ההגעה לבילבאו
פ. רצה להשיב לי תודה על האירוח VIP שהענקתי לו בארץ. הוא רצה את זה בכל רמ"ח אבריו, וכך, כשהזדמנתי לצפון ספרד, הוא השביע אותי לפנות לו לפחות חצי יום. וכך היה.
דצמבר בחבל הבאסקים מציע אוויר מקפיא למטיילים, תנועה תיירים דלילה ולא מעט גשם. יש לי נטייה לגרור איתי מזג אוויר חמים-משהו מהארץ לכל אשר אפנה, וארץ הבאסקים לא יכלה למנהג זה. כך קיבל אותנו לאזור מזג אויר קריר, אמנם, אך בהיר וצלול.
התארגנות זריזה במלון, ומיד יוצאים לאסוף את מ., חברו הטוב של המארח, ותושב בילבאו בזכות עצמו. כמה מילים על מ.: התפקיד אותו מאייש מ. בממשל המקומי הוא (בספרד יש ממשל לכל חבל ארץ, קטלוניה, ריוחה, נאברה, באסק וכו`) החוליה המקשרת בין מערכת החינוך המקומית לממשל המקומי. כתוצאה מכך, מעורה מ. בפוליטיקה הלוקאלית כמו גם הכלל-ארצית ממקור ראשון.
אנחנו, שני הישראלים שנהננו מהאירוח החם, לא החמצנו את ההזדמנות לשאול ולהתעניין בנושא הקרוב כל כך לליבנו: איך ממשל דמוקרטי נאור מצליח להסתדר עם חבורת פורעים שלא בוחלת באף אמצעי (כולל פיגועי טרור) על מנת להשיג עצמאות ואוטונומיה. מכאן שנושא השיחה בנסיעות ברחבי החבל היה אותם אתרים בהם ביקרנו, אך בין לבין - מולא החלל במלית טעימה של הזדהות ואמפטיה מתובלת בנסיון לעמוד על הדומה-שונה בין מצבינו למצבם.
סיור בעיר
התחלנו את הסיור (וגם סיימנו) כמובן במוזיאון גוגנהיים על גדות נהר Nervion. השמועה אומרת שרוב התיירים הבאים למקום בשל המוזיאון, כלל לא נכנסים אליו. מבט אחד על המבנה המוטרף מיד מבהיר מדוע: המוזיאון נראה כספינת-ענק ממתכת, אשר מזווית מסוימת נראית כפורשת את מפרשיה, זכר לתעשיית הספנות המפוארת בעבר. מ. טען כי לוחות המתכת שעוטפים את המוזיאון עשויים כולם מטיטניום, אבל עבדכם החשדן לא התעצל, הקיש על אחד הלוחות בידו, ובעזרת שמיעתו האבסולוטית איבחן את הלוחות כפח מתכת מסוג 6080c. הכי זול בנמצא. וגם מחליד בקצוות. אבל אם נניח את הציניות בצד (המוזיאון אכן מכוסה בלוחות טיטניום כקשקשי דג בעובי מחצית המילימטר שאמורים להחזיק לפחות 100 שנה), המבנה בהחלט מרשים, וכך גם פסל העכביש העצום לידו, ואפילו הכלב הצומח (גובהו כ-10 מטרים) שגידלו מול פתח המוזיאון די חביב. יותר מאוחר, כששבנו למוזיאון בערב, זכינו להנות (לא לפני שנבהלנו) מתצוגת הגז המדהימה, שמתחילה כל ערב סביב 19:00 ומסתיימת לאחר כ-20 דקות: ארבעה מבערי גז אדירים עולים מהבריכה המקיפה את המוזיאון, ומתוך מרבדי עשן סמיך פולטים ארבע להבות אדירות ברעש של מנוע סילון. עיריית תל-אביב יפו - לתשומת לבכם.
בילבאו היתה עיר תעשייתית בעבר, אך סבלה ממיתון תקופה ארוכה שאף העלה את רמת האבטלה בעיר מ"סביל" ל"כלל-לא-סימפטי-עד-מדכא". בעשור האחרון, תודות לעידוד פיננסי ניכר מהאיחוד האירופי, פורחת העיר תוך התמקצעות היי-טקית ("עמק הסיליקון המקומי"). בילבאו נוסדה לפני למעלה מ-700 שנה, ומונה כיום למעלה ממיליון תושבים, ואם תשאלו את מ., הוא יתקן מיד ויאמר שבילבאו נמצאת ב-"The Basque Country" ולא ב"חבל הבאסקים" או "איזור הבאסקים". הלאומניות הרבה באזור תמיד היתה נושא רגיש ומקור גועש לצורך העז להתנתקות מספרד למדינה עם דגל משלה, שפה משלה, המנון, מנהגים ועוד. בארץ, אנחנו שומעים על הסיפורים ה"פיקנטיים" יותר המתארים קבוצות קיצוניות המבצעות פעולות טרור במרכזים התרבותיים-פיננסיים של ספרד (דוגמת מדריד וברצלונה) על מנת להשיג חשיפה ולהפעיל לחץ. כיום, מספר מ. תוך שאנו נוסעים ליעד הבא שלנו, המחתרת הניחה את נשקה לטובת משא ומתן והשגת מטרות בדרכים דמוקרטיות. הלוואי עלינו.
היעד הבא היה כנסיה מבודדת על צוק מתנשא מוקף ים, המחובר לחוף עם סוללת סלעים שבראשה גרם מדרגות אבן סטייל החומה הסינית. בעודנו מטפסים מאות מדרגות, מספר מ. שהכנסיה היא יעד מבוקש (אם כי יקר ביותר) של זוגות צעירים המבקשים להינשא. אל הכנסיה מגיעים ממקומות מרוחקים, בשל הנוף עוצר הנשימה והרומנטיקה האופפת את המקום.
הטיפוס נמשך ונמשך, והקור המקפיא של צפון ספרד בדצמבר לא ממש עוזר לאף שלי להישאר דבוק למקומו. כשהגענו לבסוף אל הכנסיה, הסביר לנו מ. כי סגולה לאושר ומזל טוב טמונה בכל מי שמושך בחבל פעמון הכנסיה הגדול וצלצולו נשמע. כיוון שלא אנחנו אלו שנמנע מהמזל את האפשרות להאיר את חיינו, מיד משכנו בחבל באדיקות ונאנחנו בהקלה כשנשמעה נקישת הענבל במתכת.
אגב, על החוף, ממש מול הכנסיה יש מסעדה מומלצת עם מאכלים אופייניים לאזור. המסעדה מעוצבת בנגיעה שמרנית וחמה, עם קירות עץ עבים, מעוטרת בכלי עבודה עתיקים ששימשו את דיירי המקום, וצופה אל הים בלי כל בושה. מפאת הקור אכלנו בפנים, אך אין לי כל ספק שהחוויה תתעצם בעיתות הקיץ, כאשר ישיבה על המרפסת כבר לא תהיה בגדר חוסר-שפיות טהור. האוכל, אגב היה טוב עד טוב מאוד, תלוי במנה. משם המשכנו לנקודת תצפית שהשקיפה על הכנסיה, ואז חזרה לבילבאו ללילה.
מנסיוני הדל שכלל לילה אחד בלבד, לא משעמם בעיר עת השמש מפנה מקומה לבליינים. כשהטלפון צלצל בחדר המלון שלי עם הזמנה מפורשת להצטרף למארחי להוללות קטנה - מובן שלא סירבתי. עמיתי מישראל כבר פינה את עצמו למיטה, ואני - הופ! מעיל ובלובי. השיחה כללה הסבר קצר באנגלית במבטא ספרדי, שעלי לפנות שמאלה בצאתי מהמלון, ולאחר 300 מטר אמצא בר בו יושבים החבר`ה וממתינים לי. או בעצם ימינה. או 500 מטר. או 100 מטר. על כל פנים, אחת מהאופציות.
בחצי שעה הקרובה (שנפתחה בהליכה והתגברה לריצה) עברתי קילומטר וחצי לכל כיוון, סורק כל באר ופאב בדרכי - לשווא. הרווח שלי ושלכם הוא, שלמדתי שהרחוב הראשי המקביל לנהר Nervion מכיל בארים לרוב. אם לשפוט לפי השעה והחודש ודלות התנועה בעיר, נראה שהפוטנציאל לסיבוב בארים משכר ואיכותי בימות הקיץ בהחלט רב. על כל פנים, בחזרה למלון (מובן שהשארתי שם את הטלפון של המארחים) - שיחה קצרה, ולבסוף חבירת הכוחות המיוחלת. לפחות עשיתי את הריצה שלי להערב - פחות ייסורי מצפון לכמויות האלכוהול שהכבד שלי הולך לעבד בשעות הקרובות.
קיצורו של לילה: היה ערב משגע עם חבורה של 3 ספרדים וישראלי, שיחה קולחת ומשעשעת (מזל שאני מצויד גם בקצת ספרדית), המון וודקה רד-בול, הרבה יותר זיתים מדהימים (כל זית בגודל אגרוף וספוג בכמות שום שיכולה לטהר טירת ערפדים ברומניה), ומספר בארים לא מבוטל שנהנה מהיורו הרבים שהשארנו בכל כוך ומרתף. אגב, לידיעת הגברברים ההוללים - אפשר להירגע; האגדה בספרד מספרת שהסיבה לאגרסיות בפעולות הטרור היוצאות מהסביבה, מקורה בנשים המקומיות הידועות ב... איך לומר... בכך שהן גורמות לגברים המקומיים תסכול רב. המוטו הזה חזר במהלך הערב לא מעט, וקיבל אישור מלא מהגברים המקומיים. ודי לחכימא ברמיזא.
סיכומו של עניין - יש הרבה יותר מה לעשות בבילבאו ובאזור מאשר מתואר כאן. חבל הארץ יפהפה, האנשים חמים, האוכל טוב, סן-סבסטיאן קרובה, יש שדה תעופה סביר - מה עוד צריך? תהנו!
אתר המוזיאון - לחצו כאן
כתובת המוזיאון:
GUGGENHEIM MUSEUM BILBAO
Abandoibarra Et. 2
48001 Bilbao
Spain
טלפון: (+34) 94 435 90 80
יש סיורים ללא תשלום בשעות וימים מסוימים - שווה לשאול!
