לגונות וגייזרים בדרך לבוליביה
אחרי שהתעכבנו כמה ימים בסן פדרו דה אטקמה בגלל גשמים (במקום הכי יבש בעולם, להזכירכם), יצאנו בבוקר בהיר לעבר הגבול בין בוליביה וצ`ילה. מיד כשנכנסתי לאוטובוס זוהיתי כישראלי ע"י ישראלי אחר- אורי. שנינו התפלאו למצוא ישראלי שלא נמצא בקרנבל. התחלנו לטפס לכיוון שרשרת האנדים שמפרידה בין בוליביה לצ`ילה. מולנו התנשא הר הגעש ליקנקבור Licancabur לגובה של 5760 מטרים, לעומת הפסגות המושלגות של הדרום שעטופות ירוק, מול הכתום של מדבר אטקמה שנראה שונה. אחרי מעבר הגבול אכלנו ארוחת בוקר מול לגונה בלנקה Blancka. הלגונה הייתה שקטה והעננים השתקפו במים. המשכנו ללגונת ורדה Verde. הנהג הסביר שבשל הגשמים הלגונה לא מאוד ירוקה. בכל זאת היה שמץ של ירוק.
הלאה. רוב הזמן נוסעים בעמקים רחבים ושטוחים כשמסביב הרים. הגענו אל המעיינות החמים שמתבטאים בבריכה זעירה מטר מעל מטר, 30 ס"מ גובה. מיד הורדנו בגדים ונכנסנו. הנהג-מדריך הקציב 20 דקות אבל ביקשנו להישאר שעה. המשכנו בנסיעה ופתאום מרחוק נגלה מראה סוריאליסטי: באמצע המישור "צמחו" סלעים ענקיים כאילו משום מקום. הרוח ומזג האוויר גילפו בסלעים צורות שונות ומשונות. הנהג אמר שהמקום הזה היווה השראה לסאלבדור דאלי לציור. המשכנו. אחרי שלושת רבעי שעה של נסיעה הגענו אל האתר הבא- הגייזרים. בגייזרים אין "מזרקות" כמו במקומות אחרים אלא יוצאים ענני קיטור בעוצמה רבה, ממעיינות בוץ שמבעבעים בשלל צבעים וריח חזק של גופרית ממלא את האוויר. המדריך הזהיר לא להתקרב לגייזרים ולא להיכנס למעיינות הבוץ כי הטמפרטורה מגיעה שם ל- 150 מעלות ויותר. הבוץ מבעבע, כל בריכה בקצב קבוע משלה, ויחד עם הרעש של הקיטור נוצרת תזמורת מעניינת. התרחקנו קצת יותר מדי מבריכות הבוץ והמדריך התעצבן, בצדק בגלל שזה מסוכן.
אחרי הגייזרים והבוץ הגענו ללגונה קולורדה L.Colorada -הלגונה האדומה. מיקרו אורגניזמים שחיים במימי הלגונה צובעים אותה ואת הפלמינגו שאוכלות את המיקרואורגניזמים באדום. המיקרואורגניזמים גם יוצרים תרביות כימיות שגורמות להקצפת המים. "עננים" של קצף צפים על המים, ואח"כ מתנקזים לאיים לבנים של קצף בתוך הלגונה האדומה. הקפנו את הלגונה ועצרנו לארוחת צהרים בכפרון שנמצא לחוף הלגונה. תוך כדי שאנחנו אוכלים הנהג פירק והרכיב חלקים שונים במנוע. למרבה הפלא הג`יפ נסע כשהוא סיים.אחרי הביקור בלגונה קולרדה נסענו ל"עץ האבן" Arbol de piedra -מקום בו יש מקבץ של אבנים שהרוח ומזג האוויר עיצבו בשלל צורות, ביניהן גם פיטריה שמזכירה גם עץ מזווית מסוימת. אחר שיטוט בין צורות האבן, המוזרות המשכנו הלאה.
האתר הבא היה "הלגונה המסריחה". בלגונה חיים מיקרו אורגניזמים שכשהשמש מחממת את הלגונה הם פולטים תרכובות שגורמות לסרחון בלתי נסבל. המיקרואורגניזמים גם פולטים תרכובות מינרלים אחרות שהמקומיים מפיקים ומוכרים. בלגונה חיים גם פלמינגו ושילוב הצבעים היה מהמם: מים שחורים עם כתמי שמש שהבהירו אותם במקצת, ערימות מינרלים לבנות, פלמינגו ורודים, צמחים ירוקים כהים וירוקת בהירה ושמים בצבע תכלת בהיר בין עננים אפורים לבנים. מעולם לא ראיתי ריכוז כזה של צבעים בקטע נוף כל כך מצומצם. משם המשכנו לנסוע אל האטרקציה הבאה "עמק הסלעים" Valle de Rocas, כשברקע השמש שוקעת. הגענו באור אחרון ממש, אחרי יום ארוך ומייגע כך שכמעט ולא נהנו ממנו. נכנסנו לכפרון קטן, שם אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון.
למחרת נסענו נסיעה קצרה אל ריו קסקדה Rio Cascada. הנהר זורם בתוך קניון עמוק ויפה. עשינו תצפית קצרה עליו והמשכנו. שאר היום עבר עלינו בנסיעה רצופה ללא אטרקציות מיוחדות, למעט חציה של ריו גרנדה. כשיצאנו מסאן פדרו דה אטקמה אמרו לנו שנצטרך לחצות ברגל את הנהר. כשהגענו ראינו שקבוצות אחרות אכן חלצו נעלים, הרימו מכנסים וחצו ברגל את הנהר. הנהג שלנו הכין לנו הפתעה ואמר שאנחנו יכולים לחצות בתוך הרכב. הוא הכין את הרכב לחציה, כלומר ריפד את פנים תא המנוע והמערכת החשמלית בשקים למנוע חדירת רטיבות. רוב החצייה לא הייתה מאוד מסובכת, אבל כמה מטרים לפני הגדה השניה הייתה "מדרגה" שבה הג`יפ "נפל" והמים כיסו את כל תא המנוע ואת חצי מהשמשה הקדמית, עוד קצת גז וכבר יצאנו מהחוויה התת מימית. בערב הגענו לאייוני Uyuni, עיירה קטנה שכמעט ואין מה לעשות בה למעט ביקור בבית הקברות לרכבות. עשרות קרונות וקטרים במצבים שונים של פירוק ורקבון ,ובשלל דגמים שונים. למחרת בבוקר יצאנו אל הסלאר Salar עצמו.
סלאר דה אויוני
הסלאר זהו מדבר עצום, בקעה שטוחה בקוטר של 80 ק"מ, ללא נחל שמנקז אותה ובגלל כמויות הגשמים המועטות יחסית שיורדות באזור, ההתאדות הרבה, וגם בגלל הגובה (3631 מטרים מעל פני הים) שמרבד שכבה על גבי שכבה של מלח שנשטף עם המים, ויוצר מישור מלח לבן ענק עד האופק. הגענו אל שפת הסלאר והתאכזבנו. שכבה של 20 ס"מ כיסתה את המלח. אחרי עצירה קטנה שוב עלינו לג`יפ ולהפתעתנו הנהג פשוט נכנס לתוך המים. אחרי כמה מאות מטרים הגענו ליבשה שוב ונרגענו. מישור מלח לבן עד האופק עם מצולעים ענקיים שנוצרו מהתגבשות המלח, כמו בתמונות. שלוליות המים שנוצרו מהגשם שיקפו את השמים ויצרו מראה נהדר- שמים טובלים בארץ. עוד כמה דקות נסיעה והגענו אל "מלון המלח"- מלון שכולו בנוי ממלח. הקירות בנויים מלבני מלח שנחצבו בסמוך, המלט שבין הלבנים- מלח שגורד מהשכבה העליונה ונטחן, הריהוט- השולחנות, הכיסאות, ספסלים, מדפים, מיטות- הכל ממלח.
שוטטנו קצת במישורי המלח, ובמלון וחזרנו לאיוני Uyuni. מאיוני נסענו לפוטוסי Potosi. הדרך היתה גרועה מאוד עקב שיטפונות שהרסו חלקים ממנה, וכמה פעמים נאלצנו לרדת ולדחוף את האוטובוס שנתקע. בערב הגענו לפוטוסי והשתכנו (אורי, לותר, אולי ואני שהמשכנו יחד מהסלאר) במלון "מריה ויקטוריה" (20 בוליבין). מיד כשהגענו הציג את עצמו לפניניו חיים- מדריך סיורים למכרות הכסף של פוטוסי. הוא מדבר אנגלית וגם לא מעט עברית. פוטוסי היא עיר מכרות שבימים עברו (במאה ה- 19) היתה העיר הגדולה בעולם, יותר מכל עיר באירופה. מעל העיר מתנשא ההר העשיר- סרו ריקו Cerro Rico שכולו חפור מחילות ומנהרות שבהם כורים כסף. למחרת הלכנו לסיור במטבעה של פוטוסי Casa de mandea. בבניין האדיר הזה שבנוי, בצדק, כמו מבצר נטבעו מטבעות במשך כמעט 100 שנים. כיום הבניין משמש מוזיאון ומרכז כמה מיצירות האומנות החשובות של בוליביה כמו גם אוסף מטבעות שנטבעו בעיר, כל מכונות הייצור כמובן, וגם אוסף ארכיאולוגי קטן, ואוסף כלי נשק שמתעד את המלחמות של בוליביה (היא הפסידה בכולן).
יורדים במכרות בפוטוסי
עפרות הכסף שהובאו מהמכרות זוקקו והותכו ואז נוצקו למטילים. את המטילים כבשו ב-12 מכבשים (מונעים על ידי פרדים או עבדים) עם מערכת גלגלי עץ ענקיים, עד שפגעו להיות פס מתכת דק שממנו יכלו לגזור בעזרת מספריים את עיגול המתכת שהפך, אחרי שהוטבע בו בעזרת סדן ואיזמל עליהם הייתה טבועה הצורה המבוקשת, למטבע. הפטיש שבו הכה שקל 4-5 ק"ג ותפוקה יומית לאדם עמדה על כ- 300 מוטבעות. אחרי שניסיתי להרים ולהכות בפטיש אני יכול להעריך שצריך להפעיל כוח כדי לטבוע מטבע, וכדי לטבוע 300 כל יום, צריך כוח אדיר. כמעט כל המטבעות והכסף שהופקו ויוצרו בבוליביה נשלחו לספרד שהייתה שליטת היבשת. המטבעות של פוטוסי נקראו real (ריאל) והיו ידועים באיכותם המשובחת 95% כסף ורק 5% נחושת. הריאל נחשב מטבע "קשה", ונסחר בכל העולם, בדומה לדולר של היום. בוליביה עצמה לא נהנתה מהעושר שהופק בה- הכל הלך לאירופה. המדריכה סיימה את הסיור בהערה אירונית שכיום המטבעות הבוליביאנים מיוצרים בספרד ובוליביה צריכה לשלם עבורם...
למחרת היום יצאנו יחד עם "חיים" המדריך לסיור במכרות. חיים הוא כורה לשעבר ומכיר את המכרות היטב. לפני שנכנסנו חיים סיפר לנו על הכרייה בעבר, איך לפי המסורת אינדיאני שלאמה שלו הלכה לאיבוד הביאה אותו אל ההר וכשהוא הדליק מדורה כדי להתחמם הוא התיך את הכסף, ואיך לפי ההיסטוריה ("הרשמית") חמישה ספרדים הגיעו אל ההר והכריזו עליו בעלות בשם מלך ספרד. עוד הוא סיפר איך הספרדים העבידו בפרך את האינדיאנים ואת העבדים השחורים שהביא מאפריקה (שבגלל הגובה והקור לא הצליחו לשרוד) 4-6 חודשים בבטן האדמה, מבלי לראות אור יום.
בתוך המכרות העבדים היו חשופים לשלל גזים וחומרים רעילים, בזיקוק הכסף הם נחשפו לאדי כספית, והעבודה הקשה גם לא הוסיפה לתוחלת החיים. כיום עובדת בהר חברה פרטית שמספקת תנאי תעסוקה הולמים, ציוד כרייה, ארוחה חמה, מקלחת, משמרות קבועות והכי חשוב משכורת גבוהה. כמו כן עובדים 37 קואופרטיבים. קואופרטיב הוא קבוצת כורים שהתאגדו וקיבלו רשיון מהממשלה לכרות בהר, כאן מסתיימת השותפות. בתוך ההר כל אחד לעצמו. כורה שגילה עורק של מחצב מכריז עליו בעלות ולאף אחד אסור לגעת בו. כורה מנוסה יכול לקבוע במבט אחד איזה סוג מחצב לפניו ומה איכותו, ללא בדיקות מעבדה מסובכות. הכורה שוכר "עוזר" (assistene) שהוא עובד מכרות בעל ניסיון של כמה שנים בכרייה ו"יד שניה" שהוא עובד חסר ניסיון או ניסיון מועט. לפני שנכנסנו למכרה קנינו מתנות לכורים: סיגריות, אוכל, עלי קוקה וחומרי נפץ. כן, בפוטוסי אפשר לקנות אצבעות דינמיט בדוכנים כמו שאפשר לקנות שוקולד! אחרי שקיבלנו פנסים שבהם חומר שבמגע עם מים פולט אצטילן, גז דליק, שבוער בלהבה צהובה ובטוחה יחסית, נכנסנו למכרות.
המכרה הוא מערכת סבוכה של מחילות, בכמה מפלסים, ומי שגובהו יותר מממטר ושמונים (ולפעמים פחות) יתקשה לבקר בפנים. במכרה עובדים ילדים -; מגיל 13-14 וגם פחות, לפעמים כדי לעזור בפרנסת המשפחה, ולפעמים לעזור לאבא, שהוא גם כורה, ותוך כדי ללמוד את המקצוע שעובר במשפחה שמסורת. אחרי שנכנסנו קצת לתוך המחילות, עצרנו קצת וחיים עצר כורה צעיר (בן 15) לראיון קצר. הוא עובד כבר שנתיים במכרה. הוא בעיקר מוביל מחיצות מלאות עפר החוצה, כל מריצה שוקלת 70-80 ק"ג ולא תמיד דוחפים אותה בירידה..\עוד קצת הזדחלות במחילות והגענו אל אבא ובן שקודחים חור בסלע כדי לפוצץ אותו. את החור קודחים בעזרת פטיש ואיזמל, ממש כמו שהיו עושים לפני 200-300 שנים. אחרי שקודחים חור בעומק של 60 ס"מ פחות או יותר, מכניסים פנימה את חומר הנפץ, ומפעילים אותו. בכל פיצוץ מפרקים בערך מטר מעוקב של סלע. אח"כ מוציאים את כל החומר החוצה.כורה עם תפוקה טובה מצליח להרוויח 800-1000 בוליביאן בחודש.מכיוון שכל כורה עובד בעצמו הוא צריך לדאוג לשכור עוזרים, לספק כלי עבודה וחומרי נפץ והכי חשוב עלי קוקה. במשך היום הכורים לא אוכלים, רק לועסים עלי קוקה, כך שהם לא חשים רעב ולא עייפות, ויכולים לעבוד גם 14, 15, 16 שעות ביממה. ילדים בדרך כלל עובדים בבוקר 8 שעות ובערב הולכים ללמוד בבית הספר. מכיוון שכל כורה צריך לדאוג לעצמו, המתנות שהתיירים מביאים וקונים בפרוטות חשובות מאוד לכורים.
אחרי שראינו איך מפעילים ומפוצצים דינמיט ונחנקנו קצת מהאבק של הפיצוץ, המשכנו אל ה"שטן הקטן". השטן הוא פסל קטן של שד שהוא ה"בעלים" של המכרה. למרות שכל הכורים הם נוצרים קתולים מתחת לאדמה הם כולם אינדיאנים עם כל האמונות האינדיאניות. הם מביאים מתנות לפסל אבל רק דברים "רעים" מזיקים -; סיגריות, אלכוהול וכו`. הם מבקשים ממנו שישמור על הכורים, שיעזור למצוא עורקים עשירים במכרה באיכות טובה וכד`. אחרי שנפרדנו מאדון המכרה יצאנו אל האוויר הצלול, שלמדנו להעריך אותו הרבה יותר טוב עכשיו. אחרי שראינו באיזה תנאים קשים אנשים עובדים, כאילו אנחנו עדיין בימי הביניים, אמרנו תודה על כך שנולדנו למציאות אחרת.
