הר קניה

מזה זמן רב שאני רוצה לטפס את ההר הראשון שלי. לאחר לבטים קשים בין הקילימנג`רו והר קניה, נבחר הר קניה כיעד, בעיקר כיוון שהוא פחות קשה לטיפוס ולי, כאמור, אין נסיון רב בטיפוס הרים. לאחר 12 שעות בדרכים עם `אתיופיאן איירליינס` נחתתי בשעה 12:00 בצהריים בניירובי, שם הייתי צריך להציג את פנקס החיסונים שלי ולשלם 50$ בתמורה לויזה של 90 יום. יצאתי לאולם קבלת הפנים ושם חיכה לי ג`ושוע, המדריך שלי להר קניה. מיהרנו לחנות סלולרי לבדוק את בעיות הקליטה שהיו לי בטלפון, בעיות שהסתדרו מעצמן תוך מספר ימים. אותו היום הועבר בעיקר במנוחה מהדרך וצבירת אנרגיה לקראת הימים הבאים.

 ביום הראשון יצאנו לדרך לכיוון העיירה נניוקי (Nanyuki), נסיעה שאורכת 3-4 שעות. העיר בגובה 2600 מטרים ומומלץ לשהות בה בכדי לסגל את הגוף לגובה. הגענו לעיר, הסתובבנו בה מעט, ספגנו קצת מהתרבות ואף זכיתי לביקור בקו המשווה, שם ניתן לצפות בהדמיה להבדלים בין צפון ודרום על ידי כיוון הסיבוב של מקלות עץ בפך מים, הנובע מכח קוריוליס (עלות ההדמיה כדולר וחצי). ביום השני, נסענו לראות את ההר שעליו נטפס בהדמיה, כולל המסלול שאותו נעבור. לאחר שעשינו שיעורי בית, ניתן לצאת לדרך. הגענו לנקודת היציאה סמוך לשעות הצהריים, לאחר הליכה של כ - 5 שעות בשביל החוצה את הג`ונגל ומפגש עם מספר קופים החוצה את השביל, הגענו לאכסניית מוזס (3300 מטרים), שמסמלת את סיום היום.

 יום למחרת, יצאנו בשעה 8:00 בבוקר לדרך. מרבית הדרך היתה טיפוס וירידה של גבעות. הטופוגרפיה שונה בהרבה, אין יותר חיות בדרך, רק צמחים ייחודיים לגבהים אלה. רב הדרך הערפל נשף בעורפינו לאורך הגיא בו צעדנו ואיים להשיג אותנו, אי לכך, הגברנו את קצב. הגענו לקראת 17:00 לאכסניית שיפטון (4200 מטרים).

 יום רביעי לטיול, השעה 2:30. בגובה כזה, בשעה כזאת, הטמפרטורה לא מטיבות עימך, לבשתי כל פריט לבוש אפשרי ויצאנו בשעה 3:00 לדרך עפר ואבנים, במשך שלוש השעות הבאות מתקדמים עם פנס בחושך, הדרך מלווה בכאבי ראש והקאות. קשה, קשה מאוד. בשעה 6:30 בגובה 4800 מטרים, עוצרים ומביטים בזריחה המדהימה מעל העננים.

בצעד הראשון לאחר המנוחה אל מול הזריחה, החלקתי על אבן רטובה. אני מוצא את עצמי מתגלגל במורד ההר למשך מספר מטרים לא מבוטל. למזלי, לפני המדרון נעצרתי בסלע גדול. לא יכול להוציא הגה. ג`ושוע רץ לעברי המום, תומך בי לעלות לנקודה בה צפינו בזריחה. הנזק הפיסי מסתכם במספר שריטות קלות. המנטלי כבד הרבה יותר. "מה אתה אומר", שואל ג`ושוע, "אתה רוצה להמשיך או שנחזור?" אני מתעקש להמשיך. לאחר שעה נוספת, כבשנו את הפסגה. בשעה 10:00, לאחר הרבה החלקות בדרך מטה, עם מכנסיים קרועות, חזרנו למחנה שיפטון. בשעה 12:00 יצאנו לכיוון אכסניית מוזס, שם העברנו את הלילה. ביום החמישי חזרנו לנניוקי ומשם המשכנו לניירובי, לקראת היעד הבא.

לכל המטיילים המתכננים לכבוש את הר קניה: מומלץ מאוד לעשות מסלול 5 ימים, לפחות לכל מחוסרי הנסיון שזהו ההר הראשון שלהם. אני סבלתי מכאבי ראש במסלול חמשת הימים, קל וחומר שהייתי סובל ממסלול קצר יותר. אני נמצא בכושר טוב מאוד, וחשבתי שבמישור הפיסי, לא אתקשה, אך התבדיתי, זה לא פשוט בכלל. ג`ושוע מדריך מצוין, מנוסה ואדיב. יעשה הכול ובלבד שתצא מרוצה מהמסע. יצאו איתנו משלחת של 4 אנשים אך ורק בשבילי, השקעה שאין לתאר.

לתחילת הכתבה

מסארי מארה ואדם נקורו

הגענו לניירובי, לאחר שקראתי המלצות ב`למטייל` אודות Upperhill Campsite והחלטתי לבחון את המקום. תחילה הגענו למגרש גדול בו נראה שלט האכסנייה בבירור, אבל המקום היה סגור. לאחר בירור נוסף עם אחד האנשים, הסתבר שהם עברו למקום חדש. הגענו לאכסניה וגילינו מקום סימפטי מאוד, עם מחירים טובים ביחס לתמורה. חדר זוגי בחוץ עולה 18$, חדר זוגי בפנים 21.5$ וחדר לשלושה (כולל מקלחת ושירותים פרטיים) יעלה 30. מחיר ארוחה הוא 5$ פחות או יותר. מומלץ להזמין מקום מראש ולברר מיקומם, שכן הם עוברים מדי פעם.

  • טלפון: 254 20 6750202
  • כתובת: Menengai Road, Nairobi
  • אימייל: [email protected]
באותו הערב דיברתי עם ג`יימס, המדריך לספארי בקניה שהומלץ באתר, והוא בישר לי שניתן להתחיל בספארי כבר מחר, אבל אאלץ להגיע עם שותפו סמי, כיוון שהוא כבר בשמורה. יום למחרת, סמי אסף אותי ב 9:00 מהאכסנייה בדרכנו לשמורת המסאי מארה עם 4 מטיילים נוספים, בואן עם גג נפתח (חשוב מאוד לוודא שיש גג נפתח לרכב בו נוסעים בספארי). כעבור שעתיים הגענו לנקודת תצפית מאחד ההרים, בה ניתן לראות את השמורה ממרחק וגם את השבר הסורי אפריקאי המוכר לנו היטב. באותו מקום גם ישנן מספר חנויות מזכרות, ואפילו אחד המוכרים באדיבותו הרבה תפר את תיקי הקרוע במיומנות רבה. המשכנו בדרך לשמורה, כאשר בשעה 13:30 עצרנו לארוחת צהריים בעיירה נארוק שהיא כנראה העיירה האחרונה בדרך לשמורה. אחר הצהריים הגענו לשמורה ויצאנו לנסיעה קצרה של שעתיים, כיוון שהשמורה נסגרת עם השקיעה. ראינו הרבה חיות והספקנו לחוות קצת ממה שמחכה לנו בשלושת הימים הבאים כמו ג`ירפות המשוטטות להן בחופשיות בשמורה. הגענו בערב לאכסנייה, שבה התארחנו אצל שבט המסאי שהכינו לנו אוכל טוב, אוהלים מרווחים ואפילו מים חמים במקלחות.

ביום השני לספארי השכמנו קום בשעה 5:30. הסיבה שקמים מוקדם בבוקר היא הסבירות הגבוהה יותר לצפות בחיות. האמת שבאותו הבוקר לא ראינו חיות בשפע והיתה אכזבה קלה בליבנו, שהרי מחמש החיות הגדולות (אריה, נמר, קרנף, פיל ובפאלו), ראינו רק את הפיל שהוא חיה שקל לראותה בשל מימדיו הגדולים ומספרם הלא מבוטל. בצהריים נסענו לאגם בשמורה לצפות בהיפופוטמים ובקרוקודילים תוך טיול קצר עם מדריך מקומי הלבוש במדים וחמוש. מסתבר שההיפופוטמים יתקפו אותך אם תתקרב יתר על המידה לאגם.

לאחר מכן, אכלנו ארוחת צהריים מקופסאות שלקחנו איתנו בבוקר והמשכנו בתקווה להצלחה גדולה יותר בחצי היום השני. בשעות אחר הצהריים צפינו ביותר חיות, אך טרם איתרנו את האריות שבהם התעניינו יותר מכל. לקראת סוף היום, מותשים מטלטולים וקפיצות הג`יפ ובכלל מהנסיעה עצמה, ממש לפני שיצאנו מהשמורה, התמזל מזלנו ונתקלנו בקרנף השחור הנדיר, שהוא קרוב לוודאי החיה הנדירה ביותר בשמורה. סיימנו את היום בטעם טוב ועם הרבה תיאבון למחר.

 היום השלישי למסע הספארי, השעה 5:30, ללא ארוחת בוקר יוצאים לנסיעת בוקר מוקדמת במטרה לאתר סוף כל סוף את האריות להם אנו מייחלים, בשעה 7:24 זה קורה, אנו קולטים מספר לביאות והרבה גורים, ולאחר ספירה, 4 לביאות ותשעה גורים, משתהים במקום כחצי שעה ומתפעלים מכל תנועה.

עכשיו אנחנו מרוצים, הרגשנו שעשינו את שלנו ואפשר לחזור למחנה לארוחת בוקר, בדרך אפילו נתקלים בעדר באפלו (תאו), מאות של באפלו (מאפיין ידוע של באפלו הוא היותם יחדיו) נועצים בנו עיניים כאשר אנו חוצים אותם. עכשיו רק הנמר חסר להשלמת תמונת החיות המלאה. חזרנו לארוחת בוקר ומשם נסענו לכפר המסאי על מנת לצפות באורח חייהם של השבט. המחיר 10$ לכניסה אבל כיוון שלא כל יום זוכים לראות אותם, אפשר לעמוד במחיר הגבוה. ברגע שנכנסנו לכפר, נדהמנו לגלות את כמויות הזבובים והגללים על הקרקע ובביתנים, בעוד אנחנו טרודים בלהבריח את הכמויות הבלתי סבירות של הזבובים החונים עליך, קיבלנו מופע ריקודים מבני השבט, ראינו אותם מבעירים אש מחרב המונחת על הרצפה וחיכוך שני מקלות עליה ונכנסנו לביתנים הצפופים שלהם כדי לראות היכן הם ישנים. לבסוף נלקחנו למיני בזאר בו יושבות הנשים ומוכרות מזכרות.

 לסיכום, אני לא רוצה להרוס את החוויה למי שעתיד לבקר בכפר, אבל באופן אישי, לא נהניתי, גם עקב כמות הזבובים הלא הגיונית ששורצת במקום ומעבר לזה, הביקור לא נראה אותנטי במיוחד, הרבה חלקים בו נעשו במיוחד בשביל המבקרים, מה שפוגע בחוויה. כאן תם מסענו במסאי מארה. נסענו כשעתיים לנארוק לארוחת צהריים ומשם המשכתי ליום נוסף באגם נקורו.

 יצאנו לדרך בשעה 8:00 לארבע שעות באגם נאקורו בטרם נחזור לניירובי. הגענו לאגם אודותיו שמענו סיפורים על מיליוני פלמינגו שחגים את מימיו. בכניסה קידמו את פנינו בבונים חמודים מלאי חיים, בניגוד לרב החיות שפגשנו, אפשר לצפות בהם במשך שעות רצים ומשחקים. משם התקדמנו לכיוון האגם בו נגלו לעינינו אלפי פלמינגו ושקנאים. המשכנו להתקדם לאורך האגם ובדרך פגשנו קרנפים, ציפורים מיוחדות, עלינו לתצפית על האגם ואפילו זכינו לצפות בצבוע אוכל שאריות גוויית באפלו, שנראה שמת בנסיבות טבעיות. אחרי חוויה חיובית באגם נאקורו, חזרנו למלון לארוחת צהריים ומשם המשכנו חזרה לניירובי.

לכל המטיילים המתכננים להגיע למסארי מארה: 3 ימים במסארי מארה מספיקים בהחלט. אני מצאתי את אגם נאקורו מעניין מאוד, בין היתר כי לא זכיתי לראות הרבה חיות במסאי מארה כי הקדמתי בשבועיים את הנדידה הגדולה מהסרנגטי למסאי מארה. לכל מי שיגיע בעונה למסאי מארה ויזכה לראות את כל החיות, עלול להתאכזב מהאגם. כמו כן, אפשר ואף רצוי להתייעץ עם ג`יימס, שבניגוד להרבה מדריכים יאמר לכם מה באמת כדאי בעונה בה תגיעו, גם במחיר של קיצור הטיול, מה שכמובן לא עולה בקנה אחד עם האינטרס הכלכלי שלו. הוא עשוי להמליץ לכם לוותר על אגם נאקורו בחודשים יולי-אוגוסט. הפרטים של ג`יימס:

לתחילת הכתבה

הנסיעה לארושה והיכרות עם המדריך לספארי

הגענו לניירובי וחזרתי לאכסנייה, שם השארתי חלק מחפציי. ביקשתי מאחד העובדים באכסנייה לקנות כרטיס לאוטובוס `סקנדינביאן` המובחר שלהם שעוזב מחרתיים לארושה, טנזניה, המחיר: 21.5$. למחרת, העברתי את רוב היום במנוחה לאחר 9 ימי פעילות רצופה. אין יותר מדי מה לעשות בניירובי במהלך היום, אטרקציות אין בשפע ובחלק מהמקומות מסוכן להסתובב. יצאתי למספר שעות לקניון קרוב המרוחק 20 דקות הליכה מהאכסניה וגיליתי שהמחירים שם מגיעים לעד פי חמישה מהמחירים ברחוב, כאשר רוב האנשים בקניון תיירים, כך שגם שם לא מצאתי יותר מדי מה לעשות.

 חזרתי לאכסנייה, אותו בחור ממנו ביקשתי לקנות לי כרטיס, אמר שנגמרו הכרטיסים, אך הוא הגדיל לעשות וקנה לי לחברת אוטובוסים הנחשבת טובה פחות בשם `אקאמבה` במחיר 13.5$. חזרתי לחדרי לאגור כוחות לקראת הנסיעה מחר, שם אפגוש את ג`ורג`, המדריך שלי לספארי בטנזניה. שם אני מקווה, אזכה לראות סוף כל סוף, את החיה האהובה עליי, הנמר.

 קמתי ב 5:30 על מנת להגיע לתחנת האוטובוס. להפתעתי הרבה האוטובוס היה מרווח מאוד, הרבה יותר מהאוטובוסים בארץ, והיה ניתן להשעין את הכיסאות יותר מהכיסאות ברוב המטוסים בהם טסתי. הנסיעה היתה חלקה, בדרך עצרנו לכמעט שעה בגבול למלא יציאה מקניה, כניסה לטנזניה ותשלום 50$ לויזה ל - 90 יום לטנזניה. לאחר ארבע שעות הגענו לארושה, עיר קטנה, בת 40,000 תושבים. ג`ורג` חיכה לי בתחנה עם רג`ה הנהג (אחד העובדים שלו). נסענו לאחד המלונות בעיר ובטרם הספקתי להתמקם, ג`ורג` (שחקן כדורגל בעברו) הציע שאצטרף אליו ואל חבריו אשר הולכים לשחק כדורגל כמנהגם בכל יום ראשון, נעתרתי להצעה מיד.

 משחק הכדורגל ששיחקנו היה מוזר מאוד, לא הייתי קורא לזה ממש כדורגל. משחק עם 4 שערים, אחד בכל צלע של מגרש ריבועי, לכל קבוצה 2 שערים, כאשר השער קטן מחצי מטר ומותר לכל שחקן לגעת 3 פעמים בכדור, משהו שמזכיר משחקים באימונים. לאחר מכן, הלכנו לסעוד ארוחת צהריים קבוצתית, חזרנו למלון לפגוש זוג ישראלים, ליאור וסימה ושני עובדים נוספים, סטיב (אחיו) וג`ורג` נוסף (הטבח) שילוו אותי בספארי. ביקשתי מג`ורג` לקנות מכנסיים לאחר שאלו נקרעו לי בהר קניה והוא שלח את רג`ה איתי לקנות.

לתחילת הכתבה

הספארי בטנזניה

יום 1: יצאנו לדרך בשעה 11:00 לאחר מספר עיכובים וסידורים והגענו לקמפינג בשעה 14:00 בסמוך לאגם מניארה, שם ג`ורג` הטבח החל לעבוד על ארוחת הצהריים שלאחריה התכנון היה לצאת להליכה לכיוון האגם. הרגשנו שאותו היום יהיה מבוזבז, כאשר למעשה לא נעשה שום דבר ממשי. התעקשנו לשנות את התוכנית ולצאת היום, במקום מחר, לנסיעה בשמורת הטרנגירי ובעצם להקדים את לוח הזמנים בחצי יום. לאחר שהבהרנו את זה לג`ורג` וסטיב, יצאנו לשמורה עם סטיב. בשמורה ראינו מספר חיות, לא מהרציניות, חוויה נחמדה, בעיקר בזכות בקיאות הידע האינסופית של סטיב, אבל אפשר לוותר. בסרנגטי צפויים להיראות כל אותן החיות ויותר. חזרנו למחנה לארוחת ערב שהכין לנו ג`ורג` ואז לאוהלים במחנה. האוהל מאובזר היטב ויש בו מקלחת, רק חבל שלא היו מים בכלל, לא במקלחת ולא בברז.

יום 2: בשעה 6:30 יצאנו להליכה שתוכננה לנו אתמול. הלכנו 3 ישראלים עם בן שבט המסאי ומדריכה מטעם הקמפינג. ההליכה אורכת כשעה וחצי, כשבמהלך ההליכה אין מה לראות פרט לאלפי ברחשים. כאשר הגענו סמוך לאגם, כל הפלמינגו התעופפו הרחק ולא יכולנו להתקרב למרחק של פחות ממאה מטרים מהאגם, שהרי האדמה היתה בוצית (בתקופה הגשומה האגם מתרחב במאות מטרים) וראינו מעט מאוד מהאגם ומהעופות סביבו. חזרנו מתוסכלים למחנה עם עצירה בת 5 דקות לצפות באחד השבטים, גם לא משהו מרתק במיוחד. לאחר שעתיים הליכה בדרך חזרה הגענו למחנה. הרגשתי שחצי יום התבזבז על כלום. כדאי מאוד לוותר על ההליכה הזאת.

 במחנה חיכה לנו זוג ישראלים נוסף, עמית ושרון. סעדנו ארוחת בוקר ביחד ויצאנו לכיוון הסרנגטי. בדרך עצרנו לתצפית על אגם מניירה בו היינו ובשעה 17:00 הגענו לסרנגטי. שטחו הכולל של הסרנגטי הינו כ - 60,000 קמ"ר, פי שלושה משטח מדינת ישראל כולה, אבל השמורה עצמה הינה 14,000 קמ"ר. באותו הערב נסענו בשמורה שעתיים עד השקיעה. לאחר יום ארוך הגיעה התמורה, אמנם פיספסנו במספר דקות בלבד לביאה תוקפת חזיר בר, אבל זכינו לראות אותה גוררת חזיר בר במשקל של כ – 70 ק"ג וקוראת לגוריה להגיע לארוחה המשפחתית. הגענו למחנה בתוך הסרנגטי בו נשהה הלילה, הקמנו אוהלים, אכלנו והלכנו לישון בציפייה גדולה למחר לאור מה שראינו היום.
יום 3: במהלך הלילה נשמעו קולות במחנה, נאמר לנו מהטבחים שהיו אלה אריות שהסתובבו במחנה בין האוהלים, מסופקים מאוד מהתשובה יצאנו לדרך בשעה 8:00 וראינו לביאה בסמוך לאגם, ציפורים מקושטות, קופים, ג`ירפות ועדר פילים מרשים וחזרנו לארוחת צהריים במחנה. לאחר ארוחת הצהריים הצטרף אלינו יונתן, יהודי אורוגוואיי דובר עברית שהגיע בטיסה לסרנגטי מהקילימנג`רו. עזבנו את הסרנגטי לכיוון מכתש נגורונגורו, מה שאמור להיות גולת הכותרת בכל הקשור לצפייה בחיות בכל הטיול שלי.

 הגענו בשעה 18:30 לקמפינג בו היתה לנו קבלת פנים של פיל ליד המטבח, בקמפינג נשארנו רק אני ויונתן, כאשר שני הזוגות הישראלים בחרו להישאר בלודג` באותו הלילה לאחר שג`ורג` הצליח לסדר להם הנחה משמעותית. בקמפינג היו מקלחות עם מים חמים שעבדו לשם שינוי וסעדנו אני ויונתן עם ג`ורג` הטבח ארוחת ערב. בדרכנו לאוהלים קלטנו מספר גושים שחורים ברקע, לרגע חשבתי שאלו פרות שהגיעו עם אחד מהשבטים, אך אז הדליק יונתן את הפנס ונדהמנו לגלות עשרות באפלו מטרים ספורים מהאוהלים שלנו. מבולבלים ותוהים היכן השומר, שהרי הבאפלו עלול להיות מסוכן בקרבת בני אדם, החלטנו פשוט להיכנס לאוהל במהרה. בהיותי באוהל, שמעתי את הבאפלו ממש נוגעים בבד האוהל ואת קול לעיסותיהם היטב, התקשיתי להירדם והסתמכתי על הסטטיסטיקה שג`ורג` אמר לי, כי לא נתקל בחיה שפגעה באוהל. בסוף הצלחתי להירדם.

יום 4: קבענו בשעה 8:00 אך השעה 9:00. אני ויונתן מרגישים כמו אפס מעלות בחוץ, בעוד ג`ורג` הטבח עם סנדלים ומכנסיים קצרים, ועדיין מחכים לג`ורג` המדריך ולחבורה שיאספו אותנו בדרך מטה. ב 9:15 הם מופיעים, מסתבר שנגמר להם הדלק בלנדרובר של ג`ורג` (האוטו הכי הכי בספארי) במהלך הנסיעה. בעוד ג`ורג` נסע להביא בקבוק דלק, ליאור פשוט לקח את ההגה לידיו והביא את הרכב בעצמו לתחנת הדלק, מה שהיה משעשע לכשלעצמו. הגענו למכתש (בנגורונגורו מספר מכתשים, אבל הגענו לאטרקטיבי ולפופולרי ביניהם ששטחו 260 קמ"ר בלבד, מה שיקל עלינו לסרוק אותו בחצי יום בלבד) וכבר לאחר מספר דקות ראיתי משהו שלא ראיתי בשבעת ימי ספארי. לא, לא נמר, אבל ראינו אריה זכר. מאוד מרשים לראות אותו, רק חבל שהוא ישן 20 שעות ביום ובארבע השעות הנותרות הוא מפהק. בסמוך אליו היו שתי לביאות ובמרחק של כמאה וחמישים מטרים מהן, מאות גנו וזברות בוחנים בקפידה כל תנועה של הלביאות המאיימות לצאת למרדף.

 למרות שהתקבצו סביבו 24 רכבים (ספור), ג`ורג` החליט שלא ייצא שום דבר מהסיטואציה המתוחה הזאת והמשכנו בידיעה שיש לו משהו טוב אחר לספק לנו. ואכן, חצי שעה לאחר מכן סידר לנו פגישה עם חיה נדירה נוספת, שמהווה מעין תחליף לנמר, הברדלס. הברדלס חיה מרשימה, נשארנו שם לזמן מה לצפות בהתנהלותו בטרם המשכנו.
בהמשך, לאחר שראינו ברדלס ואריה, מטבע הדברים היה לנו קשה להתרגש מחיות נוספות. ראינו עוד היפופוטמים וקרנף שחור ממרחק שממנו רואים נקודה שחורה (כזכור, בטנזניה, בניגוד למסאי מארה, מותר לנסוע לאורך השבילים בלבד, מה שמחייב הבאת משקפת לספארי שם). כמו כן, ראינו מאות של גנו וזברות המרבות להסתובב ביחד - הם מסתדרים בסדר מופתי, כאילו הם חיילים בטור לחדר האוכל. בצהריים חזרנו למחנה לארוחת צהריים ומשם המשכנו לכיוון אגם אייאסי, בו אנו צפויים לצוד מחר עם שבט הבושמנים.

 בדרך עוד הספקנו לראות מעט חיות, ואפילו בבון שהתיישב על מושב הנהג בג`יפ שהחלון בו נשאר פתוח עד שהנהג חזר וגירש אותו. כאן הבנתי שתמה חווית הספארי אחרי 8 ימים ללא אף נמר שנצפה, אך עדיין חוויתי כיף גדול. ג`ורג` הפתיע אותנו עם אכסנייה מסודרת עם חדרים, מבלי שנצטרך להקים מאהל פעם נוספת, בהחלט הפתעה נעימה לקראת סוף הספארי. מים חמים לא היו, אבל לא נקטר. הלכנו לישון מוקדם בידיעה שמחר נצא בשעה 5:00 לדרך (עליי ועל ליאור וסימה להספיק לטיסת צהריים מחר לזנזיבר).

יום 5: למרות שהפצרתי בג`ורג` לוותר על הביקור בשבטים ולנסוע ישירות לשדה התעופה, שהרי היה לי ברור שנצטרך הרבה מזל להספיק את הטיסה, הזמנים באפריקה זה סיפור בפני עצמו, ג`ורג` התעקש שנספיק לעשות הכול. קמנו בשעה 5:00. התאספנו ליד הלנדרובר והאוטו לא התניע. לקראת השעה 6:00 הגיע ג`ורג` עם רכב חלופי, אלוהים יודע מאיפה הוא הביא אותו. בשעה 7:30 הגענו לכפר הבושמנים, לאחר קבלת פנים בה צפינו בהם מדליקים אש בדומה לשבט המסאי, יצאנו לצוד.

הצייד ארך כשעתיים, במהלכו צדו בני השבט 3 קופים ותוכי אחד. המחזה היה מחריד, לא הייתי מסוגל לצפות בהם הורגים בעזרת חיצים את אותן החיות המסכנות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בכמות אפסית של בשר מקוף קטן או תוכי בגודל אגרוף, כך שאני מאמין שחלק גדול מזה היה בשביל ההצגה, מה שכואב עוד יותר. שמחתי לעזוב את המקום בדרכינו לשבט הבא. אחרי 20 דקות הגענו לשבט מנגא`טי, שם ראינו את האנשים מכינים כלים שימושיים לשבטים (מטבעות ומנעולים) ממתכות שונות (הבושמנים קנו מהם חרבות) ואף הציעו למכירה מספר פריטים, בהם צמידים ותכשיטים. קינחנו בסיור בן 5 דקות בכפר המנגא`טי ומשם מיהרנו חזרה לאכסנייה להעמיס את הדברים ולצאת לדרך, באיחור שגרם לי לחשוב שאת הטיסה כבר לא נספיק.

 נסענו לצומת אגם מניארה/ארושה, שם פגשנו את רג`ה שיסיע אותנו לשדה התעופה ונפרדנו אני, ליאור וסימה מג`ורג`, עמית, שרון ויונתן שהמשיכו למה שעשינו ביום הראשון. שעתיים של מירוץ נגד השעון שברובו נסענו בנתיב הנגדי, ואחרי כמעט תאונה, הגענו בשעה 15:20, 25 דקות לפני שעת ההמראה המתוכננת, לשדה התעופה של קלימנג`רו שלמזלנו קטן מאוד. הטיסה גם יצאה באיחור של חצי שעה, כך שלא היתה בעיה.

לכל המטיילים המתכננים ספארי בטנזניה: 4 ימים מספיקים בהחלט. טרנגירי ואגם מניארה מיותרים, שהרי בנגורונגורו ובסרנגטי תראו את כל החיות שיש שם והרבה יותר. לכל מי שהצליח להזדהות איתי בכל הקשור לציד עם שבט הבושמנים, הייתי ממליץ לחסוך מעצמו את המחזה המטריד הזה ולהסתפק אפילו ב - 3 ימים. במסאי מארה החמצתי את הנדידה, בסרנגטי איחרתי בשבוע. יש להתחשב בתקופה, שהרי הסרנגטי, כאמור הינו עצום ובתקופה בה מרבית החיות במסאי מארה, קשה יותר לאתר חיות בסרנגטי. ספארי בטנזניה יקר יותר מקניה ועשוי אף להגיע למחיר כפול מאשר בקניה. המחיר נובע בעיקר מעלות הכניסה לשמורות, למשל כניסה לסרנגטי עולה לתייר 50$ (פחות מ - 1.5$ למדריך למי שתהה). אי לכך יש לחשב בקפידה את מספר הימים הרצוי.

 לגבי ג`ורג`, יש לו 3 אנשים שעובדים תחתיו, וברשותו ארבעה רכבים, כך שתמיד יש לו אפשרויות לאלתר ולהתגמש, מה שמאוד חשוב במקרה של תקלות פתאומיות. הוא מדריך מנוסה ומקצועי מאוד, מקושר היטב, עם קשר מיוחד לישראלים ובנוסף, המנטליות שלו מאוד ישראלית וחברותית ולכן קל להתחבר אליו.

לתחילת הכתבה

הגעה לזנזיבר

הגענו לזנזיבר אחר הצהריים. בשדה התעופה המתין לנו חבר של ג`ורג`, שלקח אותי למלון מלאוני, בו גם ממוקם משרדו. מחירו המקורי הינו 40$ ללילה אך שילמתי 30$ בלבד. החדר גדול ומרווח, יש מים חמים והאוכל טעים. באותו הערב קיבלתי 3 הצעות שונות ל`סיור התבלינים` וכל זה מבלי שאבקש. בתחילה מישהו הציע לי את שירותיו תמורת 30$, או שאלך כחלק מקבוצה בעלות של 15$. הוא ציין שההסעה לחופים זמינה בבקרים בלבד. בדרכי לחדר, פגשתי בבחור בשם בבו, שאמר לי שמחר יוצא רכב מוקדם בהדרכתו לשוק התבלינים תמורת 15$ ולאחר מכן גם יש הסעה בצהריים לחופים הצפוניים: נונגווי וקנדווה. בארוחת הערב המלצר (!) הציע עצמו לקחת אותי לשוק התבלינים. התיידדתי איתו במהלך הארוחה והספקתי להכיר אותו טוב יותר משאר המציעים ולכן החלטתי ללכת איתו (בעיקר כיוון שזה יהיה אישי ונוכל לצאת מאוחר), כך שאוכל לישון קצת יותר, לחזור מוקדם, ולהספיק את ההסעה לחופים. למדריך אין יותר מדי משמעות בסיור, שבכל מקרה מועבר על ידי בעל החווה בה נבקר. הוא ביקש שאשלם לו את הסכום כמו שאראה לנכון. הודעתי לו שזה יהיה 15$ עוד באותו הערב.


למחרת בבוקר, חיכיתי לו בשעה 9:30, השעה שנקבעה ליציאה. בשעה 10:00 טילפנתי אליו וגיליתי שהוא לא מתכוון להגיע, שהרי הרגיש לא בנח לקחת לאדם, העובד באותו מלון את העבודה. לאחר שכנוע קצר, נכנע והגיע לאסוף אותי ב - 10:15. הגענו לאזור החוות, נבחרה חווה אחת בה המרחקים שצריך לעבור לא גדולים, כדי שנספיק לעבור על מקסימום תבלינים במינימום זמן. ראינו את רוב התבלינים, חלקם לקחנו למזכרת, טעמתי הרבה פירות טרופיים וקיבלתי את הסל וכובע העלים המסורתי לסיור.

 לאחר הסיור פגשתי את בבו במלון, דיברנו על האטרקציות באי ולאחר שלקחתי מספר הצעות יצאתי לחופים במונית משותפת (Sharing Bus) של חבר שלו במחיר של 8.5$. הנסיעה ארכה שעה וחצי והגענו לנונגווי, בדקתי 4-5 מקומות לינה ובסוף נבחר האחים ג`מבו (Jambo Brothers), שעונה על כל צרכיי (מיטה נוחה, רשת בחלונות, מאוורר ומים חמים) במחיר מינימלי של 25$ ללילה כולל ארוחת בוקר. אכלתי ארוחת צהריים במקום, ארוחה יקרה במונחי אפריקה, שעלתה קרוב ל 10$.
הפתיע אותי שאין מכונות להוצאת כסף באף אחד מהחופים ויש לחזור לסטון טאון על מנת להוציא כסף. חיפשתי נואשות מלון שמכבד כרטיסי אשראי, אך שמעתי שיש בודדים ועלותם כעלות כל השבוע שלי בזנזיבר. בעודי משוטט בחוף, ניגש אליי בחור נחמד בשם אדי אשר עובד בחוף. כיוון שכמות האנשים המציעים לך מזכרות או את עצמם לטיולים עולה על כמות התיירים, התכוננתי לומר שאיני מעוניין פעם נוספת, אבל הוא לא שאל. קפצתי על ההזדמנות ושאלתי אותו האם בכל זאת יש פתרון למצב שנקלעתי אליו בטרם אחזור לסטון טאון. אדי הציע לצאת לטיול קצר, לאחר 10 דקות הליכה בהן התעניינתי באטרקציות העומדות לרשותי באי וגיליתי שחבר שלו מארגן שיט אל האי מנמבה (Mnemba Island), הגענו למלון בו הוציאו לי כסף בשער איום, הפסדתי קרוב ל - 25$ על 100$ שהוצאתי, אבל הברירה היתה לחזור לסטון טאון, נסיעה שלעצמה תעלה לי כמעט 20$.

 כשחזרנו, פגשתי את חברו שהציע לי שיט למחרת כולל שנורקלינג מול חופי האי וארוחת צהריים ב - 25$, שילמתי לו מראש והודיתי לאדי שהציע שנלך לארוחת ערב. בנסיבות אחרות, הייתי מסרב במקום, אך הספקתי להכיר אותו והייתי אסיר תודה שלא יכולתי לסרב, מה גם שארוחה למקומיים עולה רבע מארוחה לתיירים. אכלנו ארוחת ערב בכפר בנונגווי, לא מציאה גדולה, אבל זול מאוד כשמקומי קונה ארוחה בכפר. המעט שיכולתי לעשות הוא להזמין אותו לארוחה. כשחזרנו פגשתי את דייזר, שעובד על החוף. דייזר סיפר לי כמה קשים חייהם בעונה שאין תיירות, איך הם ישנים על החוף ואיך הממשלה שומרת אותם קטנים כאילו מדובר בעכברים - יש איסור להרוויח מעל 50$ בחודש בזנזיבר, דרוש היתר מיוחד כדי להרוויח מעל סכום זה. בסוף השיחה הציע לקחת אותי לסיור בכפר למחרת שאראה כיצד חיים האנשים.

למחרת יצאנו לעבר האי מנמבה. לאחר שעה וחצי, כ - 100 מטרים מהחוף גילינו שלא נגיע לחוף, כיוון שזהו אי פרטי בו ישנם 13 חדרים, שמחיר כל אחד מהם 1,500$ ללילה, אי שביל גייטס מרבה לבקר בו. וזהו הזמן לקפוץ למים במטרה לראות את הריף. שחינו כחצי שעה, ראינו ריף ודגים מיוחדים, אבל לא משהו שלא ניתן לראות באילת. משם המשכנו לחוף אחר בזנזיבר לסעוד ארוחת צהריים עשירה בדגים, צ`פטי ופירות.

 חזרנו בשעות אחה"צ לנונגווי, ויצאתי לסיור בכפר עם דייזר כולל ארוחת ערב ואינטרנט במחיר 85 סנט לחצי שעה. קמתי בבוקר, התייעצתי עם אדי לגבי טיול לאי פריסון (Prison Island) שבבו הציע לי עבור 40$, אדי אמר שיארגן לי ב - 30$. יצאתי קצת להכיר את נונגווי ומצאתי שההבדל בין הגאות בשעות הבוקר המאוחרות ועד שעות אחר הצהריים המוקדמות לשפל מגיע לעשרה מטרים ושהמחיר ששילמתי שלשום לארוחת הערב לא יוצא דופן משאר המסעדות לאורך החוף. החוף עצמו מטונף מאוד, יש המון עשבים שנובעים מהגאות, המון סירות לאורך הים וחלקת החוף קטנה מאוד. ידעתי שלא ארצה להישאר כאן. את רוב היום ביליתי במחיצת זוג דרום אפריקאיים שהכרתי אתמול בשייט. הלכנו לאקוואריום הגדול הממוקם בסמוך למלון ממנו הוצאתי כסף, האכלנו צבי ים ענקיים וראינו נחש ולטאה. ביקור נחמד של 20 דקות שעלותו 5$.

לתחילת הכתבה

חוף קנדווה

ביקשתי מאדי הכוונה לחוף קנדווה שאמור להיות נקי ויפה יותר. אדי מצידו הציע להצטרף ונסענו ב`דלה דלה`, טנדר שיושבים בו על ספסלים מאחור בעלות של 40 סנט. ביקשתי לראות את המקום הזול ביותר, קנדווה רוקס ב - 25$. החדר קטן מאוד עם שלוש מקלחות ושירותים משותפים, אבל עונה על כל ארבעת צרכיי, כך לפחות חשבתי. החוף היה שינוי מרענן לעומת נונגווי - רואים את החול והים לשם שינוי. חזרנו לנונגווי ברגל לאורך החוף, הדבר התאפשר כיוון שהשפל כבר הגיע. פגשתי את שני זוגות הישראלים מהספארי וקבענו לאכול ארוחת ערב בברביקיו על החוף. שילמנו 10$ לברביקיו `אכול כפי יכולתך`, אבל משום מה מהר מאוד פשוט "נגמר" להם האוכל.

 בבוקר יצאנו לקנדווה, חששתי שהתיקים שלי יהיו על הגג למשך הנסיעה, אך למזלי היה אוטובוס דלה דלה באותו הבוקר ולא נאלצתי לעבור את זה. הגעתי לקנדווה והתמקמתי. קבעתי עם אדי ( הוא עזר לי עם התיקים) שייקח אותי לאי פריסון בעוד יומיים עבור 30$ ונתתי לו 5$ על כל העזרה בימים האחרונים. גיליתי שלמרות שיש בחדר רשת בחלונות, יש גם הרבה חורים בקירות ומרווחים בדלת, כך שכל מיני חרקים ליוו אותי בחדר. אותו היום הועבר בשוטטות לאורך החוף וטבילות חוזרות בים, בשילוב ארוחות בקנדווה רוקס.

 למחרת בבוקר פגשתי את עמית ושרון שהגיעו לקנדווה, איתרע מזלנו והחל לרדת גשם לסירוגין במשך כל שעות הצהריים והחוף התרוקן בין רגע. העברנו יום משעמם למדי בחדרים, שהרי פרט לחוף, אין שום דבר בקנדווה. במהלך אותו אחר הצהריים החלטתי על נסיעה לסטון טאון. למחרת הגעתי לסטון טאון בשעה 11:30 ואחיו של בבו אסף אותי. שמנו את חפציי בבית הארחה Adam Inn, הצטיידנו באוכל ויצאנו בסירת מנוע כ - 25 דקות לאי. גם היום מזג האוויר לא ממש איתנו ומעונן מאוד, ממש אין חשק לקפוץ למים. הלכנו לבקר ולהאכיל את הצבים הענקיים שחלקם בני כמעט 200 שנה (עלות הכניסה הינה 4$, כלול ב - 40$ ששילמתי לבבו). משם המשכנו לצפות במים העשירים בכוכבי ים, אזרתי אומץ וקפצתי למים לשנרקל. המים לא היו קרים כמו שחשבתי, אבל מזג האוויר כן פגע בצלילותם ולא היתה ראות טובה מספיק בכדי שאוכל לצפות בריף ובדגים. לאחר מספר דקות מיציתי את העניין וחזרנו לקראת אחר הצהריים לסטון טאון.
אחה"צ סיירנו אני ואחיו של בבו בסטון טאון. סך הכל עיר די משעממת ויום - יומיים בהחלט יספיקו בה. 95% מתושביה מוסלמים ולאורך 3 קילומטרים של העיר ישנם 45 מסגדים, אותם ניתן לשמוע בבירור השכם בבוקר. ראינו מספר מוזיאונים הכוללים את ההיסטוריה של הסולטנים וראשי העיר הקודמים, עלות כניסה לכל מוזיאון כ – 3$ לתייר. כל זה בהחלט הספיק לי וויתרתי על האפשרות לבקר במספר מסגדים. הלכנו לשבת ב - Africa House לנוח ולצפות בשקיעה לארוחת ערב עם בבו במסעדה וביקור חפוז בשוק האוכל והדגים, שהריחות בו חזקים מאין כמותם. הרבה סוגי מאכילים מעניינים במחירים מגוחכים, אבל עדיין מומלץ להיזהר מהאוכל, שברובו לא יטיב עם קיבתכם.

 חזרתי לבית הארחה Adam Inn, ביקשתי חדר עם מקלחת ושירותים פרטיים במחיר 30$ אך לא עמדו לרשותי מים חמים במקלחת והתבקשתי להשתמש במקלחת המשותפת. לאחר שיחה קצרה עם המנהל קיבלתי 5$ חזרה. מחיר החדר עם המקלחת המשותפת הינו 25$ (כל שאר הצרכים עמדו לרשותי). למחרת בבוקר, בידיעה שאין יותר מדי אתרים לבקר בסטון טאון ושזהו יומי האחרון באפריקה, החלטתי שצריך ללכת לשווקים לקנות קצת מזכרות. בבו הגיע לאסוף אותי ויצאתי עם חברו דיויד, מדריך מקצועי לעבר השווקים. לאחר שסיירנו בכל השווקים למזכרות, הסיע אותי בבו לשדה התעופה בזנזיבר (עבור ההסעה לשדה התעופה ויומיים הסיור בכל העיר שילמתי לבבו 20$), בדרכי חזרה ארצה.

לכל המטיילים שצריכים עזרה/הכוונה/סיורים בזנזיבר: בבו עזר לי מאוד מההסעה לחופים וחזרה, סידורים באי, המלצות בעיר והסיור עצמו. סטון טאון עיר שקל לאבד בה, בייחוד בסימטאות ולכן מומלץ לקחת מדריך.

זהו סופו של מסע מדהים, שיש בו הכול מהכול: טבע פראי, ספארי מרתק, חופים בעלי חול לבן ומי טורקיז נוצצים וגם מזכרות ייחודיות שנמצאות גם בראש וגם כפסל מאורך רגליים, על השולחן בבית, ומזכירות את הטיול המיוחד הזה. אורח חיים באפריקה שונה ואין דומה לו, האנשים ידידותיים וטובים וכל זאת בעלות לא ממש גבוהה אז רוצו לאפריקה!

לתחילת הכתבה