פוקט
ב- 31/12/07 עליתי על טיסת One To Go לפוקט. שעות ספורות לפני כן קפצתי ל"גרין האוס" (סוכנות נסיעות ישראלית המעניקה גם שירותי טלפון, אינטרנט, פקס והשכרת חדרים) על מנת לאחסן את המזוודה שלי. ביקורי הקודם באיי הדרום לפני 6 שנים לימד אותי, שבמקומות הקסומים האלה אינך זקוק ליותר מתיק גב קטן (30 ליטר) שבו זרוקים תחתונים, גופיות, מכנסיים קצרים וכלי רחצה. קניתי לי גם זוג סנדלים מאיכות טובה יחסית (500 באט) ותפסתי מונית לשדה התעופה (300 באט).
בטיסה הכרתי את ריקה, בחורה מדהימה ביופייה שסיפרה על עצמה. היא יועצת השקעות בחברה גדולה שבסיסה נמצא בבנגקוק. היא נשלחה הנה לפני חודשים ספורים מעיר הבירה, הגדולה והסואנת והיא חיה כאן עם בן זוגה. היא סיפרה על משפחתה, על המעבר החד מאחת הערים הסואנות בעולם לאי השלווה, על ההשלכות של התחממות כדור הארץ ועל עוד דברים שברומו של עולם. סיפרתי לה על הארץ, על מזג האוויר שהשארתי שם, על מפעל חיי שיצריך ממני לאחר חזרתי - לעבור מאילת הרחוקה למרכז הארץ. דיברנו על ירושלים, תל אביב, על המצב הביטחוני הלא פשוט, על המציאות העצובה של תושבי שדרות ועל עיר השקיעות האדומות אשר גידלה והפכה אותי להרבה יותר ממה שחלמתי שאהיה בעשור האחרון.
לאחר שירדנו מהמטוס היא התלוותה עמי לדלפק התיירות המצוי בשדה התעופה. היום חל הסילבסטר ונדיר מאוד למצוא בתקופה הזו חדרים פנויים. לאחר חצי שעה של טלפונים הודיתי לה על אדיבותה, לקחתי כרטיס ביקור, נפרדתי ממנה לשלום, ועשיתי את דרכי במונית (500 באט... כן כן... המחירים באיים הרבה יותר יקרים) לעבר מפרץ Kamala.
בניגוד לרוב התיירים שעושים את פעמיהם לעבר חוף הפטונג, בחרתי לי מקום שלו ורגוע, והאמת שמפרץ Kamala משלב בעדינות בין חופים לבנים, מסעדות טובות, מלונות יוקרה, גסטהאוסים סבירים, והכל ללא לחץ מהמרכזים ההומים של הפטונג.
ב- Cocohat Resort מצאתי חדר נקי עם מיזוג ומקלחת חמה. אמנם המחיר לא היה זול (1800 באט) אבל הוא נמצאת על קו המים כשמשני צידיה פרוסים מלונות (כמדומני בחלקם ישנה גישה קלה למוגבלים המרותקים לכסא גלגלים), מסעדות טובות, סוכנויות נסיעה שונות, מיטות עיסוי ובארים נחמדים. אם הייתי ממשיך את המסע שלי לעבר קמבודיה ולאוס - ודאי שהייתי מקצץ בהוצאותיי ולא מרשה לעצמי להוציא סכום כזה על חדר, אבל ריקה היתה זו שעזרה לי לקבל את ההחלטה המתבקשת ולקצר את שהותי במזרח הרחוק. האמת שלא היה לי קל עם זה. שבועות ארוכים של תכנונים, למידה, חקירה וקריאת חומרים על לאוס וקמבודיה - כל אלה יורדים כרגע מהפרק והעובדה המעציבה הזו בהחלט לא היתה לי פשוטה. מצד שני, לא היה נכון מבחינתי להמשיך את הטיול בעוד שאני נושא עמי כאב לא מבוטל שנמשך כבר חודש ברגלי השמאלית. החיים לימדו אותי להקשיב לגופי וכל שנותר הוא לכבד את צרכיו בהבנה רבה. כנראה שהפעם לא אכבוש עולם אבל בהחלט אראה, אהנה, ואפיק את המיטב משארית השבועות שלי בחלק המדהים הזה של תאילנד.
מדהים עד כמה שליו כאן. האנשים חייכניים, המקומיים מסבירי פנים, ילדים קטנים משתובבים להם בחול ועל קו המים רצים להם לא מעט תיירים, שמקפידים בקנאות לשמור על כושרם. לקראת דמדומים יכולתי להבחין בהכנות של המסעדנים למה שיחול כאן בעוד שעות ספורות. ואכן, מאוחר יותר התחילו לפקוד את רצועת החוף מאות (אם לא אלפי) תיירים שבאו ליהנות משפע של אוכל טוב ואווירת חג. שעתיים לפני חצות החלו זיקוקים להאיר את השמים ולהחריש את האוזניים. אנשים ירדו אל קו המים על מנת להפריח "מנורות נייר", שבבסיסן מונחת פתיליה קלה. הלהבה והחום גורמים למנורה לעלות השמיימה ותוך דקות התמלאו השמיים בעשרות מנורות בשלל צבעים אשר בהחלט סיפקו מראה מרהיב ביופיו. האווירה פשוט קסומה, המון תיירים מחייכים ומברכים האחד את השני בברכת שנה טובה, מוסיקה מכל עבר, שמיים מוארים, כל אלו ליוו אותי אל השעות הקטנות של הלילה ולשינה טובה ועמוקה.
זוג דנים ביקש לחלוק עמי את השולחן עליו אכלתי את ארוחת הבוקר הצנועה להחריד שהוגשה לי למחרת (תגידו מה שתגידו, אבל ארוחות הבוקר של הארץ עולות באיכותם על כל מקום בעולם בו דרכו רגליי). לאחר היכרות קצרה נגררנו לשיחה עמוקה, שלאחריה הצעתי להם להצטרף אליי לחוף Leamsing המדהים בו הייתי לפני 6 שנים ואשר מספק רצועת חוף בתולית שם אפשר להשתזף, לשנרקל וליהנות מאוכל טוב.
חוף Leamsing נמצא 5 דקות נסיעה ממפרץ Kamala. נהגי המוניות באיים כבר למדו שכאשר הביקוש עולה על ההיצע, הם יכולים לדרוש כל מחיר העולה על רוחם ואם מונית בבנגקוק עלתה 50 באט, הרי שכאן לקחו לנו 200 באט על מרחק זהה לחלוטין. הירידה לחוף היא תלולה ומדורגת (אינה מתאימה לאנשים בעלי מגבלה בניידות) אך לאחר 5 דקות של מאמץ - המראה הנגלה אל העין מרהיב ביופיו. החול לבן ונקי, צבע המים צלול, עצי הקוקוס מספקים אווירת הנאה מושלמת ומחיר האננס הנמכר על החוף ב- 20 באט - מעלה חיוך רחב של חופש. אמנם תאילנד נהייתה ממוסחרת מאוד מאז ביקורי האחרון כאן אבל החוף הזה עדיין שמר על בתוליו וזאת כיוון שהוא לא מפורסם בלשכות התיירות. החוף מציע מסעדה טובה, כסאות שיזוף (100 באט לכסא), מיטות עיסוי, השכרת ציוד צלילה וכו`.
בארוחת הצהריים סיפרה לי הלן על הריונה המתקדם ועל היכרותה עם סטפן. סיפרתי לה על הנכות שלי, על הסיבות שגרמו לה ועל הדרך שפילסתי לעצמי ואשר הובילה אותי להיכן שהגעתי. דיברנו על הריון, לידה, רשלנות רפואית, על הילדות של היום לעומת הילדות מלאת התמימות של פעם... שיחה נעימה שחשפה בפניי זוג נחמד עמם העברתי יום שלם.
מאחר והחוף נסגר עם רדת החשיכה, תפסנו מונית חזרה היישר לסוכנות נסיעות מקומית. אני סגרתי שייט לקו פיפי (350 באט במעבורת כולל הסעה מהמלון אל המזח) וחבריי לאי הצלילות קו לנטה.
קופיפי
בבוקרו של ה- 02/01/08 ולאחר נסיעה קצרה אל המזח, עליתי על המעבורת שלקחה אותי אל קו פיפי. כמות האנשים העצומה שהיתה שם הדאיגה אותי שלא אמצא מקום לינה אבל המזרח כבר לימד אותי שתמיד, אבל תמיד יהיה מקום שיציע להניח שם ת`ראש. לאחר שעה וחצי של הפלגה בים, שהיה בהחלט לא רגוע, הגענו אל הצוקים המדהימים המאפיינים את רוב איי תאילנד.
עשרות סוכנים ממתינים בפיפי-דון המהווה את מרכז העניינים באי. הם ימכרו גם את בן משפחתם ובלבד שיסגרו אתך עסקה. האי פיפי הוא אי קטן יחסית וניתן "לתפור" אותו בהליכה בת רבע שעה. המון שווקים פרוסים לאורכו ולרוחבו של מרכז האי, מסעדות, בארים, גסטהאוסים ומלונות, עמדות אינטרנט וטלפון, מאפיות, ועוד מקומות בילוי. בניגוד לפעם הקודמת שהייתי כאן, האי הפך מתוייר להחריד והבתוליות שפעם אפיינה אותו - אינה קיימת כאן יותר. החופים מלאים, הסמטאות הומי אדם, לרגע קט הרגשתי כמו בשנקין וזאת עקב ריבוי הישראלים שבו. אני אומר זאת בצער אבל 4 שעות לאחר שהגעתי לאי כבר רציתי להתחפף משם אבל מאחר וידעתי שזה לא ממש מעשי, חיפשתי לי שמורה שקטה עם רצועת חוף פרטית, שתעניק מפלט מההמולה שקיבלה את פניי עם הגעתי לאי. שעתיים מאוחר יותר מצאתי את עצמי בחוף מבודד יחסית, שהכיל עשרות בודדות של בונגלוסים הממוקמים מטרים ספורים מקו המים. לקראת השעה 16:00 ירדתי לחוף לשחייה קצרה, שם חיכה לי סיפור אהבה שגרם לי לחשוב פעמיים לפני שאני ממהר לעזוב את האי.
כנראה שפשוט היינו אמורים להיפגש. היא היתה שם, על החוף, מדהימה ביופייה, עיניים בצבע שקד, שיער שחור חלק, צבע עור בצבע מוקה, לא לקח לה זמן רב והיא שבתה אותי בקסמיה. קוראים לה טין והיא בסך הכל בת 4 !!! היא הבת של עובדי השמורה והיא יודעת אנגלית יותר טוב מאבא שלה. היא הזמינה אותי לבנות איתה ארמון בחול ולעטר אותו בצדפים, ואני, שנפלתי ברשתה, לא יכולתי לומר לא. וככה במין ספונטניות שכזו, מצאתי את עצמי משחק בחול, ממלא מים בדלי, מחייך כאילו אין מחר ונותן לילד הפנימי שבי לצאת לשחק במגרש בו הוא לא שיחק זמן רב. מאוחר יותר היא באה אל מרפסת הבונגלו שלי עם צלוחית קורנפלקס ורמזה לי להצטרף אליה לארוחת ערב. לאחר שביקשתי לצלם אותה, היא לא היססה לשנייה ותוך דקות ספורות הפכה אותי לצלם האישי שלה בשעה שהיא מדגמנת ועושה פוזות ופרצופים מול המצלמה.
לקראת השעה 20:00 החזרתי אותה לאמה שהתנצלה על "ההתנחלות" של בתה במרפסת חדרי וירדתי אל החוף, שם רחש הגלים העלה בי תובנות מן העבר. נזכרתי בנכות הפסיכולוגית ממנה סבלתי עד המהפך שחל בחיי, נכות שהחלה בגיל מאוד צעיר. איני יכול לשכוח את האצבע המושטת בגן הילדים, את הלחשושים בין התלמידים עם היכנסי לכיתה, את הלגלוגים החדים והפוגעים בהפסקות ועוד דברים לא סימפטיים במיוחד. חלק מאותה נכות פסיכולוגית נבע בין היתר מחוסר יכולתי להשתתף באותם משחקי ילדות אשר מעצבים את אישיותו ומעמדו בחברה של ילד מתבגר. אני זוכר את צהלות הילדים בעת משחקי התופסת, המחניים, המחבואים, הכדורגל, כדור הסל, ושאר המשחקים שהיו בזמנו ולמרבה הצער חלקם הגדול נעלם מן העולם עם היכנסה של הטכנולוגיה אל חיינו. אם ילדי שנות השבעים נהנו מקלאס, ארבע מקלות, חמש אבנים, גוגויים, גולות וכו`, הרי שילדי שנות האלפיים "נהנים" ממשחקי מחשב, תקשורת סלולארית, ושאר הנאות חומריות אחרות שלדעתי מפחיתות במידה ניכרת את כושר התבטאותם הפיסי ואת ה"אני העצמי" שלהם. הילדה התאילנדית המדהימה הזו, הראתה לי את הקסם שעוד נותר ממשחקי הילדות של פעם. כמה טוב שהטכנולוגיה לא השתלטה על רצועת החוף הזו ושאותה ילדה תעצב לעצמה אישיות מנהיגותית ואמביציונית שתהפוך אותה ביום מן הימים למלכת הכיתה.
למחרת היום היא עשתה לי השכמה מוקדמת בשעה שדפקה על דלתי ובידה צלחת מוזלי. לא היתה לי ברירה והצטרפתי אליה לארוחת הבוקר יחד עם שאר בני משפחתה. מאוחר יותר הקטנטנה הזו התלוותה אליי לקצהו של החוף, שם נישא צוק גבוה ממנו ירדו בסנפלינג תיירים המחפשים אדרנלין. באותו מקום ממש האכלנו קופים חברותיים, שבאו לקבל משאר תיירים בננות ופיצוחים למיניהם. טין נטשה אותי בשלב מסוים לטובת חברה בת גילה ואני ניצלתי את ההזדמנות לקפוץ למרכז העיר, שם הזמנתי כרטיס לקראבי (300 באט) והקדמתי את מועד חזרתי לארץ שהיה במקורו ל- 29/02. מאוחר יותר כבר הייתי על המעבורת, משאיר אחריי ילדה מתוקה, ילדה נטולת דאגות, ילדה שטרם נחשפה לעולם המטורף והחומרי בה היא חייה, מציאות מטורפת שהתחרותיות בה רק הולכת וגוברת, מציאות שטומנת בתוכה סיכוי לא מבוטל שגם היא תמצא את עצמה ביום מן הימים, עוסקת באותו מקצוע עתיק ולא מכובד אשר יפרנס למרבה הצער את משפחה יותר מאשר את עצמה.
על קראבי המדהימה, Ao Nang, Railly Beach, ועל הקינוח המדהים של המסע שלי, אכתוב בקרוב.
לתחילת הכתבה
