יום 1-2: מתל אביב לטוקיו
יפן – ני פונג (מוצא השמש), בפי היפנים, כלל לא הייתה בתכניותינו לזמן הקרוב אך חברנו אבי, יפנולוג מושבע, הצית את דמיוננו בסיפוריו על הארץ המרתקת ורבת הפנים. במהרה אנו קובעים פגישה, אתו ועם יענקלה, שהפכו במהלך השנים ליועצינו לטיולים בעולם, מקבלים חומר בשפע ומחליטים על טיול באביב, כי זהו זמן פריחת עץ הדובדבן – הסאקורה ((Sakura. כדרכנו, מתחילים לחקור וללמוד, לקרוא ולשמוע מוסיקה יפנית. קריאה חוזרת של שוגון, של חוויה יפנית ושל יער נורווגי מעלה את רף הצפייה והסקרנות ומבהירה לנו כמה מעט אנו יודעים על העם היפני, תרבותו והקודים החברתיים שלו.
יפן משתרעת על פני 360 אלף ק"מ והיא מרובת איים. היא מלאה בהרים, אגמים ויערות לא מיושבים. רק 120 אלף קילומטרים מיושבים, הצריכים להכיל 132 מליון יפנים – צפיפות אוכלוסין עצומה. זאת, בגלל הגישה שלהם לקדושת הטבע, על פיה לא מבראים יערות ולא בונים בהרים. מתוך שלל האיים, אנחנו נבקר באי המרכזי, Honshu.
ישראל - יפן: טיסת בוקר של כ - 5 שעות מתל אביב לטשקנט. לאחר שעתיים המתנה, טיסת המשך, טיסת לילה של כ - 9 שעות מזרחה, ליפן. בעזרת חצי כדור שינה, עבר עלינו הלילה בשינה טובה ועם אור ראשון אנו מתעוררים, כשעה וחצי לפני הנחיתה. מכיוון שמקומותינו הם בצד השמאלי של המטוס, נגלה לנו, כחצי שעה לפני הנחיתה, הר הפוג`י במלוא הדרו.
בשעה 9:00 אנחנו נוחתים בשדה התעופה נריטה. כאן אנו פוגשים את המדריכה המקומית, החמודה, יושיקו סאן (סאן – כינוי כבוד שמוסיפים לשמם של גבר ואישה כאחד). כבר בשדה התעופה אנו רואים את פריחת הדובדבן, תחילה בפלקטים ואחר כך במציאות. לאורכו של כביש היציאה משדה התעופה שדרת סאקורות (עץ הדובדבן) בשיא פריחתן. אנחת רווחה... יש, יש פריחה - לא איחרנו. יושיקו סאן שרה לנו, בקולה העדין, את שיר הסאקורה, ואנו מצטרפים בכיף.
לשדה התעופה נריטה יש גם משמעות נוספת להיותו שדה תעופה בינלאומי והשער ליפן – גירושי נריטה. אחראית לביטוי היא התופעה של כישלון הנישואים המהיר. היפנים, הנשואים הטריים, יוצאים לירח דבש, מבינים שהדבש אינו מרק מיסו ולא בדיוק לטעמם, מתגרשים בנריטה וחוזרים לטוקיו גרושים (יתכן ובגלל נישואי השידוכים, שעדיין מקובלים ביותר).
נסיעה של כשעה מביאה אותנו לטוקיו, בירתה של יפן. נוהגים בצד שמאל של הכביש. המכוניות החולפות על פנינו כולן מצוחצחות ונראות כחדשות. אנו מנסים לאתר מכונית עם מכה או שריטה ללא הצלחה. צידי הכביש מבריקים מניקיון. נהג משאית שיוצא מאתר בנייה רוחץ את צמיגי המכונית לפני שהוא עולה לכביש. גם צפירות אינן נשמעות, למרות העומס בכביש.
לתחילת הכתבה
רובעי העיר טוקיו ופריחת הדובדבן
אנו נוסעים על גשר רב קומות (5 מפלסים), מעל בנייני העיר. השיכונים בדרך נראים מאוד עלובים. לעומת זאת, עוברים ליד דיסנילנד מפואר. הכול מאוד צפוף. ההוצאה הכי גדולה של היפנים היא על דיור. יפני ממוצע נוסע לעבודה יותר מכל אדם אחר בעולם. אך יש מערכת רכבות יעילה ומהירה. טוקיו, מרכז עירוני ענק, מחולקת לרבעים. את ביקורנו אנו מתחילים ברובע אסאקסה (Asakusa), הנמצא מצפון מזרח למרכז העיר, והיה בעבר רובע תענוגות ובילויים מפוקפקים.
בנהר סומידאגאווה (Sumidagawa), שעל פניו אנו חולפים, קשורה אגדה המספרת כי במאה ה-7 לספירה, דייגים הוציאו חפץ נוצץ מהנהר, פסל קטן של בודה. הנזיר המקומי קבע שזהו סימן כי צריך לבנות מייד מקדש וזהו מקדש אל הרחמים קאנון (Kannon Asakusa) הבודהיסטי אליו מועדות פנינו, מקום פעיל שאנשים אכן באים להתפלל בו, אולי המרכז הבודהיסטי הפעיל ביותר ביפן.
אנחנו נכנסים למתחם המקדש, מצידו האחורי. המקום הומה אדם. המבקרים ניגשים לשוקת עם ראשי דרקון הפולטים מים, ומיטהרים בעזרת מצקות בעלות ידית ארוכה, שותים מהמים ושוטפים את פניהם. אחר כך הם ניגשים למבער קטורת גדול. מסביבו מצטופפים עשרות אנשים "האוספים" את עשן הקטורת ומורחים אותו על גופם. האם תאמינו כי עשן זה ידוע כמביא מזור ובריאות?
בצד אחר של הרחבה, שוב התקהלות של אנשים. האל קאנון, הוא אל החסד והרחמים וממנו מבקשים בקשות אישיות להצלחה ולאושר. יש כאן קיר של מאות מגירות קטנות. המבקרים פותחים את אחת המגירות. בתוך כל מגירה יש פתק שעליו כתובים חיזוי, עצה, אזהרה או ברכה מהאלים. אלה שבידם נופל חיזוי גרוע קושרים את הפתק לעץ או למתקן חוטים שנבנה במיוחד למטרה זו (חס וחלילה, לא זורקים על הרצפה) בכדי שלא יתגשם.
עולים במספר מדרגות למקדש. התקרה מצוירת, פנסי נייר. ניתן להציץ לתוך המקדש, ממש לתוכו לא ניתן להיכנס. אולם מכאן מתגלה בכל יופיו רחוב נקאמיסה דורי (Nakmisa dori), המהווה את הכניסה המרכזית למקדש. הרחוב הוא למעשה מדרחוב רחב שמשני צדדיו חנויות קטנות ודוכנים המלאים מכל טוב – עבודות יד, קרמיקה, קימונו, דוכני אוכל וחטיפים, חפציצים למיניהם וכולי.
כל המדרחוב מקושט בענפי סאקורה, המבהיקים בשמש. מעבר לדוכנים, בתים קטנים עם גגות קרמיקה ועצי סאקורה, בני מאות שנים, במלוא פריחתם הורודה. כל משב רוח גורם לנשירה של חלק מהפרחים, הנראים כמו פתיתי שלג הנופלים לאיטם. האדמה זרועה בורוד והמראה פשוט מקסים. אזור זה שמר על צביון העיר העתיקה של טוקיו, או כפי שנקראה אז, אדו (Edo).
אנו מטיילים שעה קלה במדרחוב ובשלוחות הצדדיות שלו, שגם בהן חנויות ובתים קטנים – שוק של ממש. לאחר שטועמים שיפודים קטנים וטעימים וחטיפים מתפצפצים, אני מנסה לצלם את המדרחוב עם ענפי הסאקורה והמקדש, אך המון האדם הזורם כאן אינו מאפשר לי ראות טובה. אני נכנסת לאחת החנויות הקטנות ומבקשת, בעזרת פנטומימה, מבעל החנות שייתן לי כסא לטפס עליו. בעל החנות יוצא מגדרו לעזור לי. הוא מוציא את הכיסא החוצה ואף עוזר לי לטפס עליו, כולו חיוכים, עד שאני משלימה את משימתי.
לפני היציאה מהמתחם (שוב מהצד האחורי), אנו מבחינים בשער ענק מעץ וחבל כרוך עליו. השער מורכב מ - 2 עמודים ושתי קורות שמגשרות ביניהם. זהו שער שינטו (טורי).
הדרך למקדש שינטו מסומנת בטורי. שער זה מפריד באופן סמלי את המתחם המקודש מהעולם החיצוני, החילוני. אופס, כבר כאן, באתר הראשון שבו אנו מבקרים ביפן, טמונה המהות הבסיסית של הדת ביפן. אין כאן דת אחת, אלא מרקם של מסורות ודתות שלובות המעמידות בראש סולם הערכים שלהן את קדושת הטבע, את הסגידה (מאטסורי), הכבוד והערצה לרוחות האבות הקדמונים (הקאמי), אשר באה לידי ביטוי בצורך לשעשע ולשרת, לכבד ולציית להם, לאבות, וגם לכל בעל סמכות אחר, הן במסגרת המשפחה והן במסגרת הלאומית (במקביל, אנחנו ננסה, במהלך הטיול, לברר לעצמנו איך כל האמור לעיל השפיע על תכונותיהם של היפנים כפרטים וכעם).
רוחותיהם של האבות זמינים מאד, לא צריך לבחור בדת ספציפית בכדי לפנות אליהם, ולכן מקדש בודהיסטי חי בכפיפה אחת עם מקדש שינטו. את כל השמחות חוגגים במקדש שינטו (לידות, חתונות), ואת הקושי והעצב, במקדש בודה (לוויות).
לתחילת הכתבה
פארק אואנו ורובעי מרכז העיר
אנחנו ממשיכים לרובע אואנו (Ueno), הנמצא צפונית ממרכז העיר (בעבר הייתה כאן עיקר הפעילות המסחרית של יפן). בפארק אואנו יש השנה פריחה מדהימה. זהו פארק ענק שכולו מלא בעצי סאקורות פורחות, קשה לתאר את היופי. הניגוד בין הגזע השחור, המסוקס, של העצים העתיקים לבין הפרחים העדינים, הפריחה הנופלת, עפה כפתיתי שלג, הצבע הורוד הממלא את הכול מסביב ואלפי יפנים הממלאים את הפארק, חלקם יושבים בחבורות על יריעות פלסטיק תכולות ועורכים פיקניקים, חלקם מסתובבים בפארק, ואחרים שוכבים להם על האדמה בשקט ומחכים שהעלים ינשרו עליהם.
ילדים אוספים את עלי הפרחים הוורודים שהספיקו לנשור ומעיפים אותם באוויר. שנה שלמה הם חיכו לימים החמקמקים האלה, שנעלמים במהירות כה גדולה, בכדי לחגוג את ההאנאמי ("להנות מהפריחה"). אלפי שנים הם סוגדים לפריחה באמנות ובתרבות, בשירה, בספרות, בתיאטרון ובציור והימים האלה הם ימי מימוש הציפיות. אווירה של חגיגה אמיתית. היפנים מאמינים שאדם צריך להסתלק בשיאו. גם הפריחה היפה נושרת בשיאה. גם אנחנו עוזבים בשלב זה את הפארק וממשיכים בדרכנו.
מלבד עצי הסאקורה , יש כאן שדרות של עצי ג`ינקו, העומדים עכשיו במערומיהם. הם לאחר גיזום ונמצאים בשלכת, אבל גם כך המראה שלהם מאוד מיוחד ויפה. ככל שזיהום האוויר יותר גדול, עצים אלה מתפתחים יפה יותר. עצים וטבע הם חלק מהשינטו. כל עץ בטוקיו ממוספר ואם יש בעיה לעץ, האזרחים מצלצלים לעירייה וזו מטפלת בו. שעת צהריים מאוחרת, הבטן מקרקרת. פנינו לכוון מרכז העיר, לרובע אקיהברה (Akihabara זהו רובע האלקטרוניקה). באקיבה-סקואר אנו מוצאים בית קפה נחמד ואחר כך מסתובבים קצת בין חנויות האלקטרוניקה. שפע אדיר. הכול מאד, מאד יקר, במושגים שלנו.
בחלק הצפוני מערבי של העיר, נמצא רובע שינג`וקו (Shinjuku). בניינים רבי קומות, נדמה שאנחנו נמצאים במנהטן. זהו רובע של גורדי שחקים. בניין אחד יותר מעניין ממשנהו. לרובע זה כמה פנים: זהו רובע של הצעירים, לכאן הם באים לבלות, כאן מצטלבות כ - 8 רכבות ובכל התחנות יש בתי כל-בו ענקיים, ומטבע הדברים יש כאן ריכוז ענק של אנשים. בתחנת שינג`וקו עוברים מדי יום כ - 2 מליון איש. אנחנו עולים לקומה ה - 45 של בניין העירייה (Tokyo Metropolitan Government), לתצפית על העיר. אולם גדול, עם חלונות תצפית של 360 מעלות. מראה נפלא.
יפן היא מדינה של רעידות אדמה. אגדה יפנית מספרת שיפן נמצאת על דג ענק, המנענע את סנפיריו וכך מזעזע את האדמה. בעבר המקדשים הגבוהים היו בנויים עם מטוטלת שהייתה מאזנת את הרעידות. כיום, לכל בניין מודרני יש מחשב אשר מזרים פקודות לתנועות הפוכות ומאזנות לתנודות רעידות האדמה. בונים הרבה מאד בפלדה גמישה. גישתם של היזמים והארכיטקטים היא שתמיד יש לתת ערך מוסף לחברה. ועל כן הם בונים מאד יפה, עם הרבה שאר רוח, ודואגים שבכל בניין יהיה משהו מיוחד שיתרום לקהילה, לעם. התוצאה מרתקת. הבניינים, האחד יותר יפה מהשני.
לפני כל חלון תצפית יש תמונה הכוללת את הבניינים העיקריים הנראים מהתצפית וכמה מילות הסבר עליהם. בקומה הראשונה יש מרכז מידע לתיירים, שם אנו אוספים מפות של רובעי העיר. הבניין השכן הוא NC Building, כאן יש בלובי שעון מים ענק, בגובה של כמה קומות, המדמה שעון שמש. מעניין ביותר. הגג מקורה בזכוכית עם מוטות ברזל הנותנים הרגשה כאילו הקירוי עשוי מקש. המלון שלנו ממוקם בחלק הדרומי יותר של העיר, ברובע שיודומה (Shiodome), ליד טוקיו טאואר. בכדי להגיע אליו עלינו לחצות את העיר. עוד לפני שניסע אליו אנו נוסעים לפארק יאסוקוני (Yasukuni) אשר קודם עברנו בשוליו, בדרכנו לרובע שינג`וקו, וראינו שם נהר ומשני צדדיו פריחה מהממת של הסאקורה. שעת בין ערביים, גשר, סירות שטות בנהר שכולו ורוד מעלי הפריחה הנושרים. השמש, הנוטה לשקוע, מאירה אותם בגוונים שונים. פריחת הסאקורה מעלינו ומצדדינו – כמה יפה וכמה רומנטי.
מקדש השינטו יאסוקוני אינו כה רומנטי. הוא הפיל כמה ראשי ממשלות. כאן מונצחות נשמותיהם של כמה מיליוני יפנים שנפלו בשרות המולדת, חלקם הגדול במלחמת העולם השנייה. אין כאן מצבות. זהו מקדש לרוח. כל שנה, ביום הרוחות, באים לכאן המוני יפנים להתפלל ולזכור. וכל שנה ראש ממשלת יפן "עומד למשפט" האם יגיע גם הוא. כל הקיצוניים הימניים יברכו אותו על ביקורו, שידגיש את הזיכרון הלאומי, וכל המתונים חושבים שמספיק להנציח את זוועות העבר. הם רוצים להצטרף למשפחת העמים וטוענים כי נעשתה בזמנו טעות על ידי יפן (בהצטרפה לגרמניה במלחמת העולם השנייה), ואין להנציח אותה. פילוג זה בעם מפיל ראשי ממשלות. זוהי דילמה גדולה של יפן.
לתחילת הכתבה
פארק שיבא והפתעה במלון
הדילמה שלנו עכשיו היא שאנו מאוד עייפים (36 שעות מאז שעזבנו את הבית) ומלון Tokio Prince Hotel קורא לנו. כבר מרחוק רואים את טוקיו טאואר מואר כולו בצבעי כתום. זהו דגם משוכפל של מגדל אייפל, רק גבוה ב - 3 מטרים. המלון שוכן ממש לרגליו וכאשר אנו מתקרבים לכניסה אליו, אנו מגלים מימיננו, את פארק שיבא (Shiba), פורח כולו עם עצי סאקורה והמוני אנשים חוגגים מתחת לעצים. למרות עייפותנו, אנו נדברים מייד, לארגן מהר את המזוודות ולרדת לפארק.
בפארק השמחה גדולה. חבורות, חבורות יושבות על היריעות התכולות ועורכות פיקניקים. דוכני האוכל, הפזורים כאן, מוכרים שיפודי עוף (יקיטורי), אטריות מוקפצות (יאקי סובה), עיגולים הנראים כמו פלאפל, אך עשויים מדגים ותמנונים (טאקו יאקי). כל זה מלווה בשתיית יין אורז (סאקה). יש חבורות של משפחות, אבל הרוב הגדול הן חבורות של גברים בלבד, לבושים בחליפות ועניבות. מדי פעם נשמעות מאחת החבורות מחיאות כפיים קצובות מלוות בצחוק צוהל. הם מזמינים אותנו להצטרף ואנחנו מתיישבים לידם לזמן מה, אבל בעיית התקשורת קשה מאוד. רק שמעון מצליח לתקשר אתם, הוא מדבר עברית והם עונים לו ביפנית, תוך פרצי צחוק קולניים (טוב, הם כבר קצת שיכורים).
בדרכנו החוצה, אנו מבחינים בתור ענקי של גברים. לא תאמינו, הם עומדים בתור לשירותים הזמניים שהוקמו במקום (אצלנו כל אחד היה תופס פינה ופותר את הבעיה שלו אחת ושתיים. לא ביפן. כאן יש סדר ומשמעת עצמית). חשבנו שגמרנו עם חוויות היום, אבל חדרנו במלון מזמן לנו הפתעות נוספות. החדר, בקומה ה - 35, גדול ויפה (התכוננו לכך שהחדרים ביפן מאוד קטנים), משקיף לטוקיו טאואר ולפארק. אבל ההפתעה האמיתית מחכה לנו עם פתיחת דלת השירותים. מכסה האסלה מתרומם אוטומאטית. האסלה עצמה מחוממת ומאובזרת במערכת של מספר פונקציות. שטיפה ראשונית, בידה בעוצמות ודרגות חום שונות, שטיפה נוספת, ייבוש וכו`. מים באסלה יורדים מדי פעם אוטומטית, בכדי לעמעם את רעשי המשתמש בשירותים. אני מתנסה ויוצאת כולי רטובה. אנחנו מרגישים ממש כפרימיטיביים. היפנים האלה, חושבים על כל דבר. בקצה האמבטיה יש חריץ ברוחב כ - 4 ס"מ, להולכת המים, בכדי שלא יינתזו החוצה. במראה, בחדר האמבטיה, יש ריבוע מחומם. גם אם כל האמבטיה מלאה אדים הוא נשאר יבש. גם מיזוג האוויר בחדר הוא מתוחכם, ורק בעזרתו של הבל-בוי אנו לומדים להסתדר. לילה טוב טוקיו.
לתחילת הכתבה
יום 3 - ניקו
מטבענו אנחנו דייקנים. ולכן אם מסעדת המלון נפתחת לארוחת בוקר ב - 7, אנחנו מגיעים כמה דקות לפני כן. להפתעתנו אנו מוצאים תור ארוך ליד הכניסה. כ - 15 דקות המתנה עוברות עד שמגיעים ליעד הנכסף. חברינו, שהגיעו 10 דקות אחרינו ממתינים בתור 45 דקות. כאשר מגיע תורנו להיכנס, 4 מעובדי המלון עומדים בתוואי הכניסה ומשתחווים, תוך אמירת בוקר טוב (אוהיוגוזיימס), עובד אחר מובילנו למקומותינו, ורק 2 עובדים עסוקים בעריכת שולחנות. רק כאשר השולחן ערוך טיפ-טופ מאפשרים לך להיכנס (ניגוד מוחלט לספונטאניות הישראלית). נצטרך להתרגל.
"אל תגיד יפה לפני שראית את ניקו" – אומרים היפנים. הם מאמינים שכל אדם חייב לראות את ניקו (Nikko) לפחות פעם אחת בחייו. ניקו, משמעה בערה בעצים. שמה ניתן לה בעקבות צבעי השלכת בסתיו, ההופכים את כל האתר לאדום בוער. לשם אנו נוסעים היום. ניקו נמצאת באזור הררי ומיוער, כ - 140 ק"מ צפונית מערבית לטוקיו. זהו אתר המשלב טבע ונוף (להם סוגדים היפנים במסגרת השינטו), עם מקדש שינטו לשוגון טוקוגאוו`ה (Tokugawa). לפני כ - 1200 שנה הוקם בה מרכז בודהיסטי, אך עיקר פרסומה הוא מקדש טושוגו (Toshogo) שפירושו המילולי הוא – המקדש המזרחי היפה, או מאור המזרח. המקדש נבנה במאה ה - 17, לכבודו של השוגון טוקוגאוו`ה אייאסו, מייסד שושלת טוקוגאוו`ה, אשר איחדה את יפן במשך למעלה מ-250 שנה.
אנחנו על הדרך המהירה לכיוון צפון - מערב. כל השלטים בדרך כתובים ביפנית. אפילו ליפנים יש בעיה עם הכתב היפני, אז מה נאמר אנחנו? יש ביפן 4 מערכות כתב: הכתב הקנג`י - כתב חרטומים המורכב מאידיאוגרמות (תווים המציגים רעיונות), ציורים מסוגננים של המושגים המתוארים בהם. כל סימן מייצג מושג, אבל לאותו הסימן יכולות להיות משמעויות שונות, בהקשרים אחרים (הכתב לקוח מסין ויש בו 5.000 סימנים, מהם 2.000 בשימוש). הכתב היראגאנה - משמש לתחביר, הברות הנוגעות להטיית המילה (46 סימנים). הרבה מסימניה מזכירים את הכתב העברי. ובהרבה שלטים נדמה לנו שכתוב בעברית. הכתב קטאנקה - כתיב פונטי לייצוג מלים ומושגים מודרניים, ללא מובן יפני, לא היו קיימים בעבר (46 סימנים). הכתב רומאג`י – תעתיק של השפה היפנית לכתב לטיני.
בנוסף לכך, לשפה יש דיאלקטים שונים, אבל בכתב, הסימנים הם אחידים. ובנוסף לכך, היפנים עדיין משתמשים, לכתיבת מספרים, בספרות העתיקות שלהם, יחד עם הספרות הערביות, המקובלות בכל העולם. תלמיד שלומד לקרוא, חייב לדעת בשנה הראשונה 90 סימנים, ובשנה השנייה עוד 90 סימנים. תלמיד כיתה י` חייב לדעת לפחות 2.000 סימנים (אצלנו, 20).
אנחנו עוזבים את הדרך המהירה. הכביש מתפתל ואנו מתחילים לטפס. ההרים מסביב מושלגים וגם לצדי הדרך מתחילים לראות איים של שלג. העצים, במורדות ההרים, רובם בשלכת עדיין. נוסעים ב- Irohazaka Drive המתפתלת למפלי קגון (Kegon Falls), המפלים הגבוהים ביותר ביפן. אגם צ`יזנג`י (Chuzenji) הגדול והמוקף יערות הוא קדוש כי בדרך אליו מתנוסס שער שינטו. אנו חולפים על פני העיירה ניקו עלית, היושבת על שפת האגם, ויורדים לעבר ניקו תחתית ואתר המקדשים. בכניסה, שער שינטו ענק העולה מתוך היער, ובהמשך שערי שינטו נוספים.
אנחנו מתמקדים במקדש טושוגו, אליו נכנסים דרך שער 24 השעות, בו יש שילוב יפהפה של עץ, זהב ואבן. בחלק המרכזי מונצחת נשמתו של השוגון. המבנים מסביב משלבים עבודות יפהפיות של גילוף בעץ. כאן מגולף המקור של סיפור שלושת הקופים, האחד שלא שומע, השני שלא רואה והשלישי שאינו מדבר, לצד הרבה גילופים נוספים של פילים (שאותם האמנים לא ראו מעולם והם מגולפים בצורה מצחיקה), פרחים, דרקונים, אריות וכו`. הגגות עשויים מעץ מגולף, עשיר בזהב. בכל אחד מקצות הרעפים יש סמל של משפחת השוגונים טוקוגאוו`ה. עם הזמן הפך האתר למאוד קדוש והיפנים מגיעים לכאן בהמוניהם. לעת ערב אנו חוזרים לטוקיו ועוד לפני שנחזור למלוננו אנו חוזרים לרובע שינג`וקו, עם הניאונים הנוצצים, לראות היכן הצעירים מבלים.
לתחילת הכתבה
יום 4 - רובעי טוקיו הססגוניים של יום א`
את הבוקר אנו מתחילים בביקור במוזיאון ההיסטורי אדו-טוקיו (Tokyo Metropolitan Edo-Tokyo Museum) הנמצא באזור Sumida-ku. באולם המרכזי שיחזור של ניהון באשי – גשר יפן, הגשר הראשון שנבנה על נהר סומידאגאווה (Sumidagawa), ושיחזור של העיר אדו (Edo).
תחילתה של אדו, שעל נהר סומידאגאווה, הייתה במאה ה-12, כישוב מוקף מים, בבעלות מושל בשם אדו. בתחילת המאה ה-17 החליט השוגון טוקוגאוו`ה אייאסו (Ieyasu Tokugawa) להעביר את ארמונו ומרכז שלטונו לאדו. הוא בנה את גשר ניהון באשי שגישר את העיר עם שאר חלקי יפן. הקיסר היפני נותר בארמונו שבעיר הבירה קיוטו, חסר השפעה כמעט. הייתה זו תקופה של משטר חזק ויציב, עם חלוקה מעמדית נוקשה. השוגון ישב בטירה ומסביבו הסמוראים. מעמד התושבים היה גבוה יותר ככל שישבו קרוב יותר לטירה.
במאה ה-19 הצליח הקיסר מייג`י (Meiji) לקחת את הכוח מידי הסמוראים ולבטל את שלטון השוגונים. הוא איחד את התפקודים של הבירה הקיסרית והבירה הניהולית, אדו הוכרזה כבירתה של יפן ושמה הוחלף לטוקיו – "בירת המזרח" (מכיוון שהייתה מזרחה לקיוטו, הבירה הקודמת). יפן הפכה ממדינה של סוסים וחרבות למדינה תעשייתית, ונפתחה למערב. במהלך השנים, טוקיו ויוקוהמה התפתחו ויצרו יחד רצף אוכלוסיה, הגדול בעולם. המוזיאון מציג את התפתחותה של טוקיו מבחינה היסטורית ותרבותית.
מכאן אנו ממשיכים לרובע הראג`וקו (Harajuku), למקדש מייג`י, הנמצא בשולי פארק יויוג`י (Yoyogi). זהו מקדש שינטו המוקדש לרוחו של הקיסר מייג`י. מקדשי השינטו נבדלים זה מזה בהיסטוריה שלהם, בקאמי שהם בוחרים לסגוד, לכבד ולעבוד לו, ובטקסי הפולחן שלהם. הם מוקדשים ומשמשים כמעון לקאמי אחד או יותר. הקאמי הם רוחות. ככלל, בני אדם, עופות, בעלי חיים, עצים, צמחים, אוקיינוסים והרים יכולים להיות קאמי. החשובים מבין הקאמי, הם האלים הבוראים, שנקראים איזנמי ואיזנגי, והקאמי של השמש אמטרסו. השינטו מדגישה את הכרת הכבוד לקאמי ולאבות הקדמונים. בני האדם, ככל הטבע, הם ילדיהם של הקאמי והם טובים במהותם, רק צריך להסיר את החטאים והזוהמה שדבקו בהם. מטרתם היא להבין ולבצע את רצונם של הקאמי ושל האבות הקדמונים, ולהגיש להם בקשות. במאה ה-6, כתוצאה מהשפעה סינית, הקיסר קיבל ייפוי כוח שמימיי כדי להשליט סדר בעם. במהלך השנים, הוא הפך לבן השמיים, צאצא של אלת השמש אמטרסו. מכאן חשיבותו הרבה של מקדש מייג`י, הקיסר שלזכותו נזקפת המהפכה החברתית והכלכלית של יפן אשר פתחה את יפן למערב והפכה אותה למעצמה של ממש.
בדרך למקדש, מסביב, עצי הפארק הגדולים והיפים וסאקורות נפלאות בפריחתן. עלי הפריחה, בצבעי ורוד בהיר וכהה, חלקם נושרים ברוח וחלקם מנצנצים בשמש, חצי שקופים. אנשים עומדים מתחת לעצים והמראה מקסים. שורות שורות של חביות סאקה שנתרמו ע"י חברות שונות, דרך חצץ, ושער שינטו ענק, עם עיטורים מזהב מוטבע על עץ, הסמל של משפחת מייג`י.
לתחילת הכתבה
2 חתונות וגם תלבושות מצועצעות
השער משלב עוצמה ופשטות גם יחד. בפנים, חזות מבנה המקדש מרשימה מאד, רחבה ענקית, ולשמחתנו.... ח ת ו נ ה, הולכת וקרבה, לפי כללי הטקס של השינטו. בראש צועדים 2 כוהנים בלבוש לבן וכובעים מיוחדים, כהים, על ראשם. הם מחזיקים מוט עץ בידם הימנית. אחריהם צועדות 2 נערות, לבושות בפשטות בלבן וכתום.
החתן והכלה צועדים האחד ליד השני כאשר מטריה אדומה מסוככת עליהם. החתן בחצאית אפורה וגלימה שחורה, והכלה עוטה קימונו לבן וכובע לבן מאד מיוחד. פניה מאופרים מאוד ופאה לראשה. אחריהם צועדת המשפחה. הם חוצים את הרחבה ונכנסים פנימה לתוך המקדש, לשם איננו יכולים להיכנס.
כעבור כמה רגעים מגיעה חתונה שנייה. מאד דומה, אלא, שהפעם, הכלה עוטה קימונו צבעוני וכובע מגונדר עם פרחים (אומרים שהקימונו הוא שכור, ביחד עם מאבטח, בגלל יוקרו). יש כאן גם טקסי תפילה לתינוקות שזה עתה נולדו. היום יום א` וזהו היום של החתונות וטקסים אחרים הנערכים כאן. אבל זה עדיין לא הכול. ביציאה מהפארק, מחכים לנו "טקסים" לגמרי אחרים האופייניים ליום א`.
כל יום ראשון מתרכזים כאן ליד הגשר, בכניסה לפארק, עשרות גברים צעירים, בתלבושת אלביס. כולם בג`ינס שחורים צמודים, מגפיים, נצנצים, וכרבולות שער כשל אלביס. הם רוקדים ושרים, עם גיטרות ובלעדיהן. זהו מפגש בינלאומי. הם מרכזים סביבם אוכלוסייה ענקית של צעירים, ובכל מקום מסביב מופעי רחוב, פעלולים, להקות של רוקדים ושרים, וכמובן התקהלות גדולה של צופים.
מצדו השני של הגשר, מתרכזות הברביות. כל דמיון אפשרי כאן וככל שהתלבושת פרועה או מצועצעת יותר, כך ייטב. חלקן ברביות אמיתיות וחלקן שמנות מגעילות, אבל זה כלל לא משנה להן. הן מצטלמות בשמחה ובששון עם כל מבקש. זה פורקן אמיתי לבני הטיפש-עשרה לפני שנכנסים לסד הלוחץ והמלחיץ של החיים היפניים.
הברביות קונות את הבגדים שלהן ברחוב Takeshita ואנו מנסים להגיע לשם. הצפיפות חוגגת. מיליוני אנשים, כולם נוהרים לאותו הכיוון. (כאן, באזור, נמצאת תחנת הרכבת הראג`וקו ההומה אלפי, אם לא מליוני בני אדם) ככל שמתקרבים, נעשה יותר צפוף. הרחוב הצר מלא, מלא, בחנויות עם בגדים מצועצעים ומוזרים, וכנ"ל הצועדות ברחוב. בשלב מסוים אנו פונים ימינה ונכנסים לסמטת ברהמס. פתאום שקט ושלווה. בתים קטנים עם גינות ועציצים, פסל של ברהמס ובהמשך מקדש שינטו, לגיבור הלאומי של יפן ממלחמת העולם השנייה, אדמירל טוגו (Togojinja Shrine).
עוד פניה ימינה, ועוד אחת, ואנו בשדרות Omotesando. רחוב רחב מאוד, עם שדרות, עצים, וחנויות עם מיטב המותגים. אבל אנחנו נמשכים חזרה לרחוב הברביות הצר והצפוף, שם בכל הבלגן, אנו מוצאים לנו בית קפה, בקומה השנייה, בסגנון ויקטוריאני מובהק, עם מוזיקה נעימה וקפה מצוין. אי של שלווה. רק בטוקיו אפשר לראות כל כך הרבה ניגודים, שילוב של ישן וחדש, מסורתי ומודרני, תערובת ייחודית ומרתקת. אנו חוזרים לעבר הכניסה לפארק ולגשר. שם, ממרומי הגשר, ניצב מולנו מבנה בצורת אוהל ענק. זוהי בריכה אולימפית שנבנתה לאולימפיאדת 1964 ע"י האדריכל קן לוטנגה, ללא עמוד תומך לגג. לאחר מכן נהרו סטודנטים מכל עולם ללמוד אצלו ארכיטקטורה. עברו 44 שנים ועדיין עולים לרגל ללמוד אצלו.
התיאבון שלנו לסאקורות אינו יודע שובע. שמענו שקיים בית קברות Yanaka, ברובע Ueno, שבו השנה הפריחה היפה ביותר, ואנחנו חייבים לראות. יש כאן אכן שדרה מדהימה של סאקורות. אמנם לאחר שיא הפריחה, אבל עדיין מאוד יפות. היפנים שורפים את גופות המתים (על פי חוק). ביום ה - 49 לאחר המוות, אפרו של המת מובא לקבורה בקבר המשפחתי. כל פעם מוסיפים אפר של בן משפחה שנפטר וחורטים באבן את השם, או, מוסיפים מקל במבוק עם השם. הקבר המשפחתי הוא בן מאות שנים והוא מזבח בודהיסטי. פעמיים בשנה, ביום השוויון הסתווי וביום השוויון האביבי, פוקדים בני המשפחה את הקבר ומגישים מנחות של מזון ומים.
לתחילת הכתבה
האי אודאיבה ורובע גינזה
לאי אודאיבה (Odaiba), אליו אנו ממשיכים עכשיו, נוסעים בדרך מקסימה הלוקחת אותנו על פני גשר ראינבו (Rainbow) המרשים. מגדליה של טוקיו מתנשאים מצידנו, ומתחתינו הים. ארכו של הגשר 918 מטרים והוא בן כמה קומות. יש גם רכבת מונורייל שמשרתת את האי. רובע אודאיבה ממוקם על אי מלאכותי שהוא למעשה הזבל של טוקיו שנדחס במשך שנים והושקע על קרקעית מפרץ טוקיו. שוב דוגמא לאובססיביות היפנית, הפעם למיון ומחזור אשפה. בשלב מסוים בהיסטוריה, האי הפך להיות בית סוהר. כאשר הוא ננטש, נהפך לאט לאט לאזור בילוי ומלונות.
כיום זה אחד המקומות הכי "חמים" בעיר. כאן ממוקמים אולמות קונגרסים, מרכזי תקשורת, מוזיאונים, מלונות, מרכזי שעשועים, חנויות עתיקות, ומרכז קניות ענק הנקרא ויאנוס פורט ( Venus Fort) שאליו פנינו. המרכז כולל גלגל ענק, מרכז תצוגה ענקי של טויוטה וקומפלקס של חנויות המעוצב בסגנון אירופאי קלאסי, עם שמיים מלאכותיים וככר עם פסלים ומזרקות מים, ממש כמו בלאס וגאס.
בדרך לרובע גינזה (Ginza), עוצרים ברובע Marunouchi הסמוך, לבקר באינטרנשיונל פורום (Tokyo Interneional Forum), מרכז תרבותי, עצום מימדים, המשמש לקיום תערוכות, קונצרטים וכנסים בינלאומיים, לבתי קולנוע ומסעדות. מבחוץ הוא נראה כמו אוניה עשויה מזכוכית. מבפנים הוא נראה כאילו מסתכלים על האוניה מלמטה. המוטו שלו הוא אושר והרמוניה. הקומפלקס נבנה בשנת 1997 ותוכנן על ידי האדריכל רפאל ויניולי מאורוגוואי. הנשימה נעצרת, הקומפלקס מאד מיוחד ובלתי צפוי. הוא זוכה כל שנה לביקורם של כ-20 מליון מבקרים, עכשיו גם אנחנו ביניהם.
לסוף היום מחכה לנו שוטטות קצרה ברובע גינזה, "השדרה ה-5" של טוקיו. כאן נבנו בתי הכל-בו הראשונים בעיר. היום הוא כבר לא מרכז הקניות העיקרי אך עדיין יוקרתי ביותר ויש בו מלא חנויות, בוטיקים, גלריות, מסעדות ובתי קפה. אנחנו נכנסים לבית הכול - בו Mitsukoshi, לקומת האוכל. הפירות ארוזים כמו תכשיטים. מלון יפה עולה כאן 50 דולר. העוגות הן ממש יצירת אומנות, כל אחת מפתה יותר מהשנייה. לחמים מסוגים שונים, מעוררי תאבון. אנו בוחרים בלחם אגוזים, ניגשים לקופה ומבקשים שיחתכו לנו אותו. הקופאית קוראת למישהי, שלוקחת את הלחם ומביאה אותו למישהו אחר, שחותך אותו ואחר כך מביא אותו לאישה אחרת, שאורזת אותו, כל חתיכה בנפרד, ומחזירה אותו לקופאית, הקדה לנו קידה ומוסרת לנו את הלחם. ואנחנו...מתגלגלים מצחוק.
לתחילת הכתבה
