עפתי לתרמילאים

רוטרואה וסביבתה - בעקבות התולעים הזוהרות וטיפוס סלעים באזור

לאורי היה שגעון, ללכת ולראות את מערות התולעים הזוהרות בוויאטמו, אז יוצאים לטרק ההרפתקה שחמש שעות של הליכה, זחילה, קפיצה, ציפה, שחיה, טיפוס, וגלישת חבלים בתוך מערות וואיטמו. וגם - טיפוס סלעים, ומפגש עם ילדי משפחת מקרגור.
יאיר1
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: רוטרואה וסביבתה - בעקבות התולעים הזוהרות  וטיפוס סלעים באזור

וויאטמו

לאורי היה שגעון - ללכת ולראות את מערות התולעים הזוהרות בוויאטמו (Waitomo). ניסיתי להסביר לו שזאת תופעה שקיימת בכל ניו זילנד, ולא רק במקום אחד, ושהעניין בודאי ממוסחר ולא כדאי. לשוא. "רוצה תולעים זורות! אוצה תולעים זוהרות!.." "בסדר, בסדר" הרגעתי אותו, "נלך לראות תולעים זוהרות"... התברר שעשינו שתי טעויות נפוצות במשפט אחד:
א. הן לא תולעים.
ב. הן לא זוהרות.
החרקים שאחראים לזוהר במעמקי האדמה הם סוג של גלמים פרימיטיביים שהתפתחו לזבובים פרימיטיביים קצת פחות - ומה שמאיר? אלה הן ההפרשות שלהם!
בעצם, תוחלת חייו של תולע זוהר (אין לי עדיין כינוי אחר הולם בשבילו) היא תשעה חודשים במצב הצבירה הרימתי שלו. אחר כך הוא זוחל החוצה מהגולם וחי בדיוק שלושה ימים ארוכים ונפלאים, בהם הוא מבצע שתי פעולות עיקריות: הראשונה - להתרבות, והשניה - לעשות צרכים זוהרים.

 המקום הוא Waitomo Valley, או אם לדייק - מעמקי האדמה שמתחת ל-Waitomo Valley. אורי ואני לבושים בחליפות צלילה שחורות ועוטים על חלצינו רתמות סנפלינג משוכללות. לראשינו קסדות של חוקרי מערות, אליהן מחוברים פנסי אור לבן רבי עוצמה. הדבר היחיד שפוגע באוירת ההרפתקה הוא קבוצת התיירים המגושמת שצמודה אלינו בגיל הממוצע של שמונים ומשהו. חלק הארי מהתיירים הם יפנים, והללו שולפים מצלמות קטנות ומשוכללות ומתעדים כל נשימה ונשימה של עצמם, וכל הבל פה של חבריהם לקבוצה. חוץ מזה, ומהעובדה שהמערה עצמה מוארת בנורות הלוגן חזקות, שכל כמה מטרים יש מדרגות ברזל ושבאמצע הדרך (אי שם במעמקי האדמה) הגענו לקיוסק שמכר טובין ותקילין לתיירים, ההרגשה היתה אותנטית לחלוטין.

 טרק ההרפתקה שבחרנו נקרא Black Abyss, ושייך ל-The legendery black water rafting. והוא כולל חמש שעות של הליכה, זחילה, קפיצה, ציפה, שחיה, טיפוס, וגלישת חבלים בתוך מערות וואיטמו. האפשרויות רבות ומגוונות והטרקים נעים בין כאלה של חמש שעות, שלוש שעות, ושעתיים רק צריך לבחור! המחירים גבוהים מאוד ונעים בין 80 ל-175 דולר (!) לאדם (תלוי בטרק), למרות שכל העניין היה מקצועי למדי והכל הסתיים בדיוק כשהיה אמור להסתיים, בלי אפילו שניה אחת מיותרת של טעם לואי. נשמתי לרוחה כשראינו אור יום ויצאנו לעמק הפורח שמעל. הכרטיס שלנו כלל גם מרק עגבניות חם ובייגלה עם חמאה, אז ישבנו במרפסת הנעימה של בית הקפה היפה השייך לחברת ההרפתקאות, אכלנו את הכל ותכננו מה לעשות הלאה.

לתחילת הכתבה

מחוץ לוויאטמו

איזור Waitomo נודע בסלעי הטיפוס המעולים שבו. עכשיו נזקקנו להרבה יותר פרטים. ניגשתי ושאלתי בבית הקפה אם מישהו שם יודע משהו על בולדרינג באיזור. הקופאית המאורית חייכה חיוך מנומס וקראה לג`ון. מולי נעמד בחור רגיל למדי עד ממוצע, "אתה מתעניין בטיפוס?" הוא שאל בשפת אימו. - "בהחלט, אני מחפש אתרי בולדרינג באזור" השבתי (בשפת אימו של ג`ון). "האמת היא שיש לי פה משהו שאולי יעזור לך", הוא חייך חיוך מסתורי ונעלם. אחרי 2 דקות בלבד הוא חזר, בידו מפה מסומנת, מצוירת ביד, של כל אזורי הטיפוס הכי טובים בסביבה. התברר שג`ון הוא רב טפסן ברמה בינלאומית, ואגדה ניו זילנדית. לא זו בלבד שהבחור בנוי לתלפיות ומטפס ברמה מעולה, אלא שהוא גם חנך וייסד פחות או יותר בעצמו את כל ענף הבולדרינג בחצי הכדור הדרומי. טוב, אולי קצת הגזמתי, אבל לפחות באיזור וויאטמו. ג`ון נתן לנו מפה והנחיות. ההמלצה החמה ביותר שלו היתה חוות Stubbs - שטח פרטי השייך לחואי (Ben Stubbs, 078787426) הכולל בתוכו עשרות סלעים ענקיים ומעולים לטיפוס.

אורי ואני מצאנו את החוה די בקלות, אלא שאת הבולדרים שהופיעו במפה דוקא לא. במקומם טפסנו על בולדרים ארעיים, שפשוט חיכו לנו בצד הכביש הנוסע לחוה. הסלע היה מצורן, שחור גוון ומוצק מאוד, ללא התפוררויות. האחיזות היו רבות, ובדרגות קושי שונות. עשיתי שם כיף רציני, או לפחות חשבתי שאני עושה, עד שרכב לבן עצר לידינו. החלון שנפתח חשף את פניו של ג`ון. "מה לעזאזל אתם עושים כאן?" - "אהה מ..", נסינו לענות.. "לא חשוב, אני הולך לטפס עם חבר שלי. אתם רוצים להצטרף?" ג`ון היה מקצוען. בתא המטען של רכבו היה כל הציוד שהכרחי - בין השאר מזרונים לטיפוס בולדרינג מסוג MAT - מזרונים קלים ועמידים, שנועדו במיוחד למטרה זו של בלימת נפילה מגובה נמוך. למזרונים היו ידיות נשיאה, כך שאפשר לסחוב אותם על הגב כמו תרמילים רגילים. ממש כמו בקיר טיפוס מלאכותי שבו עוברים ממסלול למסלול לפי דרגות קושי שונות, נגררנו אחרי ג`ון מסלע אחד למשנהו.

 באופן כללי מאוד יש כמה סוגים של טיפוס צוקים: הכי פחות מורכב הוא הטיפוס הספורטיבי - אתה לובש ריתמה ומחובר בטבעת לחבל דינמי (גמיש מאוד) שמאובטח לנקודה גבוהה מעליך (top roap), כך שאם אתה חלילה נופל או מתעייף, אתה מאובטח על ידי בן זוג לטיפוס שמחזיק את קצהו של החבל ומשתמש באמצעי חירום כדוגמת "טבעת שמונה". בטיפוס בולדרינג מטפסים בלי רתמות או חבל. האמצעים היחידים העומדים לרשותך הם נעלי טיפוס, אבקת מגנזיום לבנה המשפרת את האחיזה בסלע, וכישורי הטיפוס שלך. זהו! עכשיו רק צריך סלע גדול ומוצק, ואפשר להתחי ללטפס. כיוון שבעצם דבר לא מונע ממך ליפול, חייבים להקפיד שלא לטפס מעל לגובה של שלושה מטרים ולבדוק שהסלע עצמו לא מתפורר.

לתחילת הכתבה

רוטרואה

מוויאטמו נסענו לרוטורואה, ושם נתקלנו בשלושה ישראלים נחמדים. החבורה הקטנה הזאת נוהלה ביד רמה על ידי אביב ומאיה, שני קיבוצניקים קשוחים ושבעי קרבות שנראו לנו כמו הוריה הדואגים של החברה השלישית בחבורה - דנה, משוחררת טריה מהצבא. לאורי ולי היה נוח מאוד להתחבר אליהם ולהמשיך לטייל איתם בשני רכבים, כשאנחנו מחלקים ביננו את ההוצאות והמטלות. רוטורואה עצמה ממוסחרת למדי, המחירים גבוהים, והתיירים בכל מקום. בעיר עצמה שוררת צחנה תמידית של אדי גפרית, שבאים ועולים ממעיינות חמים תרמו וולקניים, שמבעבעים בקרבה - אחד כזה שהתפרץ במרכז העיר הפך לגייזר ענקי, שבאמצעות דיפוזיה מתוחכמת הוא לא רק מוציא מים חמים מבטן האדמה, אלא גם מוציא כסף טוב מכיסי התיירים שבאים לראותו.

 לא רחוק מרוטורואה, התארחנו אצל אחת ממשפחות ההיט, משפחת מקגרגור. המקרגורים דוגלים בחינוך ביתי ולא שולחים את ילדיהם לבתי ספר. באורח חייהם יש שמרנות קיצונית כמעט, ואם המשפחה הסבירה לי את העניין בכך שהם "מנסים למנוע מהרע להגיע אל ילדיהם הזכים כל עוד אפשר". כך נמנעים מילדי המקגרגורים סרטים אלימים, מסרים לא חינוכיים ובדיחות גסות. מה שלא נמנע מהם זה כיף! כדי לשעשע את עצמם המציאו המיקרו-מקרגורים מגוון רחב של תעלולים והרפתקאות באזור. "כלב" הג`ינג`י בן העשר לקח אותי לציד פוסומים. פוסום הוא מכרסם מכוער במיוחד, בעל פרצוף יהודי: שיניים חדות, אף בולט ועיניים כהות נעוצות בחוריהן ומתרוצצות לכל עבר. התברר שהמזיק הזה מבלע ומכלה יבולים שלמים, מחסל תרנגולות ומלשין למס הכנסה - כך שחייבים לחסל כמה שיותר פוסומים. האמצעי לחיסול הפוסומים הוא רובה אויר - לא, לא רובה אויר מהסוג הקטנטן הלא מזיק היורה שיורה אויר, אלא רובה אויר מהסוג הענקי, המצופה פלסטיק מושחם, כוונות וזהרות וטלסקופ ליאופולד שמגדיל פי 20 ויורה כדורי ברזל. לפוסום המסכן לא היה סיכוי.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על רוטורואה