הוצאת הויזה לבליז
"גש למשרד הסירות, הם יעשו לך ויזה לבליז ותוכל להספיק לסירה של 10:00 בבוקר" הבטיח לי הפקיד החביב במשרד ההגירה שבעיר הנמל פורטו באריוס בגואטמלה. טלפון קצר לשגרירות בליז שביצעה המזכירה החביבה הציב בפני את האמת המרה - אין ויזה לארצות הברית, צריך לנסוע לשגרירות בליז בגואטמלה סיטי כדי לעשות ויזה לבליז. הבטחות של מזכירה של חברת סירות אחרת ש"הבחור שיגיע ב-9:00, סליחה, 11:30 בטוח יצליח לסדר את זה" התבררו ככתובות בקרח ואובד עצות עמדתי עם תרמילי במשרד שליד המזח. כעבור מספר שניות, נזכרתי בעצה הכי חשובה שיונתן נתן לי- "תזרום". חייכתי בליבי ושמחתי על העצה הטובה, חייכתי בתודה אל המזכירה הכזבנית והכתפתי את תרמילי הכבד. כך, במקום להפליג על גלי המים הכחולים של הים הקאריבי, מצאתי את עצמי עולה על אוטובוס מחלקה ראשונה (שתי קומות, כורסאות עור שהופכות למיטות, טלויזיה וכיבוד קל במהלך הנסיעה) לעיר הבירה של גואטמלה. העיר שכולם מייעצים להתרחק ממנה, העיר שלא עוברים יומיים בלי שנרצח בה נהג אוטובוס, העיר שעם רדת החושך, גם החולדות והג`וקים לא מעיזים לצאת בה החוצה.
הגעתי, הייתי, קיבלתי ויזה ואתם יודעים מה, לא היה כל כך נורא ואפילו די חביב- ארמון לאומי יפה, קתדרלה נחמדה ואנשים חביבים. כמו בכל הארץ. אוטובוס בחזרה, עוד לילה בעיר הלא סימפטית של פורטו באריוס וכעבור יומיים אני שוב במשרד ההגירה, עובר בזריזות את כל השלבים ועולה לסירה.
הסירה הקטנה או בשמה - לאנצ`ה, שכבר יצא לי להפליג בשכמותה קודם, הפליגה, הפעם על גלי הים הקאריבי. המשמעות העיקרית של הדבר היתה סילוני מים אדירים שניתכו פעם אחר פעם על יושבי הסירונת הקטנה. אנחנו, יושבי אותה פיסת עץ רעועה, מנסים להתגונן ללא הועיל בעזרת יריעת פלסטיק מחוררת, בהחלט חוויה מגבשת ומרעננת. סחוטים ומותשים הגענו בתום שעת השייט, פורשים את מסמכינו ודרכוננו על הבטון להתייבשות. "משתמש בגראס? קוקאין? קראק? סמים אחרים? טוב, תכנס". פקיד ההגירה והמכס בעיר הדרומית פונטה גורדה היה מעמיק ורציני.
הרפתקאות מקומיות
Chat, אישתו ובנותיו המקסימות מנהלים את אכסניית Nature`s Way החביבה והלא יקרה שבה התמקמתי וגם עוזרים בכל שאלה ותהיה בקשר לבליז. למחרת בבוקר יצאתי להסתובב בשוק של יום שבת בעיירה. השוק, קטן וצנוע ביחס למה שהתרגלתי בגואטמלה, אך עליז ושמח כיאה לעיירה שמאכלסת - בני גאריפונה שחורים, בני מאיה, מסטיסוס (תערובת של ילידים וספרדים), מהגרים מארה"ב, קנדה, אירופה, סין והודו.
בפינת הרחוב פגשתי שני גברים במראה מוזר משהו. פניהם עטויות זקן פרא בהיר, לראשם כובעי קש פשוטים, מכנסיהם מכנסי עבודה כהות המוחזקות בשלייקס, חולצת כפתורים פשוטה וחיוך חביב נסוך על שפתותיהם. בדוכן הקטן הציעו למכירה אבטיחים, גבינה, שמנת ומיני מאפים שונים. אחד מהם, דייב, הסביר לי שהם מנוניטים- הם מאמינים שאנו צריכים לחיות חיים פשוטים ככל האפשר, קרובים לחיי ישו. הודיתי לו על הפרטים המעניינים ושאלתי אותו אם אוכל לבוא לכפרם Pine Hill, לשמוע ולהכיר. הוא התלבט מעט והשיב כי לא צריכה להיות בעיה ורק ביקש כי אגיע עם מכנסיים ארוכים למען הצניעות.
לפני הביקור ב- Pine Hill ציפתה לי הרפתקאה נוספת: TEA (ראשי תיבות של Toledo Ecotourism Asociation) היא אגודה משותפת ל-10 כפרים במחוז טולדו המציעים ביקור באחד מכפרי המאיה והגריפונה באזור, אירוח וחויות מהווי הכפרים. כך פגשתי את Reyes, תושב כפר המופאן מאיה, סן אנטוניו. רייס התגלה כאיש שיחה מקסים, חביב ומשעשע וגם נגן מרימבה מוכשר לעת מצוא (מסורת משפחתית). עם רייס נסעתי באוטובוס מפונטה גורדה לכפרו והתמקמתי בבית ההארחה, העשוי כולו עץ עם גג משופע מעץ הדקל המיוחד. 4 חדרי שינה ובכל חדר שתי מיטות, אך רוב הזמן אין אורחים והבית ריק.
אחרי ההתמקמות יצאנו אני ורייס לסיור מאלף בג`ונגל ההביל והסמיך המקיף את הכפר והמחוז כולו במעטה ירוק וקולני. צמחי מרפא, צמחי מאכל ושאר סיפורים השתלבו בנופי ההליכה הקסומה והקלילה. עת חזרנו, לקח אותי Nuel, אחד מילדיו, לסיור בכפר, הכולל הסבר על היסטוריית המופאן מאיה. שבט קטן המונה קצת מעל 10,000 חברים בכל העולם ומדבר בשפה יחודית לו. אבל כאן רק התחילה החוויה ובערב אספו אותי בתה ונכדתה של פרידה, המתגוררת בבית מרוחק מעט מהעיירה.
הבית, כמו רוב הבתים עשוי עץ והגג מעלי דקל קלועים. בכניסה קלחי תירס מיובשים מונחים בערימה, מחכים שיגיע תורם להפוך לטורטיות המסורתיות. חשמל אין, אך בחדר אחר, בוערת האש במעין תנור בוץ כמו התנורים של פסח. שולחן קטן וכסא לידו, מסביבם מנקרות תרנגולות להנאתן ואני מתענג על טעם מרק העוף ועל השיחה המרתקת באנגלית שוטפת. בעלה, שעובד כמאבטח בבליז סיטי, התעקש שאת ילדיו ישלחו ללמוד כראוי בבתי הספר הטובים, "שלא יצאו כמוהו, בקושי כותב את השם שלו". הילדים, לאחר שגדלו, למדו ובגרו, לא רצו להמשיך את מסורת גידול התירס בשדה ויצאו לערים לעבוד וכך נשארו פרידה ובתה הקטנה מריה לבדן בבית. הנכדים שמגיעים לבקר כבר אינם דוברים את שפת המופאן מאיה והתקשורת מתנהלת באנגלית. דרכו של עולם?
לפני השינה חזרתי לביתו של רייס לערב מלבב של נגינה משותפת לו ולילדיו במרימבה, כלי הנגינה המסורתי של המאיה. למחרת אני משכים לארוחת בוקר בחברתה של Romaulda Chun, אמו של רייס. שמונה ילדים נולדו לה. 4 מהם חרשים. שני בניה החרשים הלכו למוסד המנוהל על ידי הכנסיה. שתי בנותיה נשארו איתה בבית. להזדקן יחד. האישה המרתקת והמיוסרת הזו, עת סיימתי את ארוחת הבוקר, התפנתה להראות לי את מלאכת הכנת משקה הקקאו. קלייה על הפח הלוהט, טחינה באבן הטחינה המסורתית ובישול במים החמים מעניקים משקה טעים ומיוחד. עוד סיור קצר ורחצה במפלים שבשולי הכפר ואני נפרד ממיטיביי בברכות, משלם את החשבון ופונה לתפוס טרמפים החוצה משטח הכפרים. אוטובוסים מהכפרים לעיר יוצאים אך ורק בימים שני, רביעי, שישי ושבת. ברוכים הבאים לבליז.
כפר המנוניטים
במזל עבר שם טנדר עם מהגרים מגואטמלה שחצו את הגבול הסמוך בהליכה דרך הג`ונגלים על מנת לחפש עבודה ואני מצטרף אליהם בנסיעתם. לאחר זמן לא רב אנו עולים על הכביש הראשי מפונטה גורדה צפונה, אני מחליף לאוטובוס וכעבור זמן קצר אני בצומת הכניסה לכפר המנוניטים- Pine Hillדרך גישה של 6.5 קילומטר מובילה אל הכפר. משני צדדיה ג`ונגל סבוך, פרפרים צהובים בחבורות של עשרות מלווים אותי ועוף דורס משקיף ממעל בשעה שאגלי הזיעה המצטברים מנסים להקל מעט את החום הכבד. אני מכתף את התרמיל ופוסע בדרך. הנה נגלים באופק בתי הכפר הראשונים- בתי עץ פשוטים, גגותיהם פח, לצידם תחנות רוח לשאיבת מים וחלקת אדמה ירוקה בה רועים בנחת מספר ראשי בקר. הבית הראשון בו פגשתי אנשים היה ביתו של יצחק (הנגר) בו התארחה באותה שעה משפחתו של בן (הרוקח). כמו מתוך אחד מסרטי המערב הפרוע, הנשים, לבושות בשמלות אפרוריות וזהות, לראשן כובעי בונט שחורים (Bonnet) והילוכן צנוע. הגברים, כפי שכבר תיארתי, במכנסי עבודה כהות מחוזקות בשלייקס, חולצות כפתורים בצבע אחיד, כובעי קש עגולים וזקן פרא. יחד, שתי המשפחות מנו כ-25 איש.
ביקשתי מעט מים והם הושיבו אותי בלבביות, פותחים בשיחה על המקום, על ישראל ועל מה שביניהם. המנוניטים, כפי שהסביר לי בן, מאמינים שהטכנולוגיה היא דרכו של השטן להתפשט בלבבות ולכן הם נמנעים ככל האפשר ממגע עם שלל ביטוייה. לא תמצאו בכפר מכשירים חשמליים, מנועים, מכוניות או טלפונים. התנועה נעשית בסוסים וכרכרות והתקשורת במכתבים. הוא התעניין מאוד בתיאוריי על הדימיון ביניהם לבין היבטים מסויימים בחברה החרדית ושאל אם הם ירצו לבוא להיפגש. לאחר ארוחת צהריים טעימה (ופשוטה כמובן) של תה, לחמניות בריבה, מרגרינה ומלפפונים המשכתי בדרכי אל ביתו של דייב. דייב ומשפחתו (5 בנים ו-2 בנות, לכולם שמות מהתנ"ך והברית החדשה) גרים בקצה הכפר בבית עץ חדש שנבנה על ידי כל הקהילה בחודש וחצי. מדי כמה זמן מחליטים נבחרי הקהילה על פרוייקטים שונים וכל הקהילה מתגייסת בעבודה משותפת. הפרוייקטים כוללים בניית בית למישהו שמתקשה, נקיון שטח בג`ונגל עבור חלקה חקלאית, כסף וסוגי עזרה הדדית שונים.
הם שמחו והופתעו לראות אותי ומיד הזמינו אותי להכנס בלבביות. עד הערב בילינו בשיחה נעימה. קצת אחרי שהחשיך סעדנו ארוחה קלה לאור העששית ועלינו על יצועינו. המנוניטים פועלים על פי עקרונות שהותוו על ידי מנו סימון ההולנדי במאה ה-16. המאפיינים הבולטים הם "טבילה חוזרת" ואי-אלימות. טבילה חוזרת פירושה שהחבר בקהילה מוטבל לנצרות בגיל 15-20 כאשר הוא כבר מבין ומסוגל לבחור באמת בדרכו. אי אלימות הוא פירוש מילולי של דברי ישו על "להושיט את הלחי השניה" וכך הם דוגלים בהמנעות מכל סוג של אלימות, מילולית או פיזית בכל מחיר. בתור שכאלה המנוניטים סבלו מראשית דרכם מרדיפות חוזרות ונשנות על ידי הכנסיה הקתולית ממנה נמלטו בתחילה לרוסיה, לאחר מכן לקנדה ובהמשך למקסיקו, בליז, בוליביה וארצות נוספות. יש בעולם כ-1.5 מיליון מנוניטים אך רובם לא חיים את אורח החיים הפשוט במלואו כמו שתיארתי.
בחמש בבוקר מתחיל היום למחרת. כל המשפחה מתפרשת במשק, מאכילים את החיות, חולבים את הפרה ומתחילים את היום. אחרי ארוחת בוקר אנו יוצאים לדרך. את היום ביליתי עם דייב בעיקר. התחלנו בנשיאת בולי עץ על גבי הכרכרה למנסרה של הכפר. המנסרה, מלאכת מחשבת של מוטות ברזל ורצועות שהופכות כוח תנועה סיבובית של מספר סוסים לתנועה מהירה של מסורים חזקים. משם חזרנו, עוברים בדרך בבית הגבינה של הכפר וקוטפים דלי גדול של גויאבות לריבה. הילדים בינתיים חזרו שוב ושוב על הגיית שמי (המסובך) וכששבתי הביתה הוא כבר התנגן על שפתותיהם בצורה חלקה. ארוחת צהריים מוקדמת של מרק אננס ומעין אמפנדס ממולאים אורז ושעועית קינחו את ביקורי בביתם ובכפר. נפרדתי בהתרגשות ממארחיי הטובים ודייב הרכיב אותי לצומת הרחוק.
סיכום
לא הפכתי לנוצרי, אינני מאמין במשיח ובחזרתו של ישו. גם דרך האי-אלימות אינה דרכי תמיד. אבל בכל זאת מנקרות שאלות: מה אנחנו יכולים ללמוד מהם? בין אדם הדוגל באי אלימות, חי בחיק משפחתו, משכים עם השמש ועובד עם ילדיו בחווה לבין אדם המבלה את כל שעות העירנות שלו במשרד במרדף אחרי הממון והקידום הצפוי, פוגש את ילדיו כשהם ישנים ובסופי שבוע - מי הנורמלי? והרדיפה אחרי הטלפונים החדישים, המכוניות המבריקות, הטלוויזיות הגדולות והמשוכללות והערוצים האינסופיים. אולי יש בכל המרדף הטכנולוגי הזה מעט מן השטן?
טיפים
פורטו באריוס בגואטמלה
לא ממליץ לישון בעיירה הזו. היא מאובקת ומרוחקת ביום ומבוצבצת (בעונה הגשומה) ומפחידה בלילה. סירות יוצאות ממנה לבליז ולליווניגסטון גם בצהריים ואפשר להגיע ולהספיק. שווה לנסות. אם כן ישנים בפורטו באריוס, לא לישון במלון Xelaju שמול השוק וסמוך לתחנת האוטובוסים. הוא לא אסטתי והאנשים שם לא נחמדים.
סירה מפורטו באריוס בגואטמלה לפונטה גורדה בבליז (או בכיון ההפוך) יוצאת פעמיים ביום, בבוקר ובצהריים המוקדמים, אבל מה שחשוב באמת הוא להתכונן-אתם הולכים להירטב. התיקים שלכם לא, אבל אתם תספגו מטחי מים עזים. אם יש לכם חליפות סערה, לכו על זה. אם לא, תתכוננו ואל תשימו כסף או דרכונים עליכם. כמה שיותר מקדימה, פחות נרטבים. תהנו.
כל התשובות על ויזה לבליז
אחרי בדיקה מעמיקה אני יכול להבהיר את השאלות:
1. מי שיש לו ויזה לארצות הברית יכול להגיע למעבר הגבול שם תונפק לו ויזה תמורת 50$.
2. מי שיש לו ויזה לארצות הברית ורוצה רק לעבור מגואטמלה למקסיקו צריך לקבל ויזת מעבר ליום בלי לשלם.
3. מי שאין לו ויזה לארצות הברית צריך להוציא ויזה לבליז. אל תבהלו, זה לא מסובך כמו ויזה לארצות הברית... יש להגיע לאחת השגרירויות או הקונסוליות של בליז - הסמוכות הן בקנקון (מקסיקו, קונסוליה), גואטמלה סיטי (גואטמלה, שגרירות), ובסן פדרו סולה (הונדורס, קונסוליה). שם יוציאו לכם ויזה תמורת 60$. אם תגיעו בבוקר, תקבלו את הויזה באותו היום. תגיעו לבליז! שווה.
למי מומלץ להגיע לבליז
בליז מציעה מעין גירסא נוחה של מרכז אמריקה- חופים ואתרי צלילה מקסימים. אתרי עתיקות של המאיה, עולם חי וטרקים עשיר, כפרי מאיה "מבודדים ומסורתיים" והכל באנגלית ובמרחקים מאוד קרובים אחד לשני (יותר קטנה ממישראל). מה החסרונות? היא יותר יקרה (סביבות 10-13 דולר למיטה בדורמס, 8 דולר לארוחה במסעדה). לכן, למי שמגיע למרכז אמריקה לתקופה קצרה, הייתי מציע לבחור דווקא בבליז.
טיפ של אלופים, רלוונטי לכל העולם
תזרמו. האוטובוס יצא בלעדיכם ואתם צריכים לחכות עוד יום בעיר? תזרמו, אולי תמצאו מישהו נחמד. לקחו מכם פי שניים כסף ממה שהיה צריך? תזרמו, הם צריכים את הכסף יותר. משהו השתבש ושינה לכם את התכניות? תזרמו, אולי זה יותר טוב. גנבו לכם את התיק? תזרמו, לא יעזור לכם להתעצבן. תעשו דברים כדי למנוע מהתכניות להשתבש, אבל אם השתבשו, תיהנו.
לינה בפונטה גורדה
Nature`s Way - בפניה שמאלה אחרי המזח וישר לאורך החוף. מקום לא יקר (10$ ליחיד) וחביב מאוד. הבעלים סימפטיים ומלאי ידע על בליז ובכלל. תשאלו על TEA.
תכנית ביקור בכפרים בדרום בליז
למי שרוצה חוויה יוצאת דופן ומרתקת מוצעת תכנית TEA שזה ראשי תיבות של Toledo Ecotourism Asociation. התכנית מציעה ביקור ב-10 כפרים שונים במחוז טולדו הדרומי בבליז. הכפרים ממוקמים בתוך הג`ונגל ומקיימים אורח חיים מסורתי (אך רובם המוחלט דוברים אנגלית). השינה בבקתות עץ של הפרוייקט ובמסגרת הביקור אפשר לבחור בין טיולים באזור, סיור בג`ונגל והיכרות עם צמחי מרפא, ארוחות בבתי משפחות, שיעורי מלאכות ושיעור הכנת משקה קקאו ועוד. אם יהיו לכם רעיונות אני בטוח שהם ילכו אתכם על זה. אפשר להגיע למשרד שלהם שממוקם בביתן עץ ירוק עם גג משולש על הרחוב הסמוך למזח - פונטה גורדה (ימינה אם אני לא טועה, תשאלו כשתגיעו) וגם לקבל פרטים באכסניית Nature`s Way. יש להם גם אתר אינטרנט אבל אל תתפלאו למה הם לא עונים למייל, הכתובת לא מעודכנת (אם לא היו גונבים לי את הפנקס הייתי כותב אותה). אה, אוטובוסים יוצאים לכפרים בימים שני, רביעי, שישי ושבת בצהרים. שווה.
