הגעה לגונדר
את האוטובוסים של אתיופיה אני שונא וזה לא בגלל המוסיקה הרועשת (שאפילו לומדים לאהוב..), החלונות הסגורים או התרנגולות בין הרגליים. זה בגלל שהם כולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל יוצאים ב-6:00 בבוקר, אחת ליום. זה אומר שכדי להגיע לגונדר נאלצנו להשכים קום ב-5:00 בבוקר ולהגיע לתחנה המרכזית בבהר דר נפוחים משינה לא מספקת. התחנה נפתחת רק ב-6:00 ולנו בתור פרנג`ים (הכינוי באמהרית לזר- פרנג`, מילה שלומדים להכיר טוב טוב באתיופיה...) נתנו באופן יוצא מין הכלל להיכנס לפני הזמן. ב-6:00 בדיוק נפתחו השערים והמוני בני אדם פתחו בריצה מטורפת לעבר האוטובוסים. אנחנו שכבר היינו יישובים באוטובוס צפינו בכל הארוע בתדהמה. את התיקים מעמיסים על הגג בעזרת סבלים שפשוט לא מרשים לנו לעלות לגג ואחרי זה מבקשים תשלום על ההעמסה. האוטובוס יצא לדרכו רק בסביבות 07:00 או יותר נכון ב-2:00. השעון באתיופיה כמו התאריך שונה משאר העולם. 6:00 בבוקר היא שעה 1:00 ו-18:00 זה 12:00 בערב. וכך, כששואלים מתי האוטובוס יוצא תמיד חשוב לברר אם מדובר בזמן "אתיופי" או ב"זמן אירופאי". גם התאריכים שונים ובאתיופיה יש 12 חודשים של 30 יום בדיוק ועוד חודש 13 של 5-6 ימים. מכאן, סיסמת משרד התיירות האתיופי- 13 חודשי שמש בשנה (לדעתנו יותר מדויק- 13 חודשי גשם) ולסיום מסכת השינויים- ספירת השנים באתיופיה היא 7 שנים מאחור ואנחנו בשלהי 1994...
הדרך לגונדר הינה דרך עפר שמתפתלת לה ממזרח לאגם טאנה. הנוף ירוק ומקסים ומידי פעם איכר חורש את השדה עם מחרשת עץ ושור כמו לפני אלפיים שנה. את גונדר התחלנו להרגיש כשהכביש הפך לאספלט כ-40 ק"מ לפני העיר. הגענו לתחנת האוטובוסים העמוסה של גונדר וברחנו בזריזות למלון מעופש למדי בעל השם המקורי- מלון אתיופיה.
גונדר והכפר וולקה
גונדר, אחת הערים המרכזיות בצפון אתיופיה מכילה בתוכה ארמונות וכנסיות רבות. העיר הוקמה ה-1636 ע"י הקיסר פסילדס ושימשה כבירת הקיסרות האתיופית במשך 200 שנים. בסוף המאה ה-19 היא נבזזה ע"י הדרווישים הסודאנים שכבשו אותה והיא גם הופצצה במלחמת העולם השניה, אך למרות זאת מתחם הארמונות משומר היטב. מדובר בסידרה של 5 ארמונות מרשימים בעלי חומות וצריחים כמו באגדות. הכרטיס הוא לכל המתחם וכולל מדריך דובר אנגלית שמסייר ביחד איתנו בין הארמונות ומסביר על המקום. ניתן לראות שם גם את כלוב האריות הקיסרי בו הוחזקו עד 1992 אריות חיים (סמל המלוכה הקיסרי). כל הארמונות והפאר הארכיטקטוני מראים על גודלה ועושרה של הממלכה האתיופית באותן שנים. אחרי שסיירנו במתחם במשך כשעתיים, קפצנו לביקור בכנסיית דברה ברנאן סלאסי, מהמפורסמות באתיופיה שמכילה בתוכה ציורי קיר מאוד יפים ששרדו את הכיבוש הסודני.
בגונדר וסביבותיה התגוררו עד תחילת שנות ה-90 רוב יהודי אתיופיה. הם קראו לעצמם "ביתא ישראל" והכינוי גנאי שדבק בהם היה פלשה (זרים באמהרית). הם גרו בקהילות קטנות, בעיקר בכפרים כגון: וולקה Waleka שנמצא כ-6 ק"מ מחוץ לגונדר. אנחנו החלטנו לקפוץ לשם לביקור ותפסנו מונית אל הכפר. במקום לא נשאר הרבה מלבד כמה חנויות של מקומיים בהם מוכרים פסלי קדרות בסגנון יהודי עם הרבה מגני דויד. ביקשנו מאחת הנשים הזקנות שתפתח לנו את בית הכנסת הישן של הכפר. היא דרשה וקיבלה תשלום של 2 ביר ובתמורה פתחה לנו טוקול גדול שעל גגו התנוסס מגן דויד מעץ. בפנים לא נותר הרבה ומלבד מספר ציורי קיר של מגני דויד לא היה הרבה עדות לשימוש המבנה. כשיצאנו כבר תפס אותנו הגשם היומי ואנחנו דילגנו במהירות אל המונית וחזרה לגונדר.
את ארוחת הערב בגונדר סעדנו כמו מלכים במלון הממשלתי המפואר אשר ניצב על ראש הר מעל העיר ומשקיף לנוף יפהפה. ארוחה של 3 מנות עם מלצר צמוד שמכרכר סביבך - לא ציפינו לזה באתיופיה... בערב קפצנו לביקור במלון ליד המלון שלנו בחיפוש אחרי שותפים לטרק בסמיאן. בעל המלון סיפר לנו שיש עוד שלושה ישראלים בעיר שמתאכסנים במלון בלגז. הלכנו למלון בלגז לראות במי מדובר ושם נאמר לנו שהם מתאכסנים במלון אתיופיה, המלון שלנו. רק בדרך למלון אתיופיה קלטנו שכנראה מדובר בנו ואנחנו בעצם רודפים אחרי עצמנו...
למחרת בבוקר, אחרי ארוחה עתירת ביצים (בכל ארוחת בוקר מוגשת חביתה, לרוב של 2-3 ביצים...) קפצנו לקניות בשוק המקומי של גונדר לקראת הטרק. הסתובבנו בשוק, מוקפים בעדת ילדים קבועה וקנינו קצת מהירקות העייפים שהיו בדוכנים. חלק מהדוכנים ריקים כמעט לגמרי חוץ מערימת עגבניות קטנה או 8 בצלים למכירה.
הטרק בהרי סימיאן
קנינו גם פסטות ושימורים בחנות מכולת מקומית ויצאנו לדרך לכיוון דבארק (Debark). דבארק, עיירה קטנה שנמצאת כ-100 ק"מ מצפון מזרח לגונדר משמשת בסיס יציאה לטרק בהרי הסימיאן עוצרי הנשימה. לעיירה הגענו כעבור 4.5 שעות שכללו טלטלה באוטובוס שהוריד אותנו בכניסה למלון היחיד בעיירה- Simian Park Hotel. התמקמנו במלון וקפצנו לביקור במשרדי הפארק כדי לברר פרטים אודות המסלול. את הערב העברנו על מרק חם בצפייה בקרבות אגרוף ששודרו בטלויזיה שבמסעדה. למחרת בבוקר שבנו למשרדי הפארק. קנינו שם כרטיסי כניסה לפארק ואף פגשנו את מרטי השומר שהוצמד אלינו מטעם הפארק. לפי חוקי המקום, כל קבוצת מטיילים מחויבת לשכור שומר חמוש שמשמש גם כמורה דרך. מרטי לא ידע אף מילה באנגלית אבל היה חייכני ונחמד וכך יצאנו לדרך עם מורל גבוה. רכס הרי סימיאן מגיע בשיאו לגובה של 4540 מטרים בדמותו של ראס דאשן, ההר הרביעי בגובהו באפריקה. האזור מיושב בכפרים קטנים, חלקם נידחים ביותר ובזמן מלחמת האזרחים באתיויפה התחוללו קרבות באזור בין המורדים לכוחות הממשלה ומעט התשתית התיירותית שהיתה -נהרסה.
הנופים שמסביב "צבועים" בירוק יוצא מן הכלל עם נחלים קטנים ומפלי מים שמתפתלים בנוף הררי תלול. חצי היום הראשון עבר עלינו בקלילות ושמש מחממת ליוותה אותנו. בשעות הצהריים התחילו להתקדר השמים ודי מהר התחיל לרדת גשם שהפך לברד. מצאנו מחסה בתוך טוקול של משפחה מקומית לצד השביל. פנים הטוקול היה חשוך לגמרי ולקח זמן עד שהבנו איפה אנחנו נמצאים. סביבנו היתה כל המשפחה עם רוב חיות הבית והרבה עשן שהגיע ממדורה קטנה במרכז הטוקול. הטוקול בנוי בצורה מעגלית ומחולק במרכז ע"י מחיצה לחדר שינה פנימי יותר. כשהגשם נרגע המשכנו בדרכנו ובשעות אחר הצהריים הגענו לשפת המצוק הצפוני שממנו ניתן לראות עד קו האופק אוסף גבעות ירוקות מוכתמות בעננים שמטפסים אליך- מחזה מרהיב.
אל מחנה הלילה בסנקבר הגענו עם החשיכה. הגעתי סחוט מגשם ועייפות ובהרגשה כללית לא טובה במיוחד. אחרי ארוחת ערב זריזה החלקתי לתוך השק"ש באוהל והלכתי לישון. התעוררתי למחרת בבוקר אל תןך ערפל סמיך עם הידיעה הברורה שאני בהחלט חולה... המדחום בישר על 37.5 מעלות ואני החלטתי באופטימיות להמשיך את הטרק בתקווה לשיפור. יצאנו לדרך אחרי ארוחת בוקר סמלית, הפעם עם שני סבלים שמרטי ארגן לנו מכפר קרוב. ערפל הבוקר התנקה ושוב התגלה לעינינו הנוף המדהים של המצוק הצפוני. הפעם גם ליוותה אותנו להקה של בבוני ג`לדה בעלי חזה אדום שלא חששו מאיתנו יותר מידי ואף התקרבו למרחק של מטרים ספורים. מרטי טיפס איתנו במעלה מצוק מחודד עד לתצפית יפה על מפל נסתר שנפל מגובה של עשרות מטרים אל מורד המצוק.
המשכנו את ההליכה לכיוון הכפר גיץ` כשבדרך נתקלנו בחבורות ילדים רועים שהסתובבו עם עדר פרות. כל הילדים היו יחפים בלי יוצא מן הכלל והתעטפו בשקי יוטה ישנים על מנת להתחמם. העוני באתיופיה הוא מאוד בולט לעין ובכפר גיץ` אליו הגענו לקראת הצהריים ניתן היה לראות ילדים רבים עם בטן נפוחה כתוצאה מתת תזונה, לבושים בלויי סחבות ובשקים ישנים. אתיופיה מדורגת כאחת משלושת המדינות העניות בעולם ורבים מתושביה נמצאים בסכנת רעב ממשית (בעיקר במזרח המדינה).
בג`יץ נפרדו דרכנו. אני המשכתי עם הסבלים למחנה הלילה מעל הכפר ואילו אורן ואייל המשיכו עם מרטי לאימיט גוגו, פסגת הר קרובה עם נוף קסום (כך הם מספרים...). כשהגענו לאזור מחנה הלילה הכנתי תה לסבלים ולי, הקמתי את האוהל ונכנסתי לישון. התעוררתי מקולותיהם של אורן ואייל. מסתבר שבזמן שישנתי התחיל לרדת גשם והמקום שבו הקמתי את האוהל הפך לשלולית בוץ אחת גדולה. יצאתי מהשק"ש החם בלית ברירה והעברנו את האוהל למקום יבש יותר. השמועה שהגיעו פרנג`ים עשתה את שלה והגיעו אלינו שני אנשים חולים שביקשו תרופות. לא היה לנו הרבה במה לעזור מלבד אקמול ותה חם ואילו אני העברתי את רוב הערב והלילה בניסיונות נואשים להירדם.
הבוקר הגיע ואיתו רוחות חזקות שגרמו לנו להישאר עוד שעה בשק"שים החמים. לבסוף התארגנו ויצאנו לדרך חזרה לכיוון סנקבר. הלכנו בכרי אחו ירוקים שבהם רועים סוסים ודרך שדות טל וחיטה עד אשר הגענו חזרנו לסנקבר. בסנקבר הופתענו לגלות קבוצה מאורגנות של ספרדים שהגיעו עם אוטובוס צמוד לביקור בפארק. אורן הלך לסדר לנו טרמפ לגונדר ואילו אני צנחתי באפיסת כוחות אל תוך השק"ש שלי.
כשהשעון הגיע ל- 5:15 בבוקר והמדחום ל-39 מעלות יצאנומהאוהל והתארגנו לתזוזה. עלינו עם הספרדים על האוטובוס המצוחצח שלהם והתחלנו בנסיעה לכיוון גונדר. הנוף של ההרים לאור הזריחה היה מטמטם והמצלמות תקתקו לאורך כל הדרך. בכניסה לדבארק נתקע האוטובוס בתוך שלולית בוץ ענקית ואנחנו בוססנו בבוץ. סביבו בניסיונות חילוץ.. כל רחובות העיירה היו מלאים בבוץ. ומכל מקום נשמעו קולות המצמוץ של רגליים מבוססות בבוץ.
הגענו לגונדר בשעה 10:00, היישר למלון בלגז המפנק. החלקתי ישר לתוך מקלחת חמה ולמיטה ואורן הלך לדלות פשפשים מהשק"ש שלו. הקדמנו את הטיסה שלנו לליבלה ואני התחלתי להשקיע בתהליך ההחלמה...
יאיר, כדור אנטיביוטיקה, גונדר.
