הדרך לבהר דר
יום ראשון, שעת בוקר מוקדמת, מוקדמת מאוד... לפי השעון המקומי השעה 10 בלילה (4 בבוקר לפי שעוננו) אנחנו מתארגנים לנסיעה מאדיס אבבה לבהר דר. בחוץ עדיין חשוך ושקט מוחלט שורר, בניגוד לרעש וההמולה של רחובות אדיס ביום. אנחנו מגיעים במונית לתחנה המרכזית, ביחד עם בחור בשם ג`ימי מהמלון שלנו שמתנדב לבוא וללוות אותנו לתחנה. שערי התחנה סגורים והמוני אדם מצטופפים בכניסה. בשעה 5 וחצי בדיוק השערים נפתחים וכולם פורצים פנימה בריצה מטורפת לכיוון האוטובוסים שלהם בניסיון לתפוס מקום טוב. אנחנו מתקשים למצוא את האוטובוס הנכון בהמולה ובחושך. בעזרתו של ג`ימי אנחנו מאתרים את האוטובוס הנכון.
כמה דקות של המתנה עוברות עד שלאוטובוס מגיע הנהג. כולם מתחילים להעמיס את התיקים על גג האוטובוס. אני (תהילה) רצה לתפוס מקום ומתיישבת במקום שמיועד לשניים בשורה הראשונה של האוטובוס, אלא שמיד מסתבר שהמקום מיועד בכלל לשלושה אנשים והספסלים שכנראה מלכתחילה מיועדים לאדם בודד הם לשניים. אחרי התלבטות קצרה אני מחליטה לעבור ספסל ולסבול קצת פחות צפיפות מאשר להידחס עם עוד אדם בעל ניחוחות לא נעימים, כמו זה שהתיישב לידי ממש באותו רגע. מוסא חוזר מהעמסת התיקים ואנחנו מגלים שג`ימי הנחמד הלך עם 10 ביר שמוסא נתן לו (בנוסף ל 10 שכבר הבאנו לו בצרוף של אלפי תודות וכ"ו) . אנחנו מחליטים לא לעשות מזה עניין ורוצים להאמין שאולי בכל זאת הייתה זו אי הבנה וגם אם לא, כמה זה כבר 10 ביר ? (5 שקלים...) מה שבטוח זה שמעכשיו נשתדל להסתדר בכוחות עצמנו.
השמש זורחת. התחנה עמוסה בעשרות אוטובוסים ובאלפי אנשים ובמשך שעה שלמה נדמה ששום דבר לא מתקדם, בתוך האוטובוסים כבר יושבים האנשים, התיקים מועמסים על הגגות אבל האוטובוסים לא יוצאים. רק סביב השעה 7 האוטובוס הראשון יוצא לדרך בקול מנוע גדול ובעשן אגזוז חונק. אחרי האוטובוס הראשון מתחילים לצאת אוטובוסים נוספים שיוצרים פקק גדול מה שגורם לכך שאנחנו יוצאים לדרך רק בשעה 8.
את הנסיעה לבהר דר אפשר להגדיר במילה אחת: חוויה. מצד אחד הספסל כל כך קטן שאם לא תופסים חזק פשוט מחליקים לרצפה, הניחוחות לא משהו בכלל, אבל מצד שני הנוף הוא הדבר העיקרי שבגללו כדאי לחוות את הנסיעה. מייד לאחר היציאה מאדיס מתגלים לעינינו נופים מרהיבים: שדות ירוקים, הרים, גבעות ונחלים קטנים. לקראת צהריים האוטובוס מתחיל לרדת ממצוק ענקי ולהתקדם אט אט למטה מה שגורם לנו להבחין לראשונה בנילוס הכחול ובגשר שחוצה אותו. המקומיים מגיבים בהיסטריה כשהם מבחינים בניסיונותינו לצלם את הגשר. משום מה, מסתבר שזה אסור והם נבהלים אפילו מכך שמישהו יצלם רק את הנהר. אחרי חציית הגשר אנחנו מתחילים לעלות באיטיות את ההר בגדה השנייה של הנהר, האוטובוס מצליח להיתקע כל רבע שעה. מה שגורם לכך שהעלייה נמשכת כמה שעות טובות.בכל עצירה מתאספים מסביב לאוטובוס ילדים רבים שנועצים בנו מבטי תדהמה, מושיטים יד ודורשים :" מיסטר, וואן ביר" או "מיסטר מאני, מיסטר פרנק". הילדים האלה , כמו הילדים מהכפרים שעצרנו בהם בדרך, מתרגשים ממש, כאילו לא ראו מעולם אדם לבן ועושה רושם שהם ראו רק מעט תיירים. גם אחרי שאנחנו עולים לאוטובוס הם מתדפקים על החלונות ודורשים כסף. באוטובוס אנחנו מבחינים בחבורה של בנות שכל הזמן מסתכלות עלינו ומצחקקות. מאוחר יותר התגלה לנו שחלק מהסיבה לצחקוקים הייתה גילויי החיבה בינינו שאינם מקובלים במקום כמו אתיופיה וגורמים לכולם לנעוץ בנו עוד יותר מבטים.
אירוח מקומי בכפר על אם הדרך
בשעת ערב מאוחרת האוטובוס נעצר סוף סוף בכפר קטן, שנקרא מוטה (mota), כפר שנראה בדיוק כמו הכפרים שעברנו בדרך. הכביש הראשי שהוא בעצם דרך בוצית, חוצה את הכפר ומשני צדדיו בנויים בתים קטנים, רובם עשויים מעץ, שמוצבים לצד בקתות רעועות עוד יותר. אנחנו הולכים יחד עם שמעון, ישראלי אתיופי שבא לביקור מולדת ומגיעים למלון קטן בו ישנים כל האנשים מהאוטובוס שלנו. אחרי שאנחנו מבינים שאת התיקים שלנו משאירים על גג האוטובוס כל הלילה ואחרי התארגנות קלה במלון המזעזע... אנחנו יוצאים להכיר את חיי הלילה בכפר.
כל הח`ברה מהאוטובוס הולכים למסעדה מקומית ומזמינים (כמובן...) את המאכל המקומי: injera, נדמה לנו שאת המאכל הזה הם אוכלים בכל הארוחות ביום. לאחר שאנחנו מבינים שזה בעצם האוכל היחידי שהמסעדה מציעה אנחנו מגלים שאנחנו לא רעבים בכלל ומסתפקים בשתיית קולה (המשקה שנמצא על כל נקודה בגלובוס). הקולה זה לא הדבר היחיד שמגיע לכל מקום בעולם גם חדשות רעות מסתבר... כך בכפר קטן באתיופיה, מקום בלי מים זורמים, בלי אוכל (חוץ מinjera ) ועם אספקת חשמל רק שעתיים ביום ,יש טלוויזיה שרואים בה בבירור תמונות מפיגוע שהתרחש בארץ.
אנחנו מתיידדים עם הבנות המצחקקות מהאוטובוס. לאחת מהן קוראים סנאית (Senait) והיא מזמינה אותנו לבוא ולבקר אותה בביתה בגונדר. במסעדה ראינו "טקס קפה", שבו נערה יפה (שלא הסכימה להצטלם) פיזרה עלים ירוקים על הרצפה ובמשך דקות ארוכות הסתכלנו איך היא קולה את פולי הקפה ואח"כ מכינה את המשקה ומגישה לכולם קפה מצוין בכוסות קטנים. האתיופים נוהגים לכבד את אורחיהם בלפחות שלושה סיבובים של קפה וכך נהגו גם כלפינו.
את הדרך חזרה למלון אנחנו עושים עם חברותינו החדשות בחושך מוחלט. כל הדרך אחת הבנות (בהמשך גילינו שהיא אחותה של סנאית וקוראים לה בורטוקאן- Burtukan) צעקה לעברנו את שלושת המילים היחידות שהיא יודעת באנגלית: I love you . אנחנו שמחים להיות בחברתן וגם שמחים להיפטר מגדודי המלווים והולכים לישון על המצעים שאלתרנו ממעילי הגשם שלא נארזו למזלנו בתיקים הגדולים שעל גג האוטובוס.
בבוקר אנחנו מתעוררים לקול גשמים עזים, שניתזים על הגג שעשוי מפח ומחכים בחושך מוחלט לשעה 5. אנחנו מנסים לגשש בחשכה כדי למצוא את הפנס אבל בחדר אין טיפת אור. אנחנו מתחילים לצעוד בחושך מוחלט ובגשם חזק לכיוון האוטובוס. בורטוקאן כנראה לא חשה בעייפות כמונו, כי היא ממשיכה לסנן לעברנו את המשפט: I love you . אנחנו מחכים מחוץ לתחנה עם עוד עשרות אנשים ורק בשעה 12 בבוקר (6 בבוקר אצלנו) נפתחים השערים וכולם פותחים בריצה לאוטובוס. אחרי שאנחנו מתיישבים באוטובוס מתחילים להתקבץ סביבנו עשרות אנשים שמצביעים עלינו ומצחקקים. העור הלבן של תהילה פשוט מעורר בהם סקרנות שהם לא מנסים אפילו להסתיר. סוף סוף אנחנו יוצאים לדרך וישנים כל הדרך עד לבהר דר.
הביקור בבהר דר
לבהר דר אנחנו מגיעים בציפייה למצוא עיר, ובמקומה מגלים אוסף של סמטאות ושבילים בוציים ולצדם בקתות שמתוכם יוצא ריח עשן. בסמטאות הבוץ מסתובבים מאות ילדים יחפים יחד עם חמורים, תרנגולים ועוד בעלי חיים. בקצה העיר סמוך לאגם מצאנו כביש אספלט רחב ולאורכו המלונות המודרניים יותר וכן משרדים שונים. אנחנו מתמקמים במלון נחמד ויוצאים לסיבוב בעיר.
למרות שבהר דר היא עיר תיירותית אנחנו ממשיכים להיתקל במבטים הננעצים בנו ובילדים שמסרבים לעזוב אותנו בשקט, כרגיל בניסיון למכור משהו או סתם כדי לבקש צדקה. אנחנו שוכרים אופניים ועושים טיול בעיר, עוברים את השוק ההומה ומרחיקים מעט מחוץ לעיר עד לנילוס הכחול שמוצאו באגם טאנה. על הגשר ניצב חייל שאוסר עלינו לצלם את הנילוס מהגשר. בערב במלון אנחנו פוגשים במקרה את חברותינו מהאוטובוס: סנאית ובורטוקאן שיושבות יחד עם קרוב משפחה שלהם שגר בבהר דר ומתיישבים אתם לאכול ארוחת ערב. בארוחה הם מספרים לנו יותר על החיים שלהם ואנחנו מגלים שבורטוקאן נישאה לאמריקאי נישואים פיקטיביים כדי לקבל ויזה לארה"ב אבל החתונה לא עזרה לה לקבל ויזה וכעת היא מנסה דרכים אחרות. לפני השינה אנחנו מותקפים ע"י יתושים וממהרים להיכנס לכילה כדי להתגונן מפניהם וכדי להשלים את שעות השינה החסרות אחרי שבימים האחרונים קמנו כל כך מוקדם בבוקר.
הביקור במנזרים של אגם טאנה
ביום למחרת אנחנו שוב קמים מוקדם, הפעם כדי לצאת לסיור אל המנזרים של אגם טאנה. אנחנו מצטרפים לזוג ספרדים מהמלון ושוכרים סירה קטנה שלוקחת אותנו לסיור של חצי יום.
אני מניחה שהמנזרים הרחוקים מרשימים יותר מאלו שראינו, אבל בכל הכנות אי אפשר להגיד שהם עוררו בנו התפעלות רבה. האי הראשון בו אנחנו עוצרים נקרא: zega peninsula שם אנחנו נכנסים למעין בקתה עגולה וגדולה שבמרכזה מוצב "קודש הקודשים" מקום אליו אנחנו לא מורשים להיכנס שמוסתר בעזרת וילון. מסביב ישנם קירות המעוטרים בציורים עתיקים מהמאות ה 13 -12, בהם מתוארים אירועים שונים מהתנ"ך ומהברית החדשה. הנזיר של המנזר מראה לנו ספרי קודש שכתובים בשפת הגז, שפה שמית שממנה צמחה השפה האמהרית וכיום משתמשים בה רק הנזירים. אנחנו ממשיכים למוזיאון קטן ששייך למנזר (או יותר נכון לארון גדול מעץ) שבו מוצגים כתרים מרהיבים של מלכים שונים מהעבר, צלבים מעוטרים ותשמישי קדושה אחרים. המנזר הבא אליו אנו מגיעים נמצא על אי סמוך והכניסה מותרת לגברים בלבד. המנזר די דומה למנזר הראשון שראינו ובמנזר השלישי שמיועד לנזירות (למרות שגברים מותרים להיכנס...) מוסא מחליט כבר לפרוש וממתין בחוץ.
אחרי המנזר השלישי אנחנו מחליטים רשמית שראינו מספיק ומחליטים ללכת לחפש היפופוטמים, ההרגשה שכל המנזרים הם אותו דבר והרצון לברוח מחבורות הילדים המציקים שמנסים למכור תשמישי קדושה או סתם להשיג כסף מובילים להחלטה זו.
הסיום של הסיור הופך למוצלח יותר אנחנו מצליחים לזהות היפופוטם גדול שעליו רוכב היפופוטם תינוק. אנחנו שטים לכיוון מקור הנילוס הכחול שיוצא מימת טאנה. הנילוס הכחול זורם צפונה ומתחבר בסודן עם הנילוס הלבן ,שמקורו באגם ויקטוריה, וביחד הם יוצרים את נהר הנילוס שנשפך לים התיכון.
ביום השלישי בבהר דר שוב קמים מוקדם לצאת למפלי הנילוס הכחול. אנחנו קמים מוקדם בהרבה ממה שתכננו בגלל קול הסירנות בעיר שמבהילים אותנו כבר ב 5 בבוקר. מאוחר יותר אנחנו מגלים שלא פרצה מלחמה אלא שזהו האות המודיע לעובדי הטקסטיל לצאת לעבודה (למה אנחנו צריכים לסבול, אנחנו בחופש???)
לתחנה המרכזית אנחנו מגיעים בדיוק כאשר מיניבוס קטן יוצא בדרכו אל טיס איסאט - Tiss Issat, הכפר ממנו יוצאים למפלים. אנחנו שמחים על כך שהצלחנו לתפוס אותו ודופקים על החלון כדי שיתנו לנו להיכנס. הדלת נפתחת ונער צעיר אומר לנו באנגלית:get in ,הבעיה היחידה היא שאנחנו לא מצליחים להיכנס כי המיניבוס מפוצץ באנשים שיושבים כמו סרדינים ואנחנו מעדיפים לחכות קצת ולא להימחץ יחד אתם. אנחנו עולים לאוטובוס שיוצא מאוחר יותר. ריצפת האוטובוסים, מסיבה לא מובנת, "מרופדת" בעלים וענפים שמושכים אליהם מיליוני זבובים וחרקים אחרים, חלונות האוטובוס סגורים והצחנה נוראית. אנחנו מחליטים להמתין ליציאת האוטובוס בחוץ כדי להתרחק מהצחנה וחושבים לעצמנו אם עוד אי פעם בחיינו ניסע שוב באוטובוס כזה? האוטובוס יוצא כעבור שעה והנסיעה אינה נוראית כל כך כי מרבית הזבובים הסתלקו כבר מהחלון. הדרך לכפר עוברת בשביל עפר וסלעים כשלצדי הכביש משתרעים שדות של שעורה ושלteft הצמח ממנו מכינים את הקמח המיוחד של ה- injera. האתיופים חורשים את אדמתם ממש כמו בימי הביניים בעזרת חמור או שור. בעבודת בשדה עוסקים כולם: גברים, נשים וילדים.
כעבור שעה אנחנו מגיעים לכפר שנקרא Tis isat שפירושו: עשן השטן, בגלל המראה שדומה לעשן שיוצר קצף המפלים. אחרי שאנחנו יורדים מהאוטובוס קופצים עלינו עשרות אנשים המבקשים להדריך אותנו בדרך למפלים או סתם מנסים למכור לנו דברים. בשלב הראשון אנחנו מחליטים לוותר על הזנבות ואחרי הסבר קצר בכניסה אנחנו יוצאים לדרך.
הדרך למפלי הנילוס הכחול
הדרך למפלים יפיפייה ועוברת בסמוך להרים ירוקים ולשדות. העובדה שלא מגיעים לפה כמויות גדולות של תיירים מהווה יתרון גדול ונראה שבזכות העובדה הזאת הטבע נותר פראי ובתולי. אחרי ירידה קצרה אנחנו חוצים את המים החומים הגועשים של הנילוס הכחול (טרם הבנו מדוע הוא נקרא כך) על גשר אבן שנבנה ע"י הפורטוגזים במאה ה- 16. לטיולנו מתלווה ילדה קטנה שהולכת אחרינו בתקווה שיגיע הרגע בו נהיה ונקנה ממנה קולה. אחרי טיפוס קל במעלה הגבעה אנחנו מבחינים לראשונה במפלים המרהיבים. קשה לתאר את היופי של העוצמה בה נשפכים המים מגובה של עשרות מטרים. הקצף של המים יוצר אשליה של עשן וטיפות קטנות מגיעות עד לתצפית בה אנו עומדים.
אחרי עצירה קצרה שבה אנו נהנים מהנוף אנחנו מתחילים לרדת למטה ולהתקרב למפלים. בנקודה מסוימת אנו חוצים את הנילוס כדי להגיע לגדה שממול. זרם המים רגוע יחסית אבל בכל זאת המים מגיעים כמעט עד למותניים ואנחנו נאחזים זה בזה כדי לא ליפול או להיסחף בזרם. אנחנו חוצים לאט מלווים בקריאות התלהבות מצד הילדים שמלווים אותנו: you are strong הילדה הקטנה עוזרת לנו למצוא את השביל שיורד אל מקום שנמצא ממש מטרים ספורים מתחתית המפלים. הקצף חזק עד כדי כך שאנחנו נרטבים לגמרי אבל עולים חזרה בהתלהבות מהחוויה הרטובה.
בסוף השביל אנחנו שותים בפעם השנייה קולה מהילדה הנחמדה ומוסיפים לה טיפ קטן, נפרדים ממנה ועולים על סירת מנוע קטנה שמשיטה אותנו במשך דקה אחת בלבד לגדה השנייה של הנילוס וחזרה לכפר. האוטובוס שחוזר לבהר דהר הוא אפילו יותר גרוע מזה שבאנו אתו... רצפת האוטובוס מלאה בעפר אבנים ובוץ וביניהם שאריות פסולת ורפש. נדמה לנו שרעש הזבובים מחריש אוזניים. אנחנו מעבירים שעה של סבל בהמתנה לאוטובוס שיתמלא ומבלים עוד שעה של נסיעה כשפנינו מכוסים במעיל וצעיף כדי להגן עלינו מהזבובים.
