על טיפוס והגעה למקום
לפני קצת יותר משנה אני וכמה חברים מהצבא עשינו יום כיף בגני יהושע, והלכנו לקיר הטיפוס שם. לא נהנתי במיוחד והשתפנתי באמצע הקיר הגבוה, תוך כדי שאני דורשת באסרטיביות שיורידו אותי... כעבור חודשיים נסענו לחבר מהצבא שגר בצפון והלכנו לטפס פעם נוספת, ברמת ישי. הקיר שם חביב ביותר, האנשים נחמדים, המחירים סבבה. אחרי שעות של טיפוס שגמרו לנו את הידיים, ישבנו ודיברנו עם המדריך על טיפוס צוקים של ממש. אני רק ישבתי והקשבתי בעיניים נוצצות בעוד שהבנים ניסו לדלות ממנו כל פיסת אינפורמציה. חשבתי לעצמי כמה שזה מגניב, אבל אני לעולם לא אגיע לזה. באותו רגע זה נראה לי כחלום בלתי מושג.
נסעתי לניו זילנד. גיליתי שבעיירה קסומה בשם ואנאקה אפשר היה לטפס על צוקים אמיתיים, שילמתי מחיר מופקע באמת והלכתי עם עוד תייר ומדריך לצוקים המרהיבים של ניו זילנד. היה פשוט אדיר. באותו יום הבנתי שחלום או לא, את זה אני אעשה בחיים שלי! חזרתי לארץ והתחלתי לטפס בקרית אונו. באתי לשיעור ניסיון ונדבקתי בחיידק. מקרה קשה שלא מגיב לאף אנטיביוטיקה ידועה לאדם... זה היה לפני 3 חודשים. לפני 3 חודשים לא ידעתי בכלל שלצבעים שעל הקיר של משמעות ושאתה לא אמור להשתמש בכל האחיזות. לפני 3 חודשים לא יכולתי לעשות מתח אחד אפילו (טוב נו, עכשיו אני עושה 1.5). רק לפני חודשיים למדתי להוביל, ולפני 3 חודשים לא חלמתי לרגע שבזמן כל כך קצת אני אמצא את עצמי על צוקים מרהיבים ביוון. אבל רצה הגורל שאת השבוע האחרון אבלה בדיוק כך: על צוקים מעל הים באי קטנטן העונה לשם קלימנוס. פעם לא האמנתי שחלומות מתגשמים. אבל הנה זה קרה...
אז לפני שאתחיל בסיפור - קצת הסברים וטרמינולוגיה: טיפוס מתחלק למספר סוגים שונים. אלו שרלוונטים אליי הם:
- טופרופ- מה שבדרך כלל רואים שאנשים עושים בקיר טיפוס: אתה קשור לחבל, החבל עובר דרך טבעת בנקודה הכי גבוהה בקיר, ומישהו שעומד למטה מושך בחבל תוך כדי שאתה עולה. העסק בטוח למדי ואם אתה מחליק אתה נופל מעט מאוד.
- הובלה- מה שנקרא, למתקדמים. מה שעושים כשאין חבל מוכן על הקיר אבל יש ווים קטנים (שנקראים בולטים) כל כמה מטרים. אתה קושר את החבל לרתמה שלך ותוך כדי שמישהו מאבטח אותך אתה עולה קצת ומחבר את החבל לקיר, עולה עוד קצת, מחבר, וכך הלאה עד שמגיעים לסוף. מה שמפחיד כמובן זה מה קורה עם אתה נמצא 2 מטר מעל הבולט האחרון שחיברת את עצמך אליו (הקלפת) ואתה נופל. התשובה- אתה נופל 2 מטר ואז עוד 2 מטר (כי החבל מתקפל) ואז עוד איזה מטר (כי החבל נמתח), וזה מפחיד במיוחד אם אתה קרוב לרצפה או לחילופין אם לקיר יש בליטות חדות וגדולות.
- ראנר- את החבל לא מחברים ישר לבולט (הוו שעל הקיר) אלא למעין רצועה עם שני שאקלים (טבעות) שמחברת בין החבל לקיר. זה ראנר אומנותי.
- תחנה- הסוף של המסלול, המקום הכי גבוה שאתה מתחבר אליו וגולש ממנו.
- דירוגים- לכל מסלול טיפוס יש דרגת קושי החל מ4а שזה כמעט מדרגות ועד ל-9a שאין אף מטפס בארץ שיכול לעלות את זה (נראה לי שהכי גבוה שישראלים הגיעו זה 8b וגם זה מטורף!!). אני אציין פה ושם את הדירוגים של המסלולים שעשינו, לרובכם הם יהיו חסרי משמעות, לאלו שזה אומר משהו זה רק כדי לסבר את האוזן. טוב, זה מספיק לבינתיים, מקווה שלא סיבכתי אותכם עוד יותר.
על הטיול שמעתי מהאנשים שאני מטפסת איתם. סביר להניח שבחיים לא הייתי מגיעה לרמה שבה אני היום אילו לא הייתי חלק מקבוצה נהדרת זאת. הם מטפסים כבר כמה שנים, מי יותר ומי פחות. בדרך כלל טיפסנו כולנו פעמיים בשבוע בחוג בקרית אונו ויצאנו לטפס בשבתות על צוק קטן ליד בית שמש (נחל זנוח). הם תיכננו את הטיול הזה כבר כמה חודשים וברגע האחרון החלטתי להצטרף גם. הטיול היה מאורגן על ידי חברת קלימקס, שמתמחה בטיולים אתגריים. עכשיו אחרי כל ההסברים אפשר להמריא... ניצבנו כולנו עמוסי ציוד טיפוס בטרמינל החדש והנוצץ ומסרנו את התיקים שלנו למעלית. מסיבה לא ברורה האנשים של בן גוריון טענו כי זו כבודה מיוחדת ועליה לנסוע למטוס במעלית, יחד עם כלב בתוך כלוב ענק שגם הוא מסתבר היה כבודה מיוחדת. כעבור שעה וחצי נחתנו בטורקיה וגילינו שהכבודה שלנו היתה כנראה לא מספיק מיוחדת כדי לעלות איתנו למטוס. אני לפחות מקווה שהם האכילו את הכלב...
הסיבה שהיינו בטורקיה היתה שכתוצאה מבעיות צ`רטר וביטולי טיסות לא היו טיסות לקוס בתאריכים שרצינו ולכן נאלצנו לנסוע דרך בודרום, דבר שגם ללא העיכוב של התיקים היה גורע לנו כחצי יום מהטיול. אל תגיעו לבודרום! אם חייכם תלויים בכך, אל תעשו זאת! בודרום היא גרסה גרועה של אילת: עיר מתויירת נורא ומלאת טורקים שצעקו עלינו בטורקית בשדה התעופה. עיר שנהיית יותר ויותר יקרה כי הם מנסים להיות יורו-וואנאביז ועיר שפשוט לא נהנינו בה. אולי היינו משוחדים כי בעצם רצינו צוקים, והכי קרוב שיש לצוקים בבודרום זה הקיר טיפוס הלא פעיל של "רד-בול" בטיילת.
כעבור יום וחצי של רביצה מול הבריכה במלון בבודרום התיקים הגיעו (לא ידוע מה עלה בגורל הכלב) ונסענו במעבורת לקוס ואחריה במעבורת נוספת לקלימנוס, יעדנו הסופי. קלימנוס הוא אי מדהים. שעה במעבורת מקוס שוכנת פנינה קטנה, שהקבלן עשה בה עבודה נהדרת עם הצוקים. מאות מטרים של סלע אנכי רצופים בעשרות אתרים ומאות מסלולים. לכל גיל ולכל רמה החל מ4а (מדרגות) ועד ל-8b (פחד אלוהים, קשה רצח, אני לא מכירה אף אחד שעולה דבר כזה). אבל חוץ מהסלעים והצוקים יש גם ים מדהים ואנשים נחמדים ביותר, יש אוירה יוונית אמיתית וסופלקי טעים בטירוף. נראה לי שהתעשיה הכי משגשגת באי היא צבעות, כי כל הבתים הלבנים-כחולים האלו נראים כאילו צובעים אותם מדי חודש והכל יפה, פשוט ונקי. הבתים הקטנים מוקפים ברשת סבוכה של רחובות קטנים שמכוניות בקושי עוברות בהן ופיתולים ארוכים מסביב לכבישי החוף הצרים החובקים את הצוקים התלולים. מקום קטן עם מעט תושבים ועוד פחות תיירים... אני אוהבת מקומות כאלו, מקומות שהחיים שם לא זויפו כדי לרצות את הזרים שבאים, החיים שם פשוטים ואמיתיים.
מקומות לטפס
באותו יום הלכנו לטפס. האתר שבחרנו נמצא על חצי אי קטן עם נוף עוצר נשימה לים. בחרתי מסלול, משהו יחסית קל להתחלה (5b) ובנחישות מוטלת בספק עליתי למעלה. כשביני לבין התחנה נותרו מטרים ספורים, נעצרתי. לא רציתי להמשיך כי הצעד הבא היה קשה ולא היה שום בולט בדרך. ישבתי לי על החבל דקות ארוכות, כשמשפט אחד חוזר במוחי כמנטרה: "לא בא לי". אולי ציפיתם למשהו עמוק יותר במקום כל כך מיוחד, אבל לא. ישבתי שם, פחדתי להמשיך, התביישתי לרדת וידעתי שליפול אני עוד לא רוצה בטיול הזה ואני בהחלט לא רוצה לעלות את המטרים שהיו מעל ראשי. לרגעים כאלה אהבנו לקרוא רגעי ה-"איך הגעתי לפה?!".
בסוף ירדתי. הטיול נפתח בתחושה כבדה של אכזבה. דחיתי עוד ועוד את המסלול הבא שרציתי לטפס, כי לא רציתי לחזור שוב פעם על כל עניין הפחד וקבוצת התמיכה שמעודדת אותי מלמטה כאילו אני איזו ילדה בקבוצת טיפול. טוב, זה בעצם שינוי של רק אות אחת (טיפוס). ואז מישהו אמר את מילת המפתח- טופרופ. חבל שקשור עליך מלמעלה ואין לך לאן ליפול. אז שמו לי חבל וטיפסתי על שני מסלולים יפהפיים ולא קלים בכלל. השני מבינהם עונה לשם Pillar of the sea, מסלול 30 מטר משגע של 6a+ שזכה לשמו ביושר. נהנתי לעלות את המסלול המאתגר כי לא פחדתי. טופרופ זה כמו טרמפים. אם אתה לא קופץ מעל הפופיק (משמע- מנסה לתפוס טרמפ במרכז ת"א או מנסה לטפס 7a...) בסוף תגיע. אולי תצטרך לחכות קצת בצד הדרך או להיות תלוי בין שמיים וארץ תוך כדי שאתה מוצא כוחות להמשיך, אולי יהיו רגעים מתסכלים, אבל בסוף... תגיע.
למחרת בבוקר הלכנו לבאר. אחד המאפיינים של האי הזה הוא שאין בו מים מתוקים בברזים. אלו הם מים מותפלים ויש להם טעם מלוח. זה סבבה לפסטה אבל די מגעיל לשתיה. מבחינה מסוימת יש משהו נחמד במקום כל כך קטן, בו האנשים מצטיידים במים מהבאר כל כמה ימים. אומנם זה כבר לא הימים הטובים של החמורים והדליים, הם באים עם המכונית והג`ריקנים וממלאים מברזים, אבל עדיין, יש בזה משהו נחמד. בדרך היו המון יונים וכולן פינו לנו בכבוד את הדרך, לפי ההסכם עתיק הימים לפיו יונה מפנה דרך לכלי גלגלים. אך יונה לא ממושמעת אחת החליטה לסטות מדרך הישר ונכנסה ממש מתחת לגלגלים שלנו. כך היא שברה את ברית הסיינפלד העתיקה (וכנראה גם את המפרקת) וגרמה למערבולת פוליטית בענייני הסכמים בינלאומים בין יונים מיוון לבין מטפסים ישראלים... חומרת העניין לא מנעה מאיתנו לעבור על היונה 4 פעמים נוספות (וידוא הריגה?), תוך כדי שאנחנו מקיפים את הרחוב שוב ושוב בחיפוש נואש אחרי הבאר. בסוף הגענו לבאר.
אחרי איסוף מים היתה ארוחת בוקר נהדרת אחריה מיהרנו לצאת לטפס, הפעם באתר בשם Archy המדהים ביופיו. סיפור הפחדים חזר פעם נוספת ואני נואשתי במיוחד. בהיתי בצוק מעלי וידעתי שטכנית אני יכולה לעשות את זה, שזה לא כל כך קשה ושהרגליים והידיים שלי יכולים לעמוד בזה, אבל... אבל מפחיד כי יש לאן ליפול למטה. אורי, שטיפס במסלול סמוך, הציל את המצב כשראה שאני לא מוכנה להתקדם למעלה מחשש לנפילה, לקח ראנר, לקח לי את החבל וחיבר אותי למעלה. עליתי את הצעד כאילו היה כלום. הרגשתי כמו מטומטמת, אבל מטוטמת משועשעת מאוד. אחרי הצהריים הלכנו לטפס ב- Summer time, אתר חביב עם מעט מסלולים, אך יתרונו העיקרי הוא הצל ששורר בו אחרי הצהריים, אחד האתרים הבודדים באי שמגנים מהשמש הקופחת בשעות אלו. באותו ערב אכלנו ארוחת ערב נהדרת שכולם בישלו. יש משהו נחמד כל כך בלבשל ביחד (בעיקר כי אני לא מצליחה לבשל לבד), מזכיר לי אכסניות בניו זילנד, כשמלא חבר`ה מתאגנים על איזו ארוחה מפוצצת. כך היה גם ביוון- כולם בישלו בניצוחה של רותם, רב טפסנית ובשלנית לא רעה בכלל. אגב באומרי רב טפסנית אני לא מגזימה.
למחרת הגיעה גולת הכותרת של הטיול- המולטי פיץ`. מולטי= הרבה, פיץ`= קטעי טיפוס. טיפסנו על צוק של 150 מטר, חוויה עצומה שקשה לתאר במילים. הסיבה שקוראים לזה מולטי פיץ` היא שאי אפשר לטפס הכל בבת אחת כי החבלים לא ארוכים מספיק. מטפסים כל פעם כמה עשרות מטרים, עוצרים, מקימים תחנה, אוספים את החבלים ומטפסים הלאה. חלק מהמטפסים לא התלהבו מהמולטי פיץ` כי הרמה שלו מאוד מאוד קלה (5a כמעט כל הדרך למעלה), אבל אני נהנתי מאוד, כנראה כי הרמה שלי עוד לא מספיק גבוהה כדי לחלום על אתגריים טכניים. היו קטעים קצת מפחידים, למשל כשאורי החליט שלכבוד שיחרורו הקרב ובא הוא ישתחרר גם מהצוק וכך מצא את עצמו על המדף בתחנה הראשונה, בגובה 30 מטר, כשהוא לא מחובר לכלום, מוכן להמשיך לטפס. מהר מאוד הוא הבין שעד שהאדם למעלה לא אומר שאתה יכול להתחיל לטפס, אתה לא מתנתק מהתחנה! למזלו היינו על מדף, אז היה יחסית (מאוד מאוד יחסית) בטוח לעמוד שם. הוא התחבר מהר חזרה וחיכה עד שהבחור למעלה יאבטח אותו כדי שהוא יוכל לטפס כמו שצריך (זה רק אני או שאמרתי לפני רגע שזה יחסית בטוח לעמוד על מדף בגובה 30 מטר?...)
מאוחר יותר, כשהיינו בתחנה בגובה 70 מטר, חשבתי לעצמי שאולי הייתי צריכה להביא את אמצעי החיכוך (שריף) הנוסף רק ליתר ביטחון. שניה אחר כך השריף של יוסי נפל. לא סוף העולם, רק לקח לנו יותר זמן לרדת כי היינו צריכים לעלות לו כל פעם שריף. הקטע המצחיק הוא שלמחרת, הקבוצה השניה שעשתה את המולטיפיץ` גם הצליחה להפיל שריף, רק שהם פיספסו בסנטימרים בודדים את ראשו של מטפס שוויצרי שטיפס מתחתם. לא נעים. אבל אם נשים בצד את כל אירועי ה"כמעט ונפגע" האלו, מה שהכי חשוב זה הטיפוס עצמו. טיפסתי אחרונה (היינו קבוצה של 3 ומדריך), כך שיצא שכל פעם נשארתי לבד על התחנה. אני, המחשבות ונוף מדהים שנפרש מתחתיי. רב האנשים ה"נורמליים" יטענו שחסר לנו בורג או בולט או משהו (רק שלא יהיה חסר בולט!), אבל כשהייתי תלויה שם, מחוברת לצוק ברצועה, עשרות מטרים של אויר תחת רגליי, הרגשתי מדהים. הרגשתי שאני עושה משהו כל כך מיוחד ועצום, משהו שכל כך מעט אנשים יכולים להגיד שחוו, משהו שרק לפני שנה נראה לי כמו חלום רחוק ובלתי מושג. מסוג הדברים שרואים בנשיונל ג`אוגרפיק או A1 ולא חושבים שאנשים כמוני וכמוך יכולים לעשות. ישבתי על הסלע, מוקפת חבלים ורצועות, והרגשתי שברגע הזה אני אחד האנשים המאושרים בעולם.
ממוקם מושבי הגבוה בהיתי בנוף הקסום. אחרי כמה ימים באי כבר כמעט ולא שמתי לב עד כמה יפה פה- עוד אי ועוד מפרץ, עוד רצועת חוף בתולית... אבל אז פתאום הבנתי שכדי לקלוט, כדי באמת להבין עד כמה המקום יפהפה, כל מה שציך לעשות זה לדמיין לרגע שדבר כזה היה קיים בארץ. להבין בעצב עד כמה זה רחוק מהמציאות ולהתענג על יופיו העוצר נשימה של המקום.
למחרת היה עוד יום טיפוס סבבה באחד האתרים הפופולריים ביותר באי, Oddesy, חצי יום בים ולילה בפאב. זהו פאב מקומי בו כולם מכירים את כולם מהצוקים, וסבבי משקאות על הבית עוברים בפרקי זמן קבועים. השתכרנו נורא, וגיליתי שהקבוצה שלנו מורכבת מ-3 סוגים עיקריים של שיכורים: השיכור המסטול- אחד שבוהה בכוסות הריקות שעל השולחן, לוקח שכטה מזדמנת ומספיק לזרוק פנינת חוכמה מבריקה לפני שהוא שוקע סופית בתרדמה רדופת חלומות צבעוניים. השיכור השמח- אחד שלא שרוף לגמרי, אחד ששותה בעיקר בירות, אחד שלא מצליח להוריד את החיוך הדבילי מעצמו כבר שעות. השיכור הטיפש- אותו שלב אחרון של שיכרות בו אדם מרגיש בלתי מנוצח. הוא יפה, הוא חכם, הוא שנון, הוא סופרמן. אחד שמתחיל עם כל הבנות בפאב וחושב שהלך מצוין, אחד שמנסה לשחק חיצים ולא מבין למה המטרה זזה כל הזמן, אחד שנוסע הביתה בטוסטוס... כשישבתי לי בפאב עם המשקה ביד נזכרתי פתאום בסנט פטריק שחגגתי בניו זילנד, בהר קוק. באותו לילה הזוי ביליתי בפאב עם מטפסי הרים. הבטתי מסביב והבנתי ששוב אני בפאב מטפסים... אבל הפעם, מטפסים זה "אנחנו", לא "הם".
אחרי לילה גדוש אלכוהול קמנו מאוחר, אכלו הרבה וטיפסנו המון. הפחדים שלי היו במקומם הקבוע ולא טיפסתי הובלה בכלל. האתר היה מרהיב, עם המון מסלולים מגניבים, אבל ככל שהמסלול יותר מעניין ויפה ככה הוא יותר מפחיד. טיפסתי מסלול בתוך סדק ענק, עם אבנים רבות ורעות שהגוף השביר שלי היה יכול למצוא את עצמו עליהן אילו טיפסתי הובלה, כך שהייתי מאושרת עד הגג (או אולי עד התחנה) שהיה לי חבל טופרופ מעלי ולא הייתי צריכה להוביל את המניאק הזה!
חשבתי שאחזור לארץ מובסת מהובלה. חשבתי שהשתפרתי המון בטופרופ, אבל הבטחון העצמי שלי דעך וידעתי שלטפס בארץ לא יהיה יותר קל. חשבתי שאולי לא הייתי צריכה לבוא, שזה היה מוקדם מדי. בוקר טיפוס קצר שינה את הכל: זה היה הבוקר האחרון שלנו בקלימנוס, קמנו עם שחר ויצאנו לטפס עד הצהריים, לפני המעבורת חזרה לקוס ולבודרום. אבל בניגוד לכל הפעמים הקודמות אמרתי לעצמי, בעידודה של לירון, שהיום אני אתחיל ישר בהובלה ונראה מה יהיה. היו כמה קטעים לא נעימים של נפילות פוטנציאליות, אבל למי אכפת- זה היום האחרון ומותר לשבור איברים. בסוף היתה החלקה קטנה ולא משמעותית, כך שעברתי את הטיול בלי נפילות מרשימות. היה חלק מפחיד מאוד של 7 מטר בלי בולט (זה אומר שבמקרה הגרוע אם נופלים, נופלים 15 מטר!). אומנם זה במקום שנורא קל לטפס עליו, זה ממש שיפוע חיובי מאסיבי, אבל עדיין- 7 מטר! כשהגעתי אליו ידעתי שאין לי ברירה, ידעתי שאני יכולה לעשות את זה, הסתכלתי קדימה לעבר התחנה שמחכה לי בסוף וניסיתי לא לחשוב על המרחק הגדל ביני לבולט שתחתיי. הגעתי למעלה והייתי כל כך גאה בעצמי.
במעבורת חזרה לבודרום כתבתי את השורות האחרונות האלו: "למדתי המון, חויתי דברים מדהימים, גיליתי שחלומות מתגשמים והתפללתי שזה רק פתיח למסעות רבים וטובים שעוד יבואו". חזרתי לקיר הטיפוס בקרית אונו. עשיתי צעדים שלפני שבועיים נראו לי בלתי אפשריים, ואני כבר לא מפחדת להוביל.
כתבה וצילמה מירי קונצדלוב. אתם מוזמנים לבקר גם בבלוג שלי.
