מבנגקוק לקוראט
28.10.04- יום פרידה מבנגקוק וסביבתה:
היום מתחיל המסע המתוכנן לערים, עיירות, אזורים כפריים, בחלק הצפון מזרחי של תאילנד, המכונה איסאן. מטרת נסיעתי בתקופה של השבועיים הבאים, עד לכניסתי ללאוס מצידה הדרומי, הוא סיור לכל הקטע של אגן קוראט, המהווה את חלקו התחתון של צפון מזרח תאילנד. זוהי אמורה להיות עבורי חוויה חדשה לחלוטין, הן מבחינת מקום והן מבחינת תרבות. ידוע כי התרבות האיסאנית שונה במהותה מתאילנד המתויירת, ויש ציפיה לראות משהו הקרוב יותר לתרבות הלאוסית עם השפעה של קידמה תאילנדית. גם סגנונות המקדשים הקרובים יותר לזאת הקמבודית ומאכלים, שהינם תערובת של המשולש התאילנדי, קמבודי ולאוסי.
אוטובוס מספר 44 היה הראשון להגיע לשדרות ראג`אדאמאנון ועמו עזבתי את מרכז התיירות של בנגקוק בבוקרו של יום נאה לכיוון התחנה המרכזית במוציט. אפשר גם קו 59 או 39, אך יורדים בכל מקרה בצאטוצאק פארק, וצריך למעשה לחצות אותו עד לתחנה המרכזית (וזה קצת רחוק ברגל ועם הציוד). קניתי כרטיס אוטובוס ב- 157 באט לקורט (נאקון ראצ`יסימה), שיעדו הסופי אובון ראצאטאני. האוטובוס יצא בשעה 13:10, ובשעה 15:50 הגעתי לתחנה המרכזית של קורט. חציתי את הכביש הראשי כשפניי מועדות לעבר משרד התיירות התאילנדי. במקום זה, כפי שקראתי בכתובים ובהמלצות של טיילים ותיקים, השירות הוא אדיב ומסביר פנים. קיבלתי הסבר תמציתי על כל האזור שכלל מפה, חוברת, נתוני מרחקים בין מקומות שונים, קווי אוטובוס ליעדים הנדרשים כולל מלון מומלץ בקורט. הבחור הצעיר, שהסבריו היו ברורים ואדיבים, גם טרח לצאת ממשרדו על מנת לעצור לי סונגטאו, שעלה 5 באט עד העיר, וגמא מרחק של מספר קילומטרים.
לקחתי די במקרה את המלון שהוא המליץ לי, שנקרא Farthai, ובערב ראיתי שבמקום יש עוד מספר מלונות, שנראים אף זולים יותר- אך כך גם איכותם. המלון שבחרתי עלה 250 באט לחדר עם מאוורר ושירותים צמודים. עבור חדר עם מזגן הם רצו 350 והחדר היה זוגי והרבה יותר יפה מזה שלקחתי. המלון גדול יחסית, יש בו 5 או 6 קומות ובכל אחת כמה עשרות חדרים. הרמה היא של מלון תאילנדי ממוצע ביותר, ואת דלפק הקבלה תמיד ישרתו שניים, ובמיוחד בשעות הלילה המאוחרות. המלון ממוקם בלב העיר ובמרחק קצר מכל המקומות המרכזיים. כל האורחים ששהו במלון היו תאילנדים, לא ראיתי זרים. יצאתי לסיבוב בעיר, בחומות ובשווקים, מנסה ללמוד את העיר ואת האתרים.
במרחק קצר ממלוני, בחצר וואט סוטצ`ינדה, סמוך לראטצ`אדאמנאן רואד, נמצא המוזיאון הלאומי מאהאוויראוונג. דמי כניסה 20 באט, אך אין הרבה מה לראות במוזיאון הקטן למדי. המקדש הראשון אליו הגעתי היה ואט Bung, שם גם זכיתי לדבר עם נזיר ותיק (10 שנים) השולט היטב באנגלית משום שבעברו חי כשנה בלונדון, ועמו שוחחתי על נושאים שונים במשך כשעה ובמיוחד על החיים בארץ בצל מלחמות וטרור, חיי הדת ואורח חייהם של האנשים הדתיים בכל הדתות ובמיוחד ביהדות ובבודהיזם. הנזיר הזה התעניין בכל נושא ושלט ברוב הנושאים עליהם שוחחנו. את רוב השיחה הוא ניהל, וניתב את הנושאים לטעמו ולסוג העניין שגילה בתחום ואני מדי פעם הייתי צריך לחוות דעה או להסביר משהו הקשור לחיים בארצנו, עם שכנינו או בני בריתנו האמריקאים. שותפים אילמים לשיחה היו התלמידים הנזירים, שהסתכלו בהערצה על הנזיר המסוגל לשוחח בחופשיות ובצורה שוטפת עם מערבי. ברחוב סמוך בקרבת מקום נמצא מקדשון סיני, שם קיימתי שיחה נוספת עם בני המקום, רגועים ושלווים, מאמינים בדרכם ושומרים באדיקות על תרבותם. בלהט הרצון להכיר את העיר המשכתי רגלית, חוצה רחובות ראשיים, צדדיים ונפגש עם עוד מקדשים, מקדש ואט Pranarai ובהמשך לאחת החומות של העיר.
שוק הלילה במרכזו של העיר, תוסס ומלא מאכלים ואנשים. קיימים שני שווקי לילה תוססים במקומות שונים במרכז העיר, המכילים סוגי מזון שונים. רבים אוכלים בשווקים כבילוי לילי, אך רבים אחרים לוקחים את הקניה לביתם. השוק נמצא ברחוב הראשי הסמוך למלון, ליד חומה נוספת של העיר בצד המערבי. בצד זה של הרחוב יש חנויות רבות שמוכרות מיני בשרים ושאר סוגי מזון מעובד, שיש לו ביקוש רב בקרב הלקוחות המחפשים מוצרים זולים המתחרים בשווקים. ברחוב צדדי תראו מופע רחוב, שחקנים מבוגרים מבני המקום בתלבושות ואיפור, מציגים בשירה סיפורית תרבות איסאנית ססגונית. סגנונות דומים לאלה ראיתי בעבר בסין. ברחבת החומה נמצאות מוכרות הפרחים, ידם מלאת עבודה לספק דרישות מאמינים במרכז הרחבה וחומות העיר נערכות תפילות והנחת מנחות של פרחים למקדשון הנצחה שבמרכז העניינים. בסמוך, בקרן רחוב ראשית, מבנה ציורי ויפה של מקדשון סיני קטן. כך, בין שווקי הלילה התוססים לצד השני של העיר, מרכז הבילויים וחיי הלילה המקומיים עדיין אינם ברוח מערבית, אך חלקם נבנים לשירות צעירים מקומיים, הנחשפים באמצעי תקשורת מתקדמים לצורת חיים מערבית. הסתיים לו אחר צהריים וערב גדוש, בתחושה של מפגש עם חדש וישן, בעיר איסאנית גדולה.
29.10.04
הבוקר החל ב-8:00 ביציאה לסביבותיה הרחוקות יותר של העיר. אין צורך להגיע לתחנה המרכזית של העיר, משום שהאוטובוס עובר בכביש הראשי במרחק של 400 מטר מהמלון בו התגוררתי. אם לא הייתי שואל את האנשים החביבים בקבלה, הייתי נוסע לשווא לתחנה המרכזית כדי לקחת את התחבורה, שבלאו הכי עוברת בעיר (בתאילנד, למעשה כמו גם בארץ, לא רבים יודעים שאוטובוסים ליעדים מסוימים עוברים גם בעיר, לכן כמו שבארץ אנו נוהגים ליצור קשר עם העוסקים בדבר, כך יפה שבעתיים במקום כמו תאילנד). לאחר כשעה נסיעה אני במרכזה של עיירה קטנה, פימאי, שמוקד משיכתה הוא מקדש קמרי חשוב ועתיק. המקדש משוחזר ומוחזק באורח מעל לסביר, ומהווה מוקד משיכה תיירותי למקומיים וזרים. לשכת התיירות התאילנדית מספקת יחד עם כרטיס הכניסה גם חוברת הסבר על האתר. מתחם המקדש אינו גדול ומזכיר את מתחם מקדשי אנגקור בקמבודיה, אם כי ממש בקטן. המקדש יפה ומיוחד אך שעה קלה מספיקה לסקור את שטחו הקטן ולהתרווח בצל עצי הענק המצלים על סביבתו הנאה. תמונות המקדש יביעו את יופיו המיוחד ומילים יתקשו להגדיר את העיטורים המשוחזרים, כפי שהיו באותם ימים קדומים.
אני יוצא לסיור קל ברחבי העיירה הקטנה, ומבחין במשאיות מוזרות אותן ראיתי רק בפימאי, אך כפי שהבנתי אופייניות לכל אזור איסאן, במיוחד באזורים החקלאיים. במרחק לא רב מאתר העתיקות של פימאי נמצאים עוד שרידים של אתר עתיק על ראש גבעה. סיור במוזיאון של פימאי, הנמצא במבנה מרשים מוקף מדשאות וגנים, ומכיל אוסף פסלים של האתרים הקמריים שהתגלו בסביבה. אני מחליף 100 דולר בבנק של פימאי ויוצא לכיוון סאי נגאם, שפירוש שמו "פיקוס הודי יפה", הממוקם בכניסה לעיירה. אתר זה מיוחד, יפה ומשמש את המקומיים לפיקניקים. זהו סבך עצום של ענפי עצים, המשתרבבים אחד בתוך השני ויוצרים מבוכים קלועים וסרוגים, המצלים על סביבה רחבה ושבילים מובילים בין גזעי העצים. למרגלותיהם יושבים מקומיים תחת הענפים המצלים. האתר יושב על שפת מאגר מים ומצידו השני יש דוכנים רבים, המציעים מאכלים מקומיים במחירים זולים, בתחרות קשה על כל לקוח נקרה. אחד המראות המאפיינים אזורים נרחבים ברחבי איסאן הם מאגרי מים רבים, שאותם ראיתי באתרים נוספים ואני מעריך שאלה הוקמו כדי לאגור את מי הגשמים, שאינם כה רבים, לעומת מקומות אחרים בתאילנד העתירים בגשמים. מכיוון שמדובר באזור חקלאי, למים חשיבות רבה ובמיוחד לגידולי האורז, שצורכים כמות גדולה של מים. במרחק קצר מהאתר זורם נהר המון, וגם כאן ניתן לראות תשתית המווסתת את כמות המים וניצולה בהתאם לזרימה.
יש תיירים, ברובם תרמילאים, המעדיפים להעביר בעיירה הקטנה לילה ולזכות בשלווה הניתנת לרכישה במקום קטן וצנוע זה. רמת המחירים הזולה גם היא שיקול בקרב חלק מהתרמילאים דלי התקציב. מהכביש הראשי עצרתי את האוטובוס שיעדו לעיר הגדולה, קורט, ובמרחק של 20 ק"מ מהיעד ירדתי, על מנת לתור עוד אתר מקודש, פראסאט פנומוואן. מהכביש הראשי עד למקדש יש לגמוע מרחק של כ-5 ק"מ, אותם עשיתי בטרמפ אופנוע באדיבותו של כפרי מקומי, שלא רצה תמורה כלשהי. בחזרה מהמקדש הסיעני שומר המקום תמורת 10 באט עד לתחנה הקרובה בה עוצר הסונגטאו, שעמו הגעתי לקורט. המקדש אינו מרשים, במיוחד אחרי שרואים את פימאי, ואין מבקרים במקום. הייתי ממליץ להתחיל דווקא עם ביקור בו ואז להתרשם מהמקדש המושקע בפימאי. ניתן בהחלט גם לוותר עליו, אלא אם מדובר במתעניינים בסוג זה של מבנים מקודשים. בשעות בין הערביים הגעתי לקורט לתור את העיר עד רדת החשיכה. בקורט נמצאים מבצרי העיר, חומותיה וגניה במרכז העיר. מקדש Paya המיוחד בצורתו הארכיטקטונית מצוי גם הוא פה. יש להיזהר מהכלבים התוקפנים המשוטטים חופשי. בין הערביים ועד רדת הלילה קולות הציפורים נשמעים חזק מאוד בעת קינונם בכמויות ענק על העצים, ובמיוחד באיזור המרכזי של רחבת הפסל לפני הפניה לאזור הבילויים, הנמצא בהמשך הרחוב.
מקדשים בפאנום רונג
30.10.04
הבוקר התחיל ב-08:00 בצעידה לאורך החומה, בצד הצפון מזרחי של העיר בסמוך לפינה של תעלת המגן המקיפה את העיר, עד ואט סמקי. המתנדבות מרוקנות את שקיות האורז הקטנות, שניתנו כתרומה לנזירים, לתוך קערות, לצורך הכנת הסעודה עבורם. ברחוב צדדי, מרחק כמה מאות מטרים מואט סמקי, ממוקם ואט סלאלוי. ואט זה, שפירוש שמו "המקדש של הביתן הצף", נחשב לאחד הואטים היפים בעיר. זהו ואט פופולרי מאוד בקרב המקומיים. במקום מתנהל מופע מקומי, ככל הנראה לפי הזמנת מאמינים, שבאו להזכיר נשמות של קרובים. בקרבת מקום אני מתפנה לקניית שתיה ומשהו קל לאכול, ובה בעת מברר היכן עובר האוטובוס המגיע לדאן קווין, שזהו כפר קדרים. באותה עת מישהי, שקנתה שם מצרכים ושמעה על היעד שברצוני להגיע אליו, הציעה לי טרמפ למקום. במרחק של 15 ק"מ נראה לאורך הכביש הראשי עשרות דוכנים של מוצרי קדרות תוצרת הכפר, חלקם מרהיבים, למכירה מקומית ולתיירים מזדמנים. מספר קילומטרים משם נמצא הכפר עצמו. בעת שוטטות בכפר אחד מבעלי מפעל קדרות, שרכב על אופנועו, הציע לי טרמפ לבקר בבית המלאכה הצנוע שלו ולזכות בהצצה לתהליך העשיה של הכדים, המעוצבים בידיים מיומנויות ומקצועיות. הוא הסביר לי שרוב הסחורה מיועדת ליצוא, וזה די מדהים לראות כפר שלם העוסק כמעט כולו בעבודה זאת, שלעניות דעתי נעשית בצורה פרימיטיבית למדי. הבחור נתן לי את המייל שלו, וביקש שאצור קשר. שמו Lek. חזרתי לכביש הראשי בטרמפ שהציע לי הבחור על אופנועו, ומשם לקחתי אוטובוס לתחנה אחת עד למקום שבו מוכרים את התוצרת המיוצרת. משם המשכתי באוטובוס ל-Chok Chai, ורציתי להמשיך לכפר האורגים במשי ב-Pak Thong Chai, אך בשעה 14:30 כבר לא היתה תחבורה, לכן לקחתי אוטובוס חזרה לקורט להמשך סיור בעיר, בשווקים ובין חומותיה. בשעות המאוחרות יותר עברתי לאורכו של רחוב חיי הלילה, העמוס במכוני מסאז` שונים, בארים, מסעדות וגם חלק לא מבוטל של דוכני רחוב המאפיינים את תאילנד.
31.10.04
בבוקר בשעה 07:10 יציאה מהמלון עם הציוד ועזבתי את העיר. קורט הייתה עבורי השער לאיסאן, ויצרה את התחושה לכניסה לחבל ארץ שונה בסגנון אתריו ובמידה מסוימת גם בסגנון החיים והתרבות המקומית. לקחתי את האוטובוס העירוני עד לתחנה מרכזית מספר 2. בתחנה מתברר לי, שהאוטובוס לבאן טאקו יוצא בשעה 09:00. מכיוון שאיני רוצה לחכות קרוב לשעתיים, אני בודק אם יש אפשרות לקחת את האוטובוס לסורין ולרדת בדרך בבאן טאקו, ואז קוראים למישהו שמלווה אותי לאוטובוס שיעדו סורין, וככל הנראה פועל כמאסף. יש בתחנה מקום מסודר ונקי לקפה ומאפה טרי, לפני העליה לאוטובוס היוצא ב-8:00, ולאחר שעתיים וחצי מגיע לבאן טאקו אחרי שהוא עוצר עשרות פעמים בדרך.
בבאן טאקו, מייד עם רדתי מהאוטובוס, מגיע אלי רוכב אופנוע ומציע, תמורת 200 באט, הסעה הלוך חזור עד פאנום רונג, היעד אליו אני מתכוון להגיע. אני אכן רואה ליד עמדת המשטרה, שיש שלט הממליץ על מחיר זה וכך גם בחומר הכתוב יש התייחסות לסדר גודל זה של תשלום. אני מציע לאופנוען, שתמורת המחיר המבוקש ברצוני לראות גם את מתחם המקדש של מואנג טאם, בנוסף לזה של פאנום רונג. האופנוען מקבל את ההצעה אך רוצה עבורה 300 ונענה בסירוב. בסמוך ניצבת עמדת משטרה קטנה, ואני מבקש את רשותם להפקיד את תרמילי במשרדם עד אשר אסיים את סיור המקדשים, ומשם מתחיל ללכת ברגל. רוכב האופנוע, לאחר שרואה שאין קליינטים אחרים היורדים מהאוטובוס, חוזר אלי ברכיבה ומציע סכום של 250 ואנו יוצאים לדרך. כאן חשוב לציין, שמרכיבים תחבורתיים לאתרים שונים באיסאן הופכים מסובכים או יקרים כתוצאה מתשתית לא מתאימה ותיירות דלילה. זוהי אבן נגף במקרים רבים, שיוצרת ניצול של גורמים אנושיים שמטרתם פרנסה, אך מחירה הרבה מעל לרמת המחירים המקובלת לסביבה. הסכום שנתתי לרוכב האופנוע הוא סכום זול במונחים מערביים, ואפילו זול מאוד. במונחים תאילנדיים הוא יקר, משום שהעבודה כוללת נסיעה נטו של 45 דקות, עם שהייה של שעתיים לכל היותר. לצורך ההשוואה, בפוקט, שזה אחד המקומות היקרים בתאילנד, השכרת אופנוע ללא רוכבו ליום שלם תעלה 150 באט.
לאחר 15 דקות רכיבה אנו מגיעים לפאנום רונג. האתר ממוקם במקום גבוה, המשקיף על כל הסביבה הכפרית עד קמבודיה. המיקום המיוחד יוצר אווירה מרשימה, נותן הרבה הוד והדר וגם מידה לא מעטה של קדושה, למקדש ששופץ בעמל רב וגורר ערב רב של תיירים, רובם מקומיים, להתרשמות מעמיקה ולחוויה נופית מרשימה. מחיר כרטיס הכניסה לאתר כולל גם מוזיאון קטן, בו מוצגים פסלים שונים ותיאור השחזור של האתר. באזור האתר משתרע שטח גדול של מדשאות ופינות מוצלות, המשמש את הבאים לפיקניקים. הם יושבים בקבוצות גדולות, בישיבה מזרחית, סועדים בתנועה אופיינית של גלגול אורז דביק הנלקח מדלי שהופך להיות כלי ציבורי, ומתערבב עם כלים אחרים קטנים יותר המכילים בשר או ירקות צבעוניים מבושלים. להתבונן באנשים סביב, לראות אורח חיים, זה אנושי, אמיתי, נעים ויוצר מימד של חוויה תרבותית העולה על זה של תיור במקדשים מרהיבים, שלשמם מגיעים תיירים. התבוננותי באנשים הפשוטים והנחמדים יוצרת הזמנה מצידם להצטרף לסעודתם הצנועה, שאמנם מאוד מחמיאה אך לא נעימה כשאני עדיין חש את תחושת השנור השורה בחברה ממנה אני בא. אני קורא לרוכב האופנוע ואנו רוכבים לאתר במואנג טאם, המרוחק 10 דקות רכיבה. האתר שוכן בסביבה כפרית לצד מאגר מים, ואזור המקדש תחום בגדרות. דמי כניסה בסך 30 באט נדרשים בכניסה לאתר. באותו יום נערכים צילומים ברחבת הכניסה למבנה המקדש המציגים מופע מקומי, שמטרתו אולי תיירותית או פרסומית.
המקדש במואנג טאם מושך פחות תיירים, ואלה שמגיעים להערכתי עושים זאת בגלל קרבתו לפאנום רונג כדי לראות עוד אתר בסביבה, שמראהו מייצג את האתר בפאנום רונג לפני שיפוצו. קיימים עוד אתרים בסביבה שהם שרידים שעדיין לא שופצו ואין בהם מתעניינים, גם בקרב מקומיים. גם אני לא חשתי רצון לעבור על כל אתר באזור ובהחלט ניתן להסתפק רק בפאנום רונג, שהוא גולת הכותרת לכל האזור. אנו רוכבים חזרה לבאן טאקו, עד הכביש הראשי. תם הסיור ועדיין היום עוד צעיר. תחושת רעב מעיקה, אבל אין מציאה בדוכני הסביבה. ובכל זאת, תפוח אדמה טבול בבלילה ומטוגן בקערה גדולה (עשר באט לשקית עמוסה), מרגיע את מיצי הקיבה שמצאו מציאה מזינה.
בשעה 14:20 מגיע אוטובוס שיעדו סורין, ואני לוקח את התרמיל ששמתי בעמדת המשטרה הסמוכה. ב-15:40 אני כבר בסורין, צועד לרחוב הראשי ומוצא מלון סביר ב-150 באט עם מאוורר ושירותים צמודים. המלון מציע מחירים שונים, משמונים באט ועד כמה מאות. המלון פשוט אך עם לובי יפה, מעלית, משרד קבלה ושאר שירותים נלווים, אלא שרמתו מותאמת לרמת המחירים הנ"ל. השירות תואם את היחס למחיר וחדריו גדולים ומכוסים ברשתות כנגד יתושים ושאר חרקים. רצפתו נקיה ועשויה מוזאיקה חלקה, ויש בו תחושה די בטוחה ונעימה. בירור קצר נותן לי להבין, שאין להשגה או למכירה במלון מפה של העיר באנגלית. אני מברר מספר פרטים לגבי המקומות המרכזיים ויוצא לשיטוט ברחובות הראשיים. גם בעיר אין מפות ורוב הרחובות או מקומות תיירותיים אינם משולטים באנגלית, ויש צורך לשאול מקומיים. במלון בו התגוררתי היתה תלויה על הקיר מפה עם ציון האתרים באנגלית, ומכיוון שלא היתה להם למכירה מפה דומה לזאת הממוסגרת ומפורטת, מצאתי לנכון לשרטט סקיצה של המפה וזאת היתה לי לעזר רב להמשך סיורי בעיר וסביבתה הכפרית על אתריה השונים.
העיר תוססת עם שוק מיוחד ושוק לילה, בו מאכלים טעימים ומענגים במבחר רב. ההיצע זול וטרי, ונמכר גם לטייל במחיר עממי. כל דוכן מתמחה במאכל אחיד או מיוחד, יש הרבה צבע, טעם וריח, למראה האורז הלבן או האדמדם המאודה בסל קלוע, הבשרים השונים על האש, הבלילות הלבנות עם פיסות או רצועות של יצורים מן הים, הפירות בשלל צבעים מוכרים, חתוכים לפרוסות, ועוגות מרהיבות עשויות בטעם של עוד. לא ניתן להישאר אדיש וגם אם אינך חש רעב, מיצי הקיבה יעבדו בחופזה לשרוף את חומר הבעירה, כדי לפנות מקום לטעימה שהעין חמדה. השווקים מלאים בקונים ומוכרים, הם מגיעים גם מכפרים סמוכים, במכוניות עמוסות בילדים, ישובים מאחור בארגזים הפתוחים. נושא הבטיחות כנראה לא הגיע לכאן. זוהי עיר הפילים, כך היתה בעבר, אך הם עדיין נראים משוטטים בשווקים ובין סועדים. בתמונה שמולכם אלו הם טוטו וגם ליאו, מצפים שתקנו קנה סוכר טעים, תחגגו לראותם סועדים. בסיום הם יודו, אף יכרעו ברך ויצהלו. הלילה ירד. חיי העיר בשעות אלה הם השווקים, שגם מוגבלים לשעות קצרות (שהם בהחלט מספיקות). רוכבי הריקשה-אופניים נמצאים בכל מקום, נועצים מבט או מעיזים בשאלה, לנסות להציע הצעה שתביא קצת פרנסה. ללכת לישון- לא כל כך בא. שוטטות- לא בדיוק מציאה. אז במקום לשלוח כביסה בבוקר המחרת, אני מוצא את הזמן גם לכתיבת הטיוטה וגם להוציא אנרגיות על מכנס או חולצה ספוגה בזיעה.
מסורין לסי סאקט
1.11.04
ארוחת בוקר חטופה בשוק של תחנת האוטובוס מתחילה לי את היום. אני עולה על אוטובוס שכיוון נסיעתו סיסאקט ויורד בפראסאט סיקראפום. בדרכי למקדש העתיק של העיר, מקומי מציע לי טרמפ ברכבו למקדש הנמצא במרחק ק"מ אחד. המרחק הקצר למקדש מאפשר לנו שיחה קצרה של נימוסין ולהודות לבחור על הרצון הטוב שהפגין. שטח המקדש קטן מאוד אך תחום בגדרות ונדרש תשלום של 30 באט עבור הכניסה. אין הרבה מה לראות, אך בכל מקום שלשכת התיירות התאילנדית השקיעה, היא מצפה להחזר כדי שתוכל להשקיע במקום אחר. להפתעתי, הבחור שעצר לי טרמפ למקום עדיין מחכה לי ומסיעני חזרה למרכז העיירה. במרכז העיירה ליד תחנת הרכבת, עומד דגם של המקדש המקורי שראיתי זה עתה. בעיירה אני נכנס לאכול תבשיל חם של נודלס במסעדה מקומית. לאחר שוטטות בשווקים, אני עוצר רכב לכיוון הכפר מואנג טי. אני למעשה מקיף את הכפר הקטן, צופה באנשיו ובבתיהם הקטנים, עד למקדש בן 3 פגודות לא מרשימות ולא מושקעות, אבל בכל זאת יש משהו בהן. משם אני ממשיך לכביש ומצלם את ניפוי התבואה, ותופס טרמפ לבאן בו טום, שהוא עוד כפר שקולעים בו סלים ואינו מרשים במיוחד.
אני חוזר לסורין ונכנס לבית הדואר הממוקם ממול למלון, וקונה ב- 300 באט כרטיס טלפון. ביום שבת וראשון לא הצלחתי להשיג כרטיס טלפון או שלא כל כך הבינו את מבוקשי. בדואר הסבירו לי איך להשתמש בכרטיס, ושם במקום גם השתמשתי עימו לצלצל לביתי. יש לציין שהוא הכי משתלם לשימוש ויותר זול גם מהקשר הישראלי בבנגקוק (יוצא משהו כמו 6 באט לדקה). איכות השמיעה גם היא יותר טובה, עד כי בארץ חשבו שאני מדבר מעיר סמוכה או ממקום העבודה. אני מתפנה לסיור נוסף ועולה על האוטובוס הנוסע לפראסאט, ומפראסאט עולה על סונגטאו לפראסאט הין באן פלואנג. שתי בנות צעירות מלוות אותי עד המקדש. גם כאן מישהו רץ אלי, שאשלם לו 30 באט. בתוך רחבה מדושאת ומטופחת ממוקם מבנה של מקדש קטן, חלקו משוחזר. אתר הממוקם בכפר נותן נופך ויופי מיוחד. בתי הכפר נושקים לאתר, תרנגולות וצאן מלחכים בין עשב רך. רציתי להמשיך לעוד אתר מרוחק, אך באין רכב ציבורי או טרמפ זמין נאלצתי לחזור לפראסאט, להסתובב בשוק ולאורך העיר בדרך הראשית לסורין. רק אחרי שעה הצלחתי לעצור אוטובוס לסורין. באחת מכיכרות העיר לצד מדשאותיה, נמצא אגם גדול ולצידו פסלי פילים המאפיינים את העיר ועברה. לצערי אני נאלץ להפסיד את פסטיבל הפילים המרשים, שיערך במחצית השניה של חודש נובמבר.
2.11.04
אני באוטובוס לכיוון טא קלאנג, לביקור בכפר הפילים. עד שהגעתי היתה השעה 09.30, כך שהמופע שם הסתיים משום שהתחיל ב-08.00. זה היה לפי מה שסופר לי כמו בכל מקום בתאילנד. לא הייתי כל כך ממליץ להגיע למקום. זה כרוך בדרך שלוקחת זמן יקר, אך מאידך יש את הקטע היותר טבעי של אילוף הפילים, ומראה האזור הכפרי ואת הפילים בשטח הכפרי. בדרך חזרה היתה לי גם שיחה מעניינת עם מישהו שמאמן פילים בצ`אנג מאי, עמו נסעתי באוטובוס משאית לכיוון סורין. שוחחתי על הפילים ועל היבולים באזור. לדבריו, האורז הטוב ביותר הוא דווקא בסורין ובכלל באיסאן (למרות החומר שקראתי, המדבר על מקום צחיח ועני). הוא אמר שזה אורז יסמין, שהוא הכי יקר, ו-3 חודשי גשם מספיקים ליבולים הטובים. באמצע הדרך ירדתי מהמשאית על מנת לבקר בפראסאט צ`ום פרה, שזה ממש גל אבנים קטן ולא מושקע. האתר ממש זרוק בשטח, לא מטופח, ואילו היו משקיעים מעט בטיפוח מסביב לאתר ובשיקומו, היה אולי מקום להמליץ לעצור שם. לאחר שוטטות קצרה באזור וקניית כובע עם שוליים רחבים, שיגנו מפני השמש המקפחת את ראשי ועורי החשוף, עליתי על אוטובוס לסורין. את שאר היום העברתי בסורין לאורכה ולרוחבה.
3.11.04
אני ברכבת מסורין לסי סאקט, השעה 08:45 והמחיר 40 באט. הגעה ב- 10:45. כאן ראוי לציין כי הנסיעה ברכבת בכל הערים האיסאניות גם זולה, גם בטוחה וגם מהירה יותר מאשר הנסיעה באוטובוס. נכון הוא, שניתן לאמר זאת כמעט בכל מקרה בתאילנד, אך במקומות אלה זה ממש בא לידי ביטוי. ברוב המקרים באיסאן ובתאילנד בכלל, כאשר ראיתי את זמן הנסיעה ליעד הרצוי ואת מחירו והשוויתי זאת עם נסיעה באוטובוס, היתרון נטה לצד הרכבת. בסי סאקט מצאתי מלון צנוע תמורת 180 באט, הממוקם במרחק הליכה מתחנת הרכבת. השארתי את חפצי והלכתי למרכז העיר, בו ממוקמת לשכת התיירות. העובדים במקום היו מאוד חביבים, כמו כל האיסאנים, רק חבל שאינם דוברי אנגלית. בכל זאת, זכיתי לקבל מהם מפה טובה של האזור, ובאמצעות שפת הידיים וכמה מילים בודדות הצלחתי לאתר את כיוון הסיור שלי ליום זה.
יצאתי לכיוון הכביש הראשי ותפסתי טרמפ עם בחורה תאילנדית, שרכבה על אופנוע וממש התנדבה להביא אותי למקום חפצי, ל- Phra That Ruang Rong, למרות שזה היה רק חלק מנתיב נסיעתה ומייד לאחר שהורידה אותי בשערי המקדש חזרה לכיוון היעד הרצוי לה. האתר יפה ומרשים אבל קיטשי משהו, ואולי אם הייתי רואה אותו בשעה שיש בו המון מאמינים, יתכן וההתבוננות שלי היתה שונה. האתר לא תואר בתנ"ך התרמילאים והגעתי לשם לפי מפות מקומיות, שציינו מקום זה כמוקד עניין חשוב וראוי. הסביבה הכפרית באזור האתר יפה ומלאה בשדות ועצים ירוקים. היו חסרים לי רק אופניים כדי לשוטט יותר לעומק השטח הכפרי.
ממש מפתיעים אותי באיסאן כל פעם מחדש באדיבותם לתייר. לאחר סיור באתר התיישבתי במסעדה מאולתרת של הכפר הסמוך רק כדי לשתות מים, אך יושביו של המקום - הבעלים, אשתו וחבריהם שסעדו במקום - ניסו ליצור עימי שיחה בשפתם, והיו מאוד חביבים גם כאשר ניסו לעשות זאת בשפת הידיים ואף הציעו לי לטעום ממזונם, שכלל גם מיני מקקים שהחליקו לקיבתם בתיאבון רב. נהניתי לשהות במחיצתם אך לאחר זמן מה גם רציתי לנוע ליעד הבא שלי, שחייב אותי לחזור לעיר והם, שוב בשפת הידיים, נתנו לי להבין שאזכה לטרמפ לעיר. זה אכן לא בושש לבוא בדמות המסחריות המרשימות של הסביבה החקלאית עליו עלינו והתיישבנו בארגז מאחור, ותוך זמן קצר כבר הייתי במרכז העיר. הלכתי לאורך השוק ומשם (כ-3 ק"מ) לפארק Somdet Si Nakh Arin. הפארק גדול ויפה, במקומות מסוימים הוא נראה כגן מטופח ענק ובמקומות אחרים נראה כיער מרשים ופרוע. בתוכו חווה חקלאית גדולה, שם פגשתי סטודנטים שהיו שנה בעין-יהב ודיברו כמה מילים בעברית. הם היו מאוד ידידותיים ומאוד התרשמו מרמת החקלאות הגבוהה בישראל, ונתנו לי להבין שיש להם עוד דרך ארוכה ללמוד כדי להגיע לרמה זאת. לאחר שוטטות בכל המתחם הגדול הזה (במשך כשלוש שעות) יצאתי את המתחם לכיוון הכביש הראשי, ותפסתי טרמפ לכיוון העיר.
את שעות בין הערביים והערב ביליתי בשווקים ובמרכז העיר, כאשר אני מנסה לברר אמצעי תחבורה ליום המחרת, שבו אני רוצה לבקר את המקדש העתיק הנמצא בצד הקמבודי. לכן, חיפשתי סוכנות כדי לשאוב את המידע הנחוץ ושאלתי במלון גדול במרכז העיר, ואלה נתנו לי כרטיס ביקור של אחת הסוכנויות עמם היה כנראה לפקידת הקבלה קשר אישי. בהגיעי למקום התיידדתי עם בעלת הסוכנות, שלקחה אותי לסיור בעיר עם המרצדס שלה (היתכן שמשרד כה קטן ואפילו לא ממוקם במרכז, בעיר לא תיירותית, מאפשר רמת חיים כזאת?!). הבת שלה, שגם באה לביקור אצלה, היא רופאת עיניים בבית חולים בעיר אחרת, והאמא, ששמה Kalyanee Thamjaree, מנהלת את המשרד ורוצה לקדמו, שיבואו אליה הרבה תיירים שאינם בנמצא באזור זה, ואף הציעה לי ללון בגסט האוס שלה, שנמצא בהרצה, ללא שום תמורה. למחרת באתי אליה למשרד לבקרה אך רק עובדיה היו שם, ואני השארתי לה את כרטיס הביקור שלי עם הפלאפון, שלא היה ברשותי במסע (כאשר חזרתי ארצה שמעתי הודעה קולית ממנה, שהיא השאירה ממש ביום המחרת לביקורי השני). בסופו של דבר החלטתי, שאת הנסיעה למקדש העתיק בצד הקמבודי אני אעשה באורח עצמאי וסיימתי את הלילה בשוטטות בשוק הלילה לפני שינה, וסיומו של יום עמוס לעייפה.
אתרי עתיקות בקמבודיה
4.11.04
שעת בוקר מוקדמת. סביבת המלון קצת רועשת, שומעים כל אופנוע או מכונית שעוברת, לכן שנתי קצת נדדה והשכמתי ב-05:30 לבוקר רענן, שנבע בין השאר מהרצון להגיע לקנתארלאק מוקדם ככל האפשר, על מנת להמשיך מייד לפום סארון ומשם לקאו פרה וויאן, לאתרי העתיקות המפורסמים בקמבודיה, דבר הכרוך בזמן. בבוקר צעיר וחשוך התנועה העיקרית ברחובות היא של הנזירים, האוספים בשעה זאת את מזונם מהבתים ומבעלי העסקים המקומיים. התחנה המרכזית ממוקמת במרחק לא רב, וב-06:30 היה לי אוטובוס לקאנתארלאק מתחנת האוטובוסים המקומית. לידי ישבה מורה מבית ספר מקומי, כך שיכולתי להיעזר בה לגבי מרחקים בין מקומות שונים אותם אני עתיד לבקר, וכן מחירים להשכרת אמצעי תחבורה בין מקום למשנהו.
רק לאחר שעתיים הגענו לקאנתארלאק, שזאת נסיעה של 65 ק"מ בלבד. מייד בא אלי רוכב אופנוע והציע לי ב-400 באט נסיעה הלוך חזור לפרה קאו וויאן. הלכתי למשרד התחנה המרכזית וביררתי היכן אני יכול להשיג תחבורה למקום המיועד, ואלה הציעו שאשתמש בשירות האופנוענים אך הודעתי להם שאיני מעונין והם הצביעו על סונגטאו, שעוצר 11 ק"מ לפני האתר. הסונגטאו, בלי לשאול אותי, המשיך עד האתר ודרש 100 באט. יכולתי לאמר לו בשקט שיקפוץ לי, אבל שילמתי. בנקודת הגבול צריך לשלם 200 באט בשטח התאילנדי עבור Pha Moe Daeng ובמעבר לצד הקמבודי שוב 200 באט עבור המקדש. עבור הצד הקמבודי דרישת התשלום ברורה, אך עבור הצד התאילנדי היא דרישה מעט תמוהה, משום שהיא מתבקשת עוד בטרם נכנס התייר לאתר התאילנדי, ויוצא מזה שגם אם אינו רוצה כלל לפקוד את האתר הוא מחויב בתשלום. רוב התיירים מגיעים למקום אך ורק בגלל המקדש הקמבודי אבל יש להניח, שתייר שעבר את הדרך הזאת ירצה להיכנס גם לאתר התאילנדי, שבהחלט אינו מצדיק את המחיר הגבוה יחסית, שנגבה לעומת התמורה המתקבלת. אין דרישה להחתים דרכון או ויזה מיוחדת לקמבודיה, כי ברור לכל הגורמים שהמטרה היא לראות את המקדש ולחזור לצד התאילנדי. שוב יש את התחושה המרתקת לעבור את הגבול לקמבודיה ולהיכנס לאתר שלהם עם כל השתדלנים, שמבקשים שתעשה להם טובה ותקנה דבר מה או תצטלם תמורת תשלום כלשהו.
האתר חשוב מאוד בעיניהם ובעיני התאים הרבים הפוקדים אותו, אך אלה שראו את מתחם המקדשים בסיאם ריפ, שלא יצפו למראה שובה לב כי כזה הוא לאותם מאמינים הרואים במקדש עתיק זה חשיבות היסטוריית ודתית, שנכונה במיוחד למדינות המשולש (תאילנד, קמבודיה ולאוס). המקדש ראוי לשיקום ושיחזור, שיהפכו אותו לאתר תיירות חשוב ומושך, אלא שכאן מתגודדים גורמים פוליטיים ובמיוחד הקמבודים, שלא נראה לפי שעה שהם יהיו היוזמים להשקעה, שכנראה תגיע בסופו של דבר ממדינות המערב בשלב מסוים. האווירה המרתקת והנוף של הרי דונקרק יוצרים מקום בהחלט יפה ואת מפגש הגבולות, שקשה להבחין בו בתוך יער של עצים, בו כלואים במשולש זה לאוס קמבודיה ותאילנד. נופי האזור ההררי המשתקף מהגבעה מגלה צמחיה ירוקה, שרק הידע והדמיון מאפשרים להבין כי משולש הגבולות נמצא גם הוא כאן והוא בהחלט שונה מזה שבצפון, המכונה משולש הזהב. זהו משולש הררי וירוק ויש המכנים אותו משולש האיזמרגד, למרות שכינוי זה מתאים ומוגדר בצ`ונג מק, שם יש גם ירוק וגם את מפגש הנהרות, המון והמקונג. לאחר שוטטות של שעתיים חזרתי רגלית לצד התאילנדי ולאתר המציג את שלושת פסלי בודהה החצובות בסלע. מהפארק הזה היה לי טרמפ של 10 ק"מ עד לאחד הפארקים באזור, ולאחר שעה של שהייה בפרק עם עובדיו ושומריו, מצאו לי אלה טרמפ שיצא מהמקום והביא אותי עד קאנתארלאק.
עיר זאת בה שוטטתי שעה קלה, הפתיעה אותי בגודלה היחסי וממנה לקחתי אוטובוס בשעה 15:00 לסי סאקט, ושוב שעתיים נסיעה. יצאתי לסיבוב בסי סאקט ושווקיה, ופתחתי בסדרת טעימות מהאוכל הטוב (מו בתאילנדית זה חזיר). המוסלמית שמוכרת בדוכן ממול היתה לי ליועצת אוכל (אולי חשבה שאני מוסלמי)- האם זה טוב ומותר לאכילה. אני מצביע על שיפוד והיא מנידה בראשה שמותר.
5.11.04
השעה 07:00. אני באוטובוס הנוסע לכיוון סורין אבל מתכוון לרדת בכפר קאמפנג, שנמצא ליד העיירה אוטומפורן פיסאי, שם ממוקם המקדש סא קאמפנג יאי. המקדש העתיק מהמאה העשירית תחום בחומות עתיקות וניצב בתוך שטח הואט המודרני והיפה, המאכלס נזירים רבים. שוב מקדש הטעון שיחזור, שיפוץ ואחזקה נאותה, שכנראה נמצא בעדיפות פחותה. המקדש החדש אינו מתמזג בתוך הדמות של הישן והיה רצוי שתהיה כאן הפרדה של מרחק סביר בין שני המקדשים, המציינים תקופות שונות.
לאחר סיבוב באזור הכפרי ובשוק העיירה, אני עולה על רכב חזרה לסי סאקט ושם קונה כרטיס רכבת לאובון ראצאטאני. אורז את חפציי בגסט האוס ומגיע לתחנה עשר דקות לפני יציאת הרכבת. הנסיעה ברכבת מסי סאקט לאובון ראצאטאני אורכת שעה וחמש דקות. נוח, יעיל, מהיר וזול. חזית תחנת הרכבת נאה עם מודל של קטר ישן אך צבוע כחדש, ובמקום נראה מבנה חדש סמוך לתחנה, ככל הנראה שוק מקורה עתידי. לאחר התבוננות סביב עצרתי רוכב אופנוע, שהובילני לתחנה המרכזית של ווארין צ`אמראפ. זאת לא הייתה כוונתי, אלא שהוא חיפש את הדרך המהירה והזולה להרוויח את הסכום המגוחך של 10 באט. המקום הוא גם תחנה מרכזית וגם שוק ססגוני והומה אדם וכלי רכב ציבוריים, כך שבקלות ניתן לתפוס סונגטאו הנוסע למרכזה של העיר. באובון, לאחר יותר מדי התלבטויות על מלון, חזרתי ולקחתי את מלון טוקיו אותו ראיתי ראשון, ותמורת חדר באגף הישן שילמתי 220 באט. מרכז העיר נראה גדול ומרשים ובחרתי להתחיל דווקא עם מוזיאון אובון, שאינו גדול במיוחד אך בהחלט מרשים. במרחק קצר מהמוזיאון נמצאת לשכת התיירות, בה זכיתי לקבל מפה מאחד מעובדי המקום, ומכיוון שנראה היה שהבחור קצר סבלנות ואולי עומד לסיים את יום עבודתו, לא פניתי לשאול אותו מספר שאלות נוספות. ברחבה ענקית מדושאת ומטופחת ניצב מעמד הנר (לכבוד המלך או הבודהה?) הנראה מרשים ביותר. על אותה רחבה ענקית ומדושאת שוכן ניצב העיר, המקום הקדוש לרוחות.
במרחק קצר נמצא נהר המון ובסביבתו אחד ממקדשי העיר המרשימים. בנהר נראים איונים ובתי עץ על גדותיו ואף על המים. בהמשך פועלים מספר מקדשים סיניים עם עיטורים יפים במיוחד וציורים צבעוניים, שרק במקדשים אלו ניתן לראותם. שוק הלילה גדול ורב פעילות, זה למעשה נראה כפסטיבל או קידום מכירות, משום שהאזור כולו הפך למרכז קניות עם הרבה קישוטים ונורות ניאון צבעוניות.
צ'ונג ג'יאם ופה טם
6.11.04
את היום התחלתי ב-7:00 בהליכה עד הגשר וחצייתו, כדי לחוש ולראות את נהר המון. משם עצרתי סונגטאו (מספר 3 ורוד), שהביא אותי למרחק של 3 ק"מ ממנזר היער ואט נונג פה פונג, הנמצא בנפת ווארין צ`אמראפ. משם תפסתי טרמפ עד המנזר, שהוא מוזיאון לזכר אג`אן צ`ה הנזיר המפורסם, שהקים עוד שלוחות של המנזר שלו גם במדינות מערביות וגם אחד נוסף במחוז הזה בדרך לסי סאקט, שזה כבר השני שאני מתעתד לבקר אחרי הביקור כאן. מלבד המוזיאון ואפרו של הנזיר, שמוצגים באמת כמו בכל מוזיאון מוכר, המיוחד במקום היא האווירה שמשרה היער המרשים והשקט האופף אותו, ורק קול התרנגולים נשמע ברקע.
צעדתי ביער עד הגיעי די במקרה למגורי הנזירות- הנאן. בנסיון לדבר עמן, שכשל, הלכו וקראו לאחת הנזירות מצריפה הבודד במקום וזאת ידעה אנגלית ברמה שאיפשרה ניהול שיחה. היא ספרה לי שהיא מתגוררת במקום כנזירה כבר 12 שנה והגיעה לכאן מבנגקוק. היה מעניין להכיר ממקור ראשון את צורת החיים במקום. הם אוכלים את ארוחתם ב-8:00 וזאת להם הארוחה היחידה עד למחרת, אך הם יכולים במהלך היום לשתות מיץ פירות. אמרתי לה שזאת נראית לי גזירה שקשה להתמודד עמה, כי אני רוצה לאכול כל שעתיים. לשאלתי אם החיים כאן קשים היא ענתה, שמי שמקבל על עצמו את אורח החיים הזה, עבורו חיים אלה הם יפים ונעימים. בין קימה לתפילה ולמדיטציה ומנוחה היא גם ישנה 5 שעות ביממה, כאשר הנזירים מסתפקים ב- 3-4 שעות. היא היתה מאוד חביבה והראתה לי את הצ`די היפה שבמקום זה ואת מקום תפילת הנזירות, ואמרה לי- מכיוון שאתה רגיל לאכול כל שעתיים אולי אביא לך דבר מה לאכול? ואני, שאכן לא אכלתי דבר מהבוקר, עניתי לה בחיוך שהיום אני מזדהה עם חיי הנזירות שלהם ולא אוכל דבר.
היא פנתה לחברתה הנזירה, ובתאית שמובנת רק להן ביקשה שתלך להביא לי דבר מה, וזאת חזרה כעבור זמן קצר עם שקית אוכל, שהכילה סטיק קייק מאורז מגולגל וטעים מאוד, שאכלתי בהנאה ותאבון רב יחד עם פרי ועוד דבר מתיקה ועוגה ארוזה, כמו אלה שקונים בסופר המקומיים. היא שאלה אותי אם אני מעוניין ללכת למנזר השני, במקום בו שוהים מערביים, לצורך תקשורת יותר קלה, ואם אני מעוניין יהיה באפשרותי גם ללון שם. הסכמתי, והיא וחברתה הנזירה, שהיו יחפות, ביקשו את סליחתי על מנת לקחת כפכפים, ויחד עם חברתה הלכנו למקום, שבו היא קיוותה למצוא רכב המיועד להגיע למנזר השני או איזה טרמפ כלשהו. אבל הרכב שהיה מיועד להגיע לשם לא הגיע באותו יום, לכן הודעתי לה שאין כל בעיה, אני כבר אסתדר במציאת המקום בכוחות עצמי. יצאתי מהמנזר והתחלתי ללכת ברגל עד אשר עצרתי משפחה קטנה, הורים וילדה, שלהם רכב פתוח של חקלאים, מעין הונדה עם ארגז מאחור. הודעתי להם על מקום חפצי להגעה והם הציעו לי הסעה. קפצתי מאחור ואלה דהרו עד המקום המבוקש למרות שזה לא היה יעדם, ולאחר שהורידו אותי הסתובבו חזרה לכיוונם המקורי.
במנזר השני, שהוא גם מנזר יער מרשים, פגשתי אנגלי, שנמצא שם כבר 3 ימים יחד עם אשתו, הנמצאת באזור הלינה של הנזירות. הבחור נראה משהו בסביבות ה-50 והוא תיאר לי את החיים במקום. הנזירים אינם נוטים לשיחות אלא בשעות מסוימות, שהם באים מצריפיהם ביער לאזור התפילה המרכזי. כך הסתובבתי לי ביער כשעתיים וניתן לאמר, שכאן אף האווירה יותר מרתקת ופראית. בכל שבילי היער במרחק ניכר אחד מהשני ממוקמים במקום נסתר כלשהו בתי נזירים קטנים למדי מעץ, כאשר לכל נזיר בית אחד בודד בו יהיו מערביים שונים. לאחר שאבדתי דרכי קצת ביער ראה אותי נזיר גרמני והראה לי את הדרך הראשית. נזיר זה כבר 6 שנים בתאילנד. הבנתי שהיו גם ישראלים במקום. המנזר הזה שמו ואט פה נאנאצ`אט בונג וואי. המשכתי לאובון וליד לשכת התיירות מצאתי טלפון ממנו יכולתי להתקשר לביתי עם כרטיס השיחות בעל הקוד. נכנסתי ללשכת התיירות והפעם קיבלתי יחס ועזרה גדולה יותר מבחורה צעירה, שגם נתנה לי מפה צבעונית של האזור וחומר מפורט יותר מאשר קיבלתי מהבחור חסר הסבלנות, שהיה שם ביום הראשון. בהמלצתה הלכתי/נסעתי למקדש נונג רואה הנמצא בעיר במרחק מספר קילומטרים מהמרכז, מקדש מרשים ביופיו. המקדש הוא העתק של סטופת מאהבודי בבודיגאה שבהודו.
7.11.04
8:00 בבוקר. לקחתי סונגטאו לבן מספר 2 לכיוון תחנת האוטובוס ( 5 באט), ובתחנה חיפשתי את האוטובוס לצ`ונג ג`יאם. שאלתי מספר פעמים כדי להיות בטוח שמבינים את היעד, ורק אז עליתי לאוטובוס. האוטובוס נסע לתחנה בנפת ווארין צ`אמראפ וכאן פישלתי, כי בספר מופיע הנתון הזה, שניתן לקחת משם את האוטובוס. כל ההמתנות הללו לקחו יותר משעה ועד שהגענו בסופו של דבר זה היה לפיבון ולא ליעד שקיוויתי, ושם נאלצתי לקחת משאית לצונג ג`יאם וגם כאן עד שהרכב זז לקח כמחצית השעה. בכל זמני ההמתנות והנסיעות האלה הזדמן לי לראות מקרוב, גם לטעום וגם לצלם, סוג של פרי, שפעמים רבות ראיתיו בתאילנד. זה פרי מאוד מיוחד בצורתו, שמישהי באוטובוס נתנה לי לטעום ממנו. למעשה, הציעה לי כמות גדולה אבל הסתפקתי בשניים, שנתנו לי הזדמנות לחוש את טעמו ואת מגעו. ניתן לראות בתמונה את הפרי הקלוע בתוך פרי זה, שמתוך הבלוט הזה מקלפים משהו שדומה לשקד טבעי, שקוטפים ישירות מן השיח.
בצונג ג`יאם לקחתי גסט האוס נחמד ב-150 באט, ממש ליד תחנת האוטובוס, שבו היה חדר נאה, ויש גם אפשרות עם מזגן ב-350 באט. השעה היתה כבר 12:45 כשיצאתי, לאחר כל הבירורים, והלכתי לכיוון המקונג, הנמצא במרחק דקותיים הליכה. במקום היה באותו זמן מעין פסטיבל קטן, שכלל תחרות של סירות קיאק ארוכות מעץ ושוק תוסס. משם המשכתי מעט, עד למקום מפגש הנהרות, מקונג ומון, בו ניתן לראות את הצבעים השונים- המקונג בחום הידוע שלו, כתוצאה מסחף האדמות, והמון צלול וכחול.
לפתע החלו מספר צעירים מכות רצח בשוק וזה הפך להיות לקרב בין שתי קבוצות גדולות ונראה כרציני. תוך מספר דקות הגיעו שני שוטרים ועוד פקחים מקומיים עם אלות ואזיקים, אך המקומיים עמדו והסתכלו והשוטרים אפילו לא שאלו אותם לעדות מי המעורבים בקטטה, כי כנראה ידעו שאף אחד לא ידבר, אבל הרצינות והקשיחות שלהם היו מאוד מפחידים והראו שאם הם תופסים את המעורבים, הללו יהיו מאוד מסכנים. בשוק האוכל הכל המשיך להתנהל כאילו דבר לא קרה מלבד מבטים חטופים לעבר המהומה, בתקווה רבה שלא תהרוס להם יום מוצלח של עסקים. התפריטים והמאכלים השונים אינם כה עשירים כמו בשווקים העירוניים הגדולים, אבל גם כאן ניתן לראות את אותם מאכלים מיוחדים וייחודיים לעיניים מערביות. משם עליתי למקדש הנמצא בעיירה, ממש בכביש הכניסה בחלק העליון של הכביש הראשי. זהו מקדש שחלקו גם מקדש מערה מרשים ביופיו, ותיירים תאילנדים וזרים באים לבקרו. המקדש הממוקם על צלע הר מאפשר תצפית טובה על המקונג והמון. מנקודה זאת ניתן גם לראות בבירור את שפך נהר המון למקונג, אך רק מקרוב ניתן יהיה להבחין בצבעים השונים של הנהרות.
במרחק של 2-3 ק"מ מצונג גיאם המשכתי למקדש-מערה תאם הוו סין צאי, שמפל מים נשפך מעליו. האזור די מרשים כאשר בדרך עוברים מספר כפרים או יותר נכון יהיה לומר מספר בתי עץ עלובים, המפוזרים על הסביבה הכפרית כולה שהיא למעשה אזור כפרי אחד. שטח המקדש מיוחד בבדידותו ובאופיו המשולב בסביבה טבעית, כאשר מעליו מקור מים ומפל הנשפך לפתח מערה קדושה ומעליה אדמת בזלת וצוקי ענק, המופרדים ביניהם ברוחב של רגל אדם או אף גוף אדם צר מימדים. יש להיזהר במקום זה שלא להחליק ולשים לב למרווחים המסוכנים הללו, כי לא יהיה מישהו שיוכל לחלץ או שיהיה מודע למצב שיש מי שנמצא במצוקה, אלא אם יקים צעקה גדולה והנזירים המעטים בקרבת מקום ישמעו אותו. בחלק העליון של אזור זה יש תצפית טובה לעבר הצד התאילנדי והלאוסי, והגשר המחבר בין שתי גדות נהר המון בקטע הקרוב למקום השפכו למקונג. חזרתי ממקדש המערה עם המפל רק בשעה 18.00 כאשר כבר היה חשוך. העיירה ממש מתה בשעה זאת ולא פלא שמדובר בעיירת גבול קטנה למדי. פיבון נראית לעומתה ממש עיר תוססת. מצאתי משהו לאכול בכמה דוכנים שעוד היו פתוחים למקומיים, וקניתי עוד כמה דברים שיהיה מה לכרסם בחדר, כך שהשעה 19:00 המוקדמת מאוד לשינה נתנה לי הזדמנות לכביסה וכתיבה ושאר ההכנות האחרות לפני המנוחה הכללית, שגם אותה צריך לפעמים לאגירת כוחות לימים עמוסים יותר.
8.11.04
את הבוקר התחלתי ב-07:00 ביציאה לעבר פה טם באופניים שהשכרתי בגסט האוס תמורת 100 באט. היו אלה אופני ספורט באיכות נמוכה ולכן הסכום די יקר במונחים תאילנדים, במיוחד לאור העובדה שהשכרת אופנוע לא גבוהה בהרבה מסכום זה. המרחק היה 25 ק"מ על כביש נוח לרכיבה, ברובו מישור, ולכל אורך הדרך כפרים צנועים. דמי הכניסה לפרק עלו 200 באט. מיד לאחר הכניסה לפארק יש את סאו צ`אליאנג- תצורות אבן מיוחדות בנות מליוני שנים. קיימים מסלולי הליכה במקום, אך אינם בעלי עניין רב, ומיועדים למי שהזמן בידו. במקום יש מפות ותיאורים מפורטים של סביבת הפארק, כולל הסבר של עובד המקום המתאר את המסלולים הקצרים והארוכים. הנוף משקיף על האזור הכפרי ועל צורות אבן מיוחדות באזור סלעי עם מסלול בן 4 ק"מ. כאשר עוברים בקטעים שונים של האתר מבחינים בציורים פרה-היסטוריים בני מליוני שנה, הנראים על הסלעים במקומות מסוימים- מעין שוורים ודמויות אחרות מציורים של תקופות קדומות.
לא לקחתי בקבוק מים איתי והחום היה כבד. לאחר 4 ק"מ מיהרתי קודם כל לקנות מים. באותו זמן ברחבת מוכרי המזכרות דיברתי עם נהג אוטובוס של תיירים נורבגים שהיו במקום, ואף פתחנו מפות וקיבלתי ממנו הסבר על המקום ועל צורת הטיול שהנורבגים עושים (טיול של מנוחה עם ביקור בכמה אתרים). ברכיבתי חזרה האוטובוס הנורבגי עצר לצד הדרך וגם אני, וכך יצא לי לשוחח עם כמה מהם, שבעברם למדו עברית באוניברסיטה וידעו לצטט פסוקים מהמקורות. אחד מהם אמר לי שיש לו הרבה ריספקט לעם היהודי וזה דבר שנחמד לשמוע בתקופות כאלה, כשהאנטישמיות גואה.
בהגיעי לגסט האוס שלי החזרתי את האופניים וביררתי מתי יש לי תחבורה לפיבון, משום שהחלטתי לישון את הלילה שם ובבוקר להמשיך לגבול לאוס. מאחר והיו לי עוד שעתיים פנויות, הלכתי רגלית לכיוון הגשר, התיישבתי בדוכן של מקומיים, מעין מסעדת רחוב, וניסינו ליצור קשר שיחה ידידותי. הם אף הזמינו אותי לביתם בכפר. אכלתי משהו בדוכן ליד הגסט האוס ואז יצאתי לפיבון, שם לקחתי חדר במלון פיבון תמורת 200 באט. החדר היה רחוק באיכותו מהחדר שהיה לי ביום הקודם. שעת ערב בפיבון מגלה עיירה שהרבה אין מה לעשות בה, מלבד שוק לילה ערני וקטן ורחוק מאוד מלהיות נקי. זוהי אכן לא יותר מעיירת מעבר. ניסיוני לחפש טלפון בינלאומי להתקשר לארץ, גם הוא לא צלח.
