3, 2, 1 באנג`ייייייי!

הקדמה

בהרבה מובנים קווינסטאון מזכירה את אילת. זה נכון שאי אפשר להשוות בין דבר כלשהו בניו זילנד לבין משהו בישראל אבל לפעמים ההשוואה היא בלתי נמנעת. קווינסטאון היא, בהשוואה הכרחית, כמו אילת. עיר שיש בה יותר תיירים מתושבים, עיקר הפעילות בה היא אטרקציות, ואפשר להוציא בה אלף דולר ביום לא כולל שינה ואוכל. כשעליתי לשם מהדרום הפסטורלי, השקט והנידח שבדרום האי הדרומי (הפיורדלנד) היה לי כאב ראש. פתאום החנויות, הבלגאן, התיירים והמוני הישראלים ברחובות הסתחררו סביבי כמחול שדים. אין עיר בניו זילנד שאפשר להגיד עליה שהיא גדולה. אני אפילו יכול להשוות את קווינסטאון מבחינת הגודל לאילת, אבל יחסית לכל עיירה (או קבוצת בתים ליד כביש מהיר) היא נחשבת לעיר תוססת.

 אחת האטרקציות שלא הייתי מוכן לוותר עליה בניו זילנד ואף הגעתי לשם בידיעה שמתישהו אני הולך לעשות אותה היא קפיצת הבאנג`י. הניו זילנדים, כך מספרת האגדה, הם אלה שהמציאו את קפיצת הבאנג`י והפכו אותה לעסק מסחרי. כשתשאלו אותם על הבאנג`י הם יגידו שזה בגלל שהם עם שמכור לאדרנלין ודברים מפחידים ואם תשאלו אותי אני אגיד שהם מדינה כל כך משועממת שגם ככה קופצים שם מכל מקום גבוה ורק במקרה פעם אחת מישהו חיבר גומי לקרסוליים. אני גם מהמר שזה היה בתור בדיחה. בכל אופן, יש בלי סוף מקומות לקפוץ באנג`י בניו זילנד וגם לא מעט סוגי קפיצות. למשל, יש קפיצות עירוניות- שבהם קופצים במרכז העיר מתוך מנוף גבוה או מגדל לכיוון של האספלט, יש קפיצות נדנדה (סווינג קניונינג)- שבהם רצים על סוג של מקפצה וכשקופצים ממשיכים את הקפיצה בעזרת החוטים מעבר לעמק רחב ומתנדנדים עד למטה וכו`. החלטתי לקפוץ בגשר המפורסם שידוע בזה שהוא המקום הראשון שבו התחילו לקפוץ באנג`י מסחרי -; The Kawarau Bridge. וככה, בהזמנה של מהיום למחר, נקבעה לי קפיצה בתשע בבוקר ובכך חתמתי את גורלי.

 הלילה שלפני, בניגוד לחששות, עבר מצוין. הופתעתי עד כמה לא התרגשתי מהקפיצה. התעוררתי מוקדם וחבר הקפיץ אותי למרכז A.J.Hackett על הכביש הראשי שיוצא מקווינסטאון צפונה. בוקר.. עוד לא התעוררתי.. בקושי היה לי תאבון להכניס משהו לפה אבל עדיין לא התרגשתי מהקפיצה. כאילו זה היה עוד מסלול-עוקף-אגם על הבוקר או עוד Walk in the park.... ואז השם שלי הגיע. הבחורה הנחמדה מאחורי שולחן הקבלה שקלה אותי, נתנה לי מפתח ללוקר בשביל החפצים ואמרה לי להתכונן.

 כמה מילים על הגשר לפני הקפיצה: גשר ה-Kawarau מחבר בין שני הרים ירוקים ונמצא מעל לנהר רחב ושוצף. הוא ללא ספק נחשב למקום היפה ביותר לקפוץ בו ואפשר להבין מדוע הוא היה (ועדיין) המקום הכי אהוד בניו זילנד לקפוץ בו. אפשרות נוספת שיש בו, וכמובן שכלולה במחיר, היא לתת עוד קצת חבל ולהכנס עם הגוף למי הנהר. בתור קפיצה חד פעמית במקום שנבחר מראש, כמובן שהתכוננתי להכנס למים. עליתי לגשר. לפניי היו שני אנשים ואחת הייתה ממש לפני קפיצה. השתחלתי לריתמה ונעמדתי מוכן. כשהבחורה ההיא קפצה ההתרגשות החלה לפעפע. קשה להתעלם מהצרחות של האנשים שקופצים ומהצרחות של הצופים לצד הגשר. זהו, עוד אדם אחד לפניי. כל מה שהיה עליי זה חולצה פשוטה, בגד ים וסנדלים. אני מסתכל על היד. כתבו לי על יד אחת את המספר שלי בתור ועל היד השניה את המשקל שלי. ירדתי במשקל מאז שהגעתי לכאן, בעיקר בגלל הג`ט-לג בהתחלת הטיול...

לתחילת הכתבה

הקפיצה

זהו. הגיע תורי. אני נכנס לעמדה, קושרים לי את הרגליים ומלפפים לי אותם במגבת בשביל הריכוך. הוא מצביע על בגד הים וסימן שאלה מתבקש היה לו על הפנים. "אני רוצה לראות את תחתית הנהר", אמרתי לו בחיוך. "Sweet ass", הוא אומר ומסמן לי באגודל למעלה. הוא מצביע על קצה הלדג` ואומר לי לקפץ לשם בזהירות. ואז זה קורה.

 העיניים נפערות מול התהום העצומה. הנוף מכה בבת אחת. פתאום קלטתי מה אני עומד לעשות ובמקום התרגשות רגש חדש החל לחלחל לתוך הגוף - פחד. פחד שחודר לעצמות. פחד משתק. מולי, מרחוק, בין שני הרים אחרים, היה גשר נוסף, הגשר החדש שהוקם מאז שה-Kawarau הפך למסחרי. הבחור מאחורי צעק לפרוס ידיים קדימה ולקפוץ קפיצה גדולה אל עבר הגשר ההוא. הלב ירד לי לתחתונים. הכל קרה במשך שניות. הסתכלתי בעשרות המטרים מתחתי והקשבתי לנהר הגועש למטה. "מה לעזאזל אני עומד לעשות?!?", צעקתי לעצמי בראש. פתאום מקהלת אנשים החזירה אותי למציאות -

"פייב",

"פור",

 אני מתחיל להסס...

"ת`רי",

"טו",

"וואן...."

 אני מסתכל לעצמי בעיניים ואומר- "אורן, לפני שההיסוס ישתלט עליך -; קפוץ!"

"באאאנג`ייייייי"

מאיות ספורות לפני שההיסוס הגיע לי למוח שלחתי את הידיים קדימה ונתתי קפיצה אדירה. ואז שקט.

במשך שתי השניות הראשונות הלב צונח ויש הרגשה כמו שיש כשנוהגים מהר ועולים על מהמורה ולמשך חצי שניה האוטו חסר משקל. בנקודה הזו הזמן עומד מלכת. לגוף לוקח זמן לעכל שהוא עדיין נופל וכל הזמן מרגישים כאילו עומדים לאבד את ההכרה (יש לי צמרמורת רק מלהזכר בזה). ואז פתאום קולטים שהנהר נמצא למטה, ולא רק זה אלא שהוא מתקרב במהירות עצומה. הידיים שלי עדיין שלוחות קדימה ואני מחכה למים הקרים. עוד כמה מטרים.. נו... נו.... המים מתקרבים במהירות.... אבל רגע.. אני מאט... אני לא מגיע למים.... "לעזאזל, אני קל מידי!!!", המחשבה רצה לי בראש בזמן שאני מקפץ למעלה ולמטה רחוק מהמים.

 סירה הגיעה ואספה אותי עם מוט ארוך. האדרנלין לא הפסיק לפמפם במשך כל היום. "DAMN", עד היום זה ללא ספק היה הדבר המטורף ביותר שעשיתי בחיים שלי. וידעתי גם שזה לא יהיה הדבר האחרון...

לתחילת הכתבה

כתב: אורן וינטרוב
צילם: יובל המברג