חברים יקרים,
כידוע לכם אני כבר בארצנו "השקטה והשלווה" ולכן הכתבה הפעם, וכך גם סדרת הכתבות הקרובות, הינה קטע מיומני במהלך הטיול האחרון שהסתיים כידוע בקרנבל:
9.2- אולינדה Olinda, עיר שנמצאת כ 6 ק"מ צפונית ל- Recife בירת מחוז פרנאמבוקו, אולם למעשה הן כמעט אותה העיר. משהו כמו ת"א-יפו. אנחנו ישנים באכסניית הנוער של העיר, מקום חמוד מאוד עם שולחנות בחוץ, ערסלים, חדר אוכל ובריכה. איתנו הגיע לאכסניה גם שאולי, בחור ישראלי מקיבוץ אפרת ש"אספנו" על האוטובוס לכאן. שאולי, בעל שקט נפשי וחיוך ממזרי הינו למעשה הישראלי הראשון (שניה, מנסה לחשוב איך אכתוב זאת שאובן נכון ולא אפגע באחרים) שאם הייתי פוגש אותו מחוץ למסגרת הטיול יכולנו אולי להיות חברים. ואולי זה בגלל גילו המתקדם, 26...:)
כבר יומיים שאני מתחפש לסטיבי וונדר, ז"א מסתובב עם משקפי שמש גם בלילה, בגלל הנפיחות בעין. היום התעוררתי ומרוב נפיחות כבר לא ראו עין ולכן החלטתי לגשת לחדר המיון ב- Olinda. כשסוף סוף מצאתי את המקום מתברר שהיום אין רופא. הוא פשוט לא הגיע ולאף אחד גם אין מושג למה. שאלתי "מה קורה עם אנשים שמגיעים בסכנת חיים, נשים בהריון וכו` שמגיעות למיון" נענתה במשיכת כתפיים כאילו לא הבינו מה הבעיה. אז אין רופא. שימותו. Shit happens.
עם גישה מעודדת זו נסעתי ל- Recife לחדר המיון בבית החולים הממשלתי, כי שם מטפלים בחינם. בית החולים ניקרא Hospital de Restoaração. משמעות המילה Restoaração היא שיחזור. ז"א החזרה למצב המקורי. ממש שם מעודד. כאילו רוצה לומר "אל דאגה, רק תגיע ואנחנו כבר נדאג להחזיר אותך למצב המקורי. כמו חדש". עבור אנשים בריאים, רק הכניסה לבית החולים תעשה אותם חולים. עוד לא הגענו לכניסה ואישה נתמכת בשוטר זועקת "הילד שלי מת, הבעל שלי מת......". באוויר יש ריח של חיידקים ועם כל נשימה אתה מדמה שהינה כרגע הכנסת לגופך וירוסים טורפים אקזוטיים ונדירים.
אחרי תהליך רישום מהיר, ולהפתעתי גם ממוחשב, לקח אותי הפקיד אישית ותוך כדי צעקות "זוזו, זה תייר, זה תייר" הכניס אותי למסדרון והורה לי להמתין עם כל האנשים שעמדו מול הדלת הסגורה. במסדרון שכבו חולים על מיטות (הזקנה מעפולה- תתעודדי, את לא לבד), אחים דחפו זקנים על כסאות גלגלים ונטשו אותם מול דלתות סגורות, בחורה צעירה עם צינור אינפוזיה תקוע בוריד יושבת רועדת על ספסל מתכת מנותקת מעצמה והסביבה. כל כמה דקות הדלת מולי נפתחת לשניה, יד נשלחת החוצה וחוטפת את הטופס של הבא בתור והוא "נשאב" לתוך החדר. נראה שהרופא בפנים עובד בשיטת הקבלנות. כאילו שהוא מקבל כסף עבור כל חולה ומנסה להספיק כמה שיותר.
האמת, שמתוך החדר הדברים ניראו קצת אחרת. אולי בגלל היותי תייר ואולי לא, אבל הרופא היה נחמד וסבלני. חוץ מהעין הנפוחה סיפרתי לו גם על הפריחה בכתפיים וברגליים שהופיעה עם תסמונת העין. מסקנתו היתה שהגורם לכל הבעיות הוא כניראה זיהום שקבלתי באחד החופים ואנטיביוטיקה תפתור לי את הבעיה. כשאני חושב על כך עכשיו אזי אני כמעט בטוח מהיכן התחילו כל הבעיות. זוכרים שסיפרתי לכם על סיור בסירה שעשינו ב- Barra Grande?
אז בחוף האחרון בו ביקרנו בעל הסירה לא הצליח להניעה ואני ניצלתי זמן זה לשחיה בסביבות הסירה. רק אני הייתי במים כי כולם כבר היו עייפים. לאט לאט נסחפנו הסירה ואני לכיוונו של שפך נהר סמוך שמעליו היה כפר ושכנראה כל הביוב שלו זרם לנהר ומשם לים כי באיזשהו שלב הרחתי ריח ביוב, וגם המים נעשו חמימים ונעימים. כששאלתי את החברה על הסירה אם גם הם מריחים הם ענו שזה לא ביוב אלא ריח המנגרובים שגדלים לאורך הנהר. שילמתי בגופי כדי לדעת שצדקתי. וכך עבר עלי יומי הראשון ב- Olinda בהתרוצצות בין בתי חולים. נו, גם זו חוויה.
לתחילת הכתבה
אילהה דה איתמרקה ואולינדה
10.2- שבת בבוקר יום יפה...אז נסענו ל- Ilha de Itamaracá ,אי שנמצא כשעתיים נסיעה צפונית ל- Olinda. נטשנו את שאולי באכסניה ואיזה מזל היה לו. בגלל סוף השבוע כל עמך בית Olinda/Recife, על כל פקלאותיהם, מאכליהם, משפחותיהם וילדיהם זבי החוטם, הצטופפו בהנאה די גלויה על כל פיסת חוף אפשרית. (לרגע נידמה היה לי שירדתי מהאוטובוס לחופה של הכינרת, בימיה הטובים, באמצע חופשת חול מועד של פסח או סוכות). מילא כל האנשים, אבל למה כל הזוהמה? חוץ מהאצות שהסריחו בשמש, החוף היה מלא שקיות פלסטיק, בקבוקי בירה ושאר סוגי זבל למיניהם. מאוכזבים, מצאנו מסעדה מול הים ושם פרקנו את תסכולינו על דג אנצ`ובי מטוגן ומעולה, שלא ידע מהיכן זה בא לו. לקינוח, החלקתי אל גרוני צדפות חיות עם מלח, לימון וכמון. מעדן! חזרנו עייפים אך רעבים.
Olinda ביום שונה לחלוטין מ- Olinda בלילה. ביום זוהי עיר לוהטת שרחובותיה מטונפים, למרות היותה מוגדרת ע"י האו"ם כשייכת ל- World Heritage (מורשת עולם), אולם איך שמתחיל להחשיך נעשה קצת יותר נעים בחוץ, רחובותיה העתיקים כאילו מקבלים חיים ובתי קפה פורשים שולחנותיהם בחוץ, מוזיקה נשמעת ברחובות ודוכני מזון צצים בכל פינה. כל לילה היינו יוצאים שלושתינו לחפש מאכלים שאנו לא מכירים או פירות שלא יצא לנו לטעום וגם סתם לשוטט ולהקשיב למוזיקת רחוב טובה.
זהו להפעם ואפרד מכם במילים אותם נתן לי חבר טוב:
Welcome to Isra hell
