אתיופיה - מורשת אנושית חיה
נסעתי לאתיופיה לטיול שורשים. אל תתנו לצבע העור לבלבל אתכם: על פי הממצאים המדעיים עד כה, נראה שהשורשים של כולנו, כאנושות, נטועים עמוק באפריקה ובייחוד באזור שהוא כיום אתיופיה. באזור האומו וואלי מצאו את שלד ההומו-סאפיאנס הקדום ביותר, במוזיאון הלאומי של אדיס אבבה אפשר לפגוש את "לוסי", החוליה החסרה באבולוציה, אישה-קוף קטנת ממדים ומוחין; ובאגם טאנה אפשר לבקר בראשיתו של נהר הנילוס ולהכיר את התנינים הגדולים הרובצים ביאורם, שאפילו בתורה קדמו לבריאת האדם.
ואם כבר מדברים על התנ"ך, כל האתיופים מאמינים שהם צאצאי הזיווג בין המלך שלמה למלכת שבא. על פי המדרשים ביהדות היה שם קטע ויש מצב שנתעברה ואפילו התגיירה. על פי האגדה האתיופית, מלניק, הבן שנולד להם, חזר לבקר את אביו בירושלים וזה נתן לו את ארון הברית למשמרת, כנראה מתוך צפי חורבן בית המקדש. על פי חלק מהאגדות הוא גנב את הארון. לארון התלוו כמה מטובי בחורינו ומאלו נולדו האתיופים היהודים של ימינו. את הפלשמורה מייחסים דווקא למלכה מסתורית בשם ג`ודית (יהודית) שאבותיה מישראל והיא שהחריבה את הממלכה הפאגאנית של אקסום וייהדה את כולם שם. נוכחותן של כל כך הרבה מלכות בעידנים טרום-פמיניסטיים ריתקה אותי ותהיתי כיצד הומלכו.
ציור עתיק במוזיאון אדיס אבבה מציג story-board אשר מסביר כי מהזיווג בין הוריה של מלכת שבא נולד תחילה נחש גדול ואז שבא הקטנה. הנחש הטיל אימה על התושבים וטרף אותם והאב הבטיח להרוג אותו אם בתו תומלך למלכה. לאחר שהנחש מת התושבים סרבו לעמוד בהבטחה ושבא הקטנה התפללה לרוחו של אחיה הנחש לעזרה, עד שזה חזר מן המתים וחזר לסורו. או אז קיבלו התושבים את שבא כמלכה והיא ריסנה את הנחש בתמורה. האגדה הזו מהדהדת לסמלי חווה והנחש היהודיים. בקבלת האר"י, נשמת מלכת שבא קשורה בנשמת לילית ומשם לשליטה באנרגיית הנחש זה כבר קישור צפוי. אחרי שמדיניות החוץ של המלכה הצליחה כל כך, בייחוד בזיווג עם המלך שלמה, כל מלכי אתיופיה קישרו עצמם לשושלת של מלניק כדי להצדיק את מלוכתם. אבל הממצאים ההיסטוריים-ארכיאולוגיים מתקשים להוכיח את רוב האמונות שקדמו לאימוץ הנצרות, ויש סברות שמלכת שבא היתה בכלל תימניה. ניחא, זו לא תהיה המדינה הראשונה בה היסטוריה ואגדה משמשים בערבוביה עד דלא ידע...
בתור המדינה הראשונה באפריקה ומהראשונות בעולם, שאימצו את הנצרות כבר בשלב מוקדם, הנצרות האורתודוכסית של אתיופיה כרוכה באופן חשוד בפרקטיקות יהודיות בעליל: אי אכילת חזיר ומילת בנים, הפרדת גברים/נשים בתפילה ואפילו שימוש בסמלי מגן דוד וגור אריה יהודה. האריה הוא סמל הממלכות האתיופיות הקדומות וקיסרים החזיקו מכלאות של אריות בארמונותיהם. כשהאיטלקים כבשו את אתיופיה לחמש שנים הם מיהרו לשחוט את האריה של הקיסר בתור סמל. את האריה האחרון של השליט היילה סלאסה פחלצו במוזיאון האוניברסיטה, לשעבר ארמונו. האריה של צפון אתיופיה המכונה Abyssinian lion, נמוך ורזה יותר מאריה רגיל ועם הרבה יותר שערות. בזקנתו צבעו משתנה לחום כהה, אפור ואפילו שחור. האריות הללו נכחדו כבר.
הכנסיות של צפון אתיופיה
מרבית אתרי הטיול בצפון אתיופיה קשורים בכנסיות. באיים של אגם טאנה ניתן למצוא כנסיות עגולות מהראשונות באתיופיה מעוטרות בציורי קיר עתיקים ומרהיבים מהמאות הראשונות לספירה. ככלל, מאחורי הפרוכת של כל כנסיה אורתודוכסית באתיופיה יש העתק של ארון הברית. בכנסית טריניטי באדיס אבבה, הכומר התורן התרגש מנוכחותנו הישראלית וחשף בפנינו את ארון הקודש בצעד חסר תקדים תוך שהוא ממלמל באמהרית שמות של כוהנים מהתורה- אהרון, פנחס, עלי וכו`. הארון נראה כמו ארון קבורה נוצרי, המעוטר בארבע פינותיו בסמלי חזון המרכבה של יחזקאל (פני מלאך, אריה, נשר ושור) ואין עליו את הכרובים. כמי שלמדה היטב את מבנה ארון הברית בפרשת תרומה בספר שמות, הרבה לפני שהנביא יחזקאל נולד, נחרתי בבוז אל ההעתק הזול.
שבוע וחצי לאחר מכן כשהגענו לכנסית מרי מציון באקסום שבה מוחזק המקור לטענתם, הייתי מוכנה כבר להאמין שאין עשן בלי אש והאתיופים שומרים שם על משהו - אולי איזו אבן מהמקדש או גווילים עתיקים של התורה, אולי אפילו משהו שיש בו את הכוחות המיוחסים לארון - אבל אם כך נראים ההעתקים, זה פשוט לא הארון בהא הידיעה. וזה אם נתעלם מהעובדה ש"הארון" נשמר בחצר של כנסייה נוצרית על ידי נזיר שמטפח אותו ברמה יומיומית, כשאפילו אהרון הכהן הורשה להיכנס אליו רק ביום הכיפורים... בכנסיה הזו היחס לישראלים התהפך. השומרים בחוץ דרשו הון עתק במונחים אתיופיים רק כדי לצלם מבנים בחצר הכנסיה ולא נתנו בכלל להתקרב למבנה השמור שבו מצוי הארון. מספרים שלפני שנה הגיע בחור ישראלי עקשן שדרש להיפגש עם הנזיר השומר את הארון. לאחר השיחה איתו, חמק ממדריכו וזינק מעבר לגדר. תוך דקות הוא הוקף בשומרים חמושים וגורש מהמבנה, ומאז האתיופים משוכנעים שהישראלים שבאים לאקסום מנסים לגנוב את הארון חזרה.
כשטולקין סינתז מיתולוגיה ויקינגית עם נופי ניו זילנד ופינטז את ממלכות גונדר ורוהאן של "הארץ התיכונה", היה זה כבר לאחר שקיעתן של ממלכות אקסום, לליבלה וגונדר של אפריקה התיכונה. כתריהם המקוריים של שושלות המלכים הללו המעוטרים בסמלי צלב ייחודיים לכל ממלכה, אינם מצויים במוזיאון, אלא תחת השגחתו של כומר זקן באחת מכנסיות אגם טאנה בארון עץ שנפתח לבקשת הקהל. את גונדר - המכונה גם "קמלוט האתיופית" ומסביבותיה באים רוב יהודי אתיופיה - בנה כריסטופר דה-גמה (הבן של וסקו). הוא חצה את ים סוף דרך תימן בליווי פורטוגזים, הודים ומורים (עם שורוק) ובנה את טירות הממלכה הייחודיות ששימשו דורות של מלכים. חלק מהמבנים המפוזרים בעיר ובסביבותיה הוסבו לכנסיות ואנו בילינו את הערב בכמה מהן בטקסי פסחא.
ב"יום שישי הטוב" הגענו באיחור אפנתי וגילינו שחצר הכנסיה מפוצצת במתפללים, אשר השתתקו באחת בדקה שראו אותנו. מפאת המבוכה הזדחלנו מתחת לפעמון הכנסיה בשולי החצר והשתדלנו להיבלע מתחת לשאלים שהתעטפנו בהם. מאוחר יותר הנשים התרגלו לנוכחותנו ואפילו לימדו אותי טריקים של "לולולו" על הלשון, שהסתברו כחלק בלתי נפרד מהתפילה, אולי במקום "הלל". בערב פסחא עצמו, הקדמנו בשעתיים בשל אי הבנת השעון האתיופי (יש להם שעון מקומי אחר שלהערכתנו משתנה כל בוקר בהתאם לזריחה או לפחות אינו מצוי במרווח שעות קבוע מהשעון האירופי, כך שלא הצלחנו לפצח את חוקיותו) ונותרנו בצד של הגברים בתוככי הכנסיה. שלוש שעות לאחר מכן היינו מוקפות בכמרים צעירים שבחרו לבהות בנו במקום בכתבי הקודש.
בבוקר למחרת לא היה אדם בדרך אל / מהשוק שלא החזיק בידו תרנגול או כבש חי לשחיטה כקורבן פסחא, בדומה לקורבן הפסח העתיק. נראה שבנצרות האורתודוכסית האתיופית משמרים כמה ממנהגי היהדות שאפילו אנחנו זנחנו ובכלל, כל הנצרות הזו מתחילה להיראות כמו סוג של יהדות+ישו ואולי זה מה שישו כיוון אליו מלכתחילה; אפילו את הפסחא שלהם הם חגגו על פסח שלנו ולא חודש קודם לכן, עם חבריהם הקתוליים באוגנדה.
יהודים ונוצרים באתיופיה
הכמרים והמדריכים שליוו אותנו בכל הכנסיות התעקשו להבין עד כמה אנחנו מאמינות בישו או לפחות בקונספט של גן עדן וגיהנום. לרוב, תשובות הניו-אייג` שלי בלבלו אותם והם ויתרו על התחקיר, אך באחת הפעמים חשפו בפני ציור קיר מרהיב של גיהנום שהיה מוסתר מאחורי פרגוד על קיר הכנסיה. "את לא מאמינה בזה"? הם בחנו אותי בציפייה כנה שאפול ארצה ואחזור בתשובה, אבל אני, שאפילו את החב"דניקים צלחתי בשלום מבלי לגמור באיזו אולפנא בצפת, לא התרגשתי, וציינתי שהשטן נראה דווקא חמוד, אולי קצת מבוהל, חסר בטחון ביכולתו לתחזק את הגיהנום הזה. דווקא בנסיעת אוטובוס בין בהר דר לגונדר, כשנשאלתי בפעם המאה על יחסי לישו, קפץ אחד הנוסעים, סטודנט להנדסת חשמל, ואמר: "אני מבין מה את אומרת, קראתי לאחרונה ספר עם רעיונות דומים של הודי אחד בשם אושו". עכשיו היה תורי להיות מופתעת מזרועו הארוכה של הגורו, אבל הבלגתי על סלידתי מאושו והסכמתי לחלוק עימו את נקודת המבט על ישו לעת עתה.
לפחות באתיופיה לא צריך להסביר לאף אחד מה זה יהדות. מרחק כמה קילומטרים מגונדר מצוי כפר הפלשמורה הנטוש שרוב תושביו כבר בישראל או ממתינים לעליה במקום אחר. הנוצרים האתיופיים הציקו ליהודים שם עד שישראל החלה להעלות אותם. עכשיו פתאום לכל אתיופי יש דודה ברמלה וחבר ברחובות והוא בכלל חצי יהודי מצד הסבא. בכפר עצמו קפצו כמה אופורטוניסטים על ההזדמנות להחליף את היהודים במלאכות הקדרות העתיקות שלהם ולמכור אותן, לצד שרשראות מגן דוד וסמלי גור אריה יהודה, שכאמור מושרשים גם בנצרות האורתודוכסית של המקום. בית הקברות היהודי עם המצבות הצבעוניות בעברית נראה כמו השריד האותנטי היחיד בכפר.
היעד הנוצרי האולטימטיבי ואולי אתר התיירות המפורסם ביותר באתיופיה הוא לליבלה, המכונה "פטרה האתיופית". המלך לליבלה מלך בתקופה שבה קשה היה לעולי רגל להגיע לירושלים בשל מלחמות ותלאות הדרך, ועלה בדעתו לספק לנתיניו ירושלים גרסה 2.0. אז הוא בנה במשך 24 שנים קומפלקס של 11 כנסיות מרהיבות שנחצבו בסלע האדמדם ובאדמה, וקרא למבנים בשמות כמו "בית לחם", "נהר הירדן" וכיו"ב. "חווית המשתמש" של לליבלה מזכירה את פטרה, גם בשל הנקיקים המחברים בין הכנסיות שהופכים את המעבר ביניהן להרפתקה, כשבסופה מתגלה מחזה מרהיב החצוב בסלע.
את הנצרות הביא לאתיופיה המלך אזנה מאקסום, שחתום על "אבן הרוזטה" האתיופית. האבן מספרת על קרב מוצלח של המלך נגד התימנים בעזרת האב הבן ורוח הקודש, בשלוש שפות: יוונית (השפה הבינלאומית הפופולרית באותם זמנים כפי שהאנגלית כיום), סבטנית (מקווה שככה אומרים את זה בעברית, זו שפה סעודית עתיקה) וגעז (שפת כתבי הקודש האמהרית). אבל עם כל הכבוד לישו, המלך אזנה לא השתחרר לגמרי ממקורותיו הפאגאניים ובסוף הסיפור הוסיף: "מי שיזיז אבן זו ממקומה, קללה תבוא על ראשו". האיום הזה הספיק כדי להגן על האבן מפני העברה לבריטיש-מיוזיאום והיא מחכה לכם במקומה המקורי באקסום.
ועדיין, מה שהכי עניין אותנו באתיופיה זה דווקא מה שקדם הן לנצרות והן ליהדות של המקום. מאיזו תרבות הגיעה מלכת שבא, אם היתה שם בכלל, ואם לא, במה האמינה התרבות הקדומה העשירה שהעמידה את האובליסקים ומערכות הקברים בעלי הארכיטקטורה הייחודית של אקסום? עד כה נחשפו 6% בלבד מהעיר המסתורית והידע המדויק יותר עליה זמין בעיקר מתקופת אימוץ הנצרות והלאה. במוזיאון הלאומי באדיס אבבה מצויים כמה פריטים שמאפשרים לנו ללמוד חלקית על התרבויות הפאגאניות הקדומות של האזור, וביניהם אחד הפסלים הקדומים ביותר בעולם של אלת פריון, שאנו התאהבנו בה קשות. לנו יש כמה השערות מעניינות על אקסום וגם סיפור אקטואלי על אובליסק שנגנב והוחזר, אבל על כך בסיפור נפרד, שייתכן שנציע אותו קודם ל"מסע אחר", אז התאזרו בסבלנות.
