עפתי לתרמילאים

על האי הבודד, בודד, בודד

החופים של קרבי, בדרום תאילנד ידועים ביופיים. עובדה. סרט ג`יימס בונד נעשה באחד המפרצים ולאונרדו דה קפריו חשף במי הטורקיז את ישבנו הלבן, אבל הדבר המיוחד באמת נמצא דווקא באיים הסמוכים לחוף. רובינזון קרוזו לחצי יום.
דובי זכאי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: על האי הבודד, בודד, בודד

על אי בודד בקרבי

כשסירת המנוע העלובה התרחקה הבנתי שעשיתי טעות. באוויר נותר ריח חמצמץ של סולר ואד אפור של עשן נע על המים. השובל הלבן הלך ונסגר אחרי הסירה. הרמתי את ידי בנסיון אחרון להחזיר את הסירה, אבל זה כבר היה אבוד, הסירה המצ`וקמקת התרחקה ונעלמה אחרי הסלע הגדול, אני בודד על האי. תכירו, זה ביתי החדש, למחצית היום, כך אני מקווה. אין טלפון נייד, אין טלוויזיה, או רדיו, יש מים בשני בקבוקי פלסטיק, קצת צידה שאספתי בבוקר מהמלון, אננס קלוף וזהו. האמת, על זה חלמתי, להיות פעם על אי בודד. לבד לבד ואין נפש חיה מסביבי, אני יכול לעשות מה שבראש שלי. כשהחלום התגשם הבנתי שזה לא כל כך פשוט, החשש הוא שאולי לא יבואו לקחת אותי חזרה.

 ערב קודם נכנסתי למשרד שנוהג להסיע לטיול בין האיים, כששאלתי את הבחור השחום במשרד אם אפשר להשאיר אותי על האי למשך מחצית היום ולבוא לאסוף אותי, ראיתי שהתאילנדי מולי מהנהן, אחרי `נו פרובלם, סר` כמה פעמים הבנתי שהוא הבין. בבוקר כשהגעתי לסירה הבנתי, אכלתי אותה. בסירה המתין לי תאילנדי צנום, בירך אותי יפה בשילוב ידיים לפני הפנים ובקידה נעימה, הניע את המנוע, זרוע ארוכה של צינור שבקצהו מדחף נשלחה למים ויצאנו לים הפתוח מהר מאוד הבנתי שחוץ מתאילנדית הוא לא מדבר אף שפה. הנסיונות להראות לו שעון, לא צלחו, כי אין לו שעון. בקיצור כשירדתי לחול הלבן והבתולי באי הבודד הרגשתי היטב את טעמה של הבדידות. אגב שמו של האי טקביאה (Takabia).

אחרי דקות התאוששתי, סוף סוף אני בחלום. מה הדאגה? משפחתי נשארה על החוף והם הרי יודעים היכן אני. הם ידאגו גם להחזיר אותי. מעתה, החלטתי אני נהנה. מדדתי את פיסת החוף הלבן והרך, שוב ושוב השקעתי את כף רגלי בחול הנעים. אחר כך הבטתי בסלע הענק שמזדקר מפיסת החוף, על גוש הקירח צמח עץ בודד מפותל ומעוקל, למרגלותיו ג`ונגל קטן של צמחייה ירוקה. סיור קצר באי הביא אותי ללגונה קטנה, עוד חוף קטן ומקסים נפרש לפניי, חלק מהסלע הענק גולש למי הטורקיז הכחולים. עתה שלפתי את ציוד הצלילה, הרכבתי את המסכה וערכתי פגישה ראשונה עם חברי לאי, הדגים. בתחילה הם גילו אדישות לנוכחותי, עד שהבאתי ביד מעט מהלחם מחדר האוכל במלון. לפתע קפצו מסביבי המוני דגים, רוצים לחטוף את הפירורים.

מבט קצר בשעון גילה לי שחלפה בסך הכל מחצית השעה, הלכתי ללגונה השניה חלפתי מתחת לסלע וערכתי צלילת הכרות עם הדגים בצידו השני של האי. כמה נסיונות לטפס על הסלע הביאו אותי למחשבה שגם לבדידות יש טעם מר. מבטים ארוכים שלחתי למיי הטורקיז הצלולים, לבחון את האופק ולראות אולי הסירה שלי, חוזרת. בכל אופן בשיטוט בתוך מי הבדולח פגשתי עשרות כוכבי ים מעולפים בחול רך אתה יכול להרים אותם, להתבונן בהם ולהחזיר אותם למקומם. חששתי ללכת במים שחלילה לא אפגע באחד מהם.

 עתה כבר נשכבתי על החול, גופי פיסל את עצמו בחול הלבן, אט אט נעצמו עיני ולרגע התחילה להתגנב ללבי תחושה נפלאה של חופש, לרגע הרגשתי שהחלום שלי מתגשם, אין פה נפש חיה באי הקטן, עם המחשבה הטובה באה השינה, חפור היטב בחול הלבן נרדמתי. בחלומי, השלמתי עם המחשבה שהתאילנדי הצנום לא ישוב לעולם.

לתחילת הכתבה

אורח על האי

קרבי שוכנת בדרום תאילנד, במפרץ "איו נאנג". שלוש שעות הפלגה מקו החוף לקו פיפי, מחצית היום הפלגה מכאן לפוקט. קרבי יושבת לבטח ביבשת בלב מפרץ מקסים, סביבה יש איים וחופים מקסימים. חלק מהאיים הם סלעי ענק שרובצים בכבדות במי הבדולח, פיסת חוף קטנה, מפרץ בודד, ולעיתים כמה עצי קוקוס משלימים את התמונה.

מקרבי והעיירות הקטנות שמפוזרות לאורך החוף יוצאים מדי יום סיורים לאיים, בדרך כלל אלה סיורים זולים שפוקדים כל אי למשך שעה או מחצית השעה, קצת שונרקלים, הרבה ים וחוזרים לאחר הסיור, לעת ערב, עם תחושת רובינזון קרוזו ליום. המסלול קבוע, ללא שינויים, מעט הדרכה ואפילו סוחבים עבורך ארוחת צהרים במגשיות ואננס חופשי.

רעש של מנוע העיר אותי. מבט מהיר לשעון הבהיר שיש לי עוד שלוש שעות להמתין, כבר חשבתי שעבדו עלי, פחות זמן נתנו לי, אבל ללבי התגנבה שמחה שבכל זאת לא שכחו אותי, מהרתי ללכת לטבול פעם אחרונה בלגונה הפרטית שלי, ריח סולר כבר מילא את האוויר, ידעתי שהספן התאילנדי הצנום לבטח יגיע לחפש אותי בלגונה. תוך שניות ספורות נשמע קול המנוע, הולך ומתרחק, רצתי לחוף, וראיתי דמות של אדם בוטש במים בסנדליו, הוא מאוד נבהל כשאמרתי לו `שלום`, הוא היה בטוח (כמוני) שהוא פה לבד. שיחות בינינו סיפרו לי שהוא הגיע מבריטניה, לכאן, חלומו (כשלי) להתנחל באי בודד, כנראה שעבדו עליו והוא לא יהיה בודד באי, גם אני הרגשתי מרומה הבטיחו לי אי למחצית היום שלי לבד.

 הבריטי, הסתבר כבחור נחמד, יחד צללנו במי הלגונה, דיברנו, הצצנו בכל רחבי האי, ועם השותף הרגשתי דווקא טוב, אני לא כל כך בודד, שנינו צחקנו שהסירה לא תחזור, נגדל זקן פרא, אפילו הפלגנו בדמיון בתאור יופיה של ניצולה שתיזרק איתנו באי. בתום שלוש שעות הגיע הצנום לאסוף אותי. הבריטי נשאר בודד על האי, הרגשתי שהוא מאוד היה שמח לו נשארתי איתו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה