצמן היו נורא יפות, ממוקמות על צד גבעה מקומית, כשמבצר משקיף עליהן מגבעה סמוכה. התחנה הבאה, הייתה ארבעה ק"מ ועוד נהר בהמשך הדרך, מקום הנקרא valle de la muerte או עמק המוות. ההסבר לשם נובע מזמנים קדומים, כשבני האינקה המקומיים היו מגרשים למקום את החולים הסופניים במחלות כמו אבעבועות או צרעת, על מנת שלא להדביק את שאר האוכלוסיה. החולים היו מגיעים למקום רק עם מים, בשביל למות. המקום עצמו נורא ייחודי מבחינת הנוף, גבעות מחודדות מקובצות בשורות אחידות, יוצרות מראה מדהים. כל הסחף של הרוח ומי השלג המומסים בקיץ, מרחו חלקי סלעים לצורות ייחודיות, שמזכירות מערות נטיפים. במקום ישנן גם מערות מלח, אשר נוצרו משנים של תנאים גיאוגרפיים. כל הדברים האלה ביחד, עם השם, עמק המוות, ורחש הדממה ששורר במקום, פרט לנשיבת הרוח, נותן תחושה מאיימת.
משם המשכנו לעמק האחר, ששמו valle de la luna או עמק הירח, ששמו מקורו בכך שקרקעתו נראית כמו פני הירח. לשם, נהוג להגיע בשעת הזריחה או בשעת השקיעה, שכן כשהשמש בקו האופק, כל צבעי הסלעים משתנים באופן מדהים. אישית העדפתי להגיע בשעת שקיעה, גם בגלל שחם יותר וגם בגלל שאני לא איזה פסיכי שאוהב השכמות של חמש בבוקר בלב המדבר (לכל המורעלים מביניכם, סליחה מראש). הגענו בדיוק לפני השקיעה וטפסנו במהרה על דיונת חול גבוהה, שממנה גם אפשר לעשות סקי חולות (sandboarding). השמש בדיוק נשקה לקו האופק, ולאט לאט נבלעה פנימה. כל האזור מסביבנו נצבע אדום, כשהשמיים פלטו גוונים מבהיר לכהה. שבילים כתומים התערבבו עם נקודות אדומות בתוך ים כחול שהמשיך להיות יותר ויותר להשחיר.
כשחזרנו לסאן פדרו, כבר היה חושך מלא והלילה היה בהיר ביותר. הבטתי למעלה, לשמיים הכי בהירים שראיתי בחיי. לא היה לי מושג שישנם כל כך הרבה כוכבים מעלינו, בכל רגע נתון. מסתבר ששמי תל אביב אכזבו, ונקודת תצפית טובה היא מקום שכוח אל, כמו נווה מדבר לדוגמא... הסתכלתי למעלה, אולי חצי שעה טובה, מסרב להפסיק, כמו מכור ליופי הנשגב.זה היה אז, ברגע של שלווה טהורה, שהגעתי למסקנתי השלישית בטיול. התודעתי עוד בסלטה לרגשות של לבד ובודד. ידעתי להבדיל ביניהן. הרגשתי בטוח בדעתי שהגבול בין השניים ניתן לשליטה, כפי שראיתי לאחר שהתחלתי לטייל עם חברים בני שבוע. בן אדם המטייל לבד הוא לא בהכרח בודד, הרי תמיד יש אנשים מסביבו. כל מה שעליו לעשות הוא למצוא את האנשים המתאימים לו, ולהמשיך לטייל איתם. תחושת הבדידות יכולה לתת את אותותיה, אבל לא להשתלט על דרך המחשבה, לא עלי.
מתוך יומיים בתכנון, נשארנו ארבעה. כצפוי, למקום יש מעין משיכה בלתי מוסברת, כמו שיר רע שאי אפשר להוציא מהראש. המשכנו ארבעתנו בהתארגנות לטיול בסלאר, טיול של שלושה ימים שסופו במקום הנקרא uyuni. אני ממשיך הלאה, למדינה חדשה (בוליביה למי שעדיין לא הבין), מלא אופטימיות וכוחות חדשים. הגעתי עם חבר אחד, דרכנו נפרדה, פגשתי חברים חדשים, שעם חלקם המשכתי ועם חלקם לא. פגשתי חלק מאותם חברים במקומות אחרים לגמרי, ואני עתיד עוד לפגוש חברים בהמשך הטיול. מה יצא מכל התכנונים לטיול? לא יותר מדי ממה שהבנתי עד עכשיו.להתראות בבוליביה, chao.
