עפתי לתרמילאים

אוגנדה – טרק ברכס רוונזורי

הטרק אל פסגת המרגריטה כולל טיפוס על קירות טיפוס, סנפלינג וצעידה על קרח ועל פי תהום. אין ספק שמדובר בטרק מאתגר ולא פשוט, אך בסופו מגיעים לפסגה בגובה 5,000 מטרים ונהנים מנוף עוצר נשימה, שכולל פסגות מושלגות ונמתח עד קונגו.
אריאל ויונתן עטרי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: אוגנדה – טרק ברכס רוונזורי
© רתם סוננברג

הכותבים: יונתן עטרי, בן 17, תלמיד התיכון שליד האוניברסיטה, ירושלים. מדריך בחוגי סיור ע"ש אורי מימון של קק"ל. אריאל עטרי, קצת יותר מבוגר, חובב ספרים ואתגרים ועושה עוד דבר או שנים בחיים.

לפני שיוצאים לדרך

ביולי 2009 יצאנו להרפתקה בת שלושה שבועות באוגנדה. ידענו, בגדול, מה מצפה לנו, אך המציאות תפסה אותנו לא מוכנים. מעבר לחויות המטורפות שארבו לנו מעבר לפינה, אוגנדה התגלתה כארץ מסבירת פנים ולאושרנו -; לא מתויירת. עם רוב התושבים יכולנו לדבר אנגלית, וזה טבעי, כי האנגלית היא השפה הלאומית, שנותרה שריד מתקופת המנדט הבריטי, כמו גם הנסיעה בצד הלא נכון של הכביש... חוץ מאנגלית, המקומיים מדברים כ- 30 ניבים, בינם לבין עצמם, אך, בכל הזדמנות שהם יכולים, באוטובוס או במסעדה, הם מרגישים חופשיים לפנות אליך ולפטפט, מה שהופך את הביקור לחוויה נעימה במיוחד.

לתחילת הכתבה

הנחיתה בקמפלה -; התארגנויות ושאר ירקות

יום ראשון - הגענו בטיסה של חברת אתיופיין אירליינס מלוד לאנטבה, עם עצירת ביניים של מספר שעות באדיס אבבה. למודי נסיון מביקור קודם בבית הנתיבות הקפוא באדיס, הצטיידנו בביגוד חם בתיק הקטן, אחרת היינו קופאים בהמתנה בשדה התעופה באדיס. בטרמינל באנטבה הסתבר לנו שבמודיעין לא ממש מעודכנים לגבי כמה עולים דברים מחוץ לבנין. המרנו כספים וקנינו מחוץ לטרמינל כרטיס "סים" למכשיר האורנג' שלנו, מה שאיפשר חיים קלים יותר בהמשך. שער הדולר היה, בזמן שנחתנו, כ- 20 שילינג. בחוץ ממתינות מוניות לקמפלה (ב- 30,000, עם נכונות להתפשר על 18,000) ואוטובוס (ב-1,500). הנהג ניסה לגבות על אחסון התיקים בתא המטען עוד 1,000 אך ירד מזה כשהצענו לקחת לתוך האוטובוס את התיקים. האוטובוס התגלה כמאסף, שעוצר כל כמה דקות, לאורך הדרך לקמפלה. זה קצת עייף, אך גם נתן זמן ליהנות מהנוף.

 כעבור 50 דקות הגענו לקמפלה. במקום לקחנו 'מאטאטו' (Matatu), מן מונית שירות שאוספת נוסעים במסלול קבוע ועוצרת לכל מי שמבקש לעלות או לרדת. נסענו לשכונת קמווצ'ה (Kamwatcha), ליד מוזיאון אוגנדה, לקחת את ה'פרמיטים' -; אשרות הכניסה לפארק הגורילות בו היינו אמורים לבקר שבועיים אחר כך ולשלם עבור הטרק לרכס הרוונזורי. במקום, ביררנו איפה נמצאת תחנת האוטובוסים של Link לקססה (Kasese) ונסענו במאטאטו לחפש מקום לינה באזור ה- Old Tax Park, הסמוך לתחנה. כשהגענו, מצאנו במקום מספר בתי הארחה במחירים זולים של 15,000-30,000 ללילה. לשנים. לנו ב- Roma Guest House, המחיר - 18,000 לחדר עם מיטה גדולה פלוס שירותים וטוש מעבר למחיצה, כילה, מאוורר (!) וברז. היה נקי ומלא מקומיים בלבד. בלילה יצאנו לטייל על מדרכות גדושות רוכלים ורוכלות, פירות, נעליים, מכנסיים, בוטנים, כל דבר שתרצו ואפילו עכברים שמטיילים בין לבין. בקיצור, הגענו לאפריקה...

לתחילת הכתבה

נסיעה מקמפלה לקססה

את המסע באוגנדה תכננו לפתוח בטרק ברכס רוונזורי, שנקודת היציאה אליו היא קססה. ניגשנו לתחנת האוטובוסים הסמוכה של לינק ב-08:00. הצטערנו שלא באנו מוקדם יותר, כי השיטה היא שכשהאוטובוס מלא (ו ר ק כשהוא מלא -; לא משנה מה יגידו לכם) הוא זז, ולא שניה קודם. יש מספר חברות שיוצאות לקססה. לקחנו את האוטובוס המומלץ של לינק, ואכן היינו הראשונים שיצאו ב- 9:50! כשהאחרים עדיין מחכים להתמלא... המחיר קבוע אצל כולם ועומד על 15,000 שילינג לנסיעה נוחה של 5-6 שעות. בזמן ההמתנה נהנינו ממצעד ססגוני של עשרות רוכלים שמנסים למכור הכול: החל מאוכל מכל הסוגים וכלה בנעליים ושעונים שמונפים לגובה חלונות הנוסעים חסרי המעש שיושבים באוטובוסים. המושבים הקדמיים הם, בדרך כלל, הכי נוחים לרגליים המערביות הארוכות.

הדרך לקססה יפה. הרבה ירק ומטעי בננות ובאפריקה כמו באפריקה -; מצעד אינסופי של אנשים לאורך הכבישים. בקססה צעדנו לעבר משרדי ה- UWA המקומיים (המכונים RMS), כחצי קילומטר במעלה הכביש (עם היציאה מתחנת האוטובוס ימינה לכביש הראשי -; ושם שמאלה, עד למשרדים. בפינה מסעדה מקומית חמודה וטעימה). הטבח, שאמור היה להצטרף לטרק ברכס הרוונזורי, לא חיכה לנו במשרדים ולפיכך הסתפקנו בנהג שלהם ויחד איתו הלכנו לקנות אוכל בשוק ובסופרמרקט מקומי, כמאתיים מטר במורד הכביש. המזון שקנינו היה רב ועשיר (מטעמי כשרות אנחנו לא אוכלים בשר אוגנדי וכיוצא בו). התפריט שבנינו היה מבוסס על שפע ירקות, פירות, ביצים, לחם, ממרחים, קטניות וכו'... העלות היתה כ- 180,000 שילינג (90$) לשנינו, עם כל הפינוקים והפירות הטרופיים עם כמות לשבועיים (אפשר היה לשלם סכום 'סמלי' של 150 $ לאדם ב- UWA והם היו דואגים לאספקת המזון, כולל בשרים וכו').

התארגנו בבית הארחה מקומי - Moonlight - ותמורת 9,000 שילינג קבלנו חדר עם שתי מיטות, נקי ובסיסי. במסעדה שלהם סעדנו מזון מקומי, שמבוסס על אורז, שעועית ומאטוקה
 (Matoke), שהיא מין בננה מקומית ירוקה, שמבושלת ומעובדת למין 'פירה' סמיך. התפריט כלל גם תבשילי עז ותרנגולת ועוד מן פירה לבן שמופק מקמח תירס. מחיר ארוחה לשניים מגיע ל- 1,500-2,500 שילינג. מאחר שתחילת הטרק נמצאה במרחק חצי שעת נסיעה, חיפשנו ומצאנו נהג מונית (Mini Van) בשם עיסא, איתו סיכמנו שיסיע אותנו, בבוקר, לנקודת היציאה לטרק בפארק רוונזורי. החלפנו עם עיסא הנהג טלפונים וסיכמנו שבשבע וחצי יאסוף אותנו. הלכנו לישון רגועים, בידיעה שאנחנו מסודרים למחר. היינו אופטימיים. יותר מדי אופטימיים.

לתחילת הכתבה

תחילת הטרק ברוונזורי

כמה מושגים כלליים על הטרק:

  • משך המסע: בין 2-8 ימים.
  • גובה מירבי: 5,109 מ' - פסגת מרגריטה.
  • דרגת קושי: בין בינונית לגבוהה, תלוי איזה חלק.
  • מחיר: 770-980 $ ל- 6-8 ימים (אפשר פחות), כשאפשר לשדרג עם טבח ב-150$ נוספים לשניים, לטרק מלא -; כבר עכשיו נאמר, בבירור, הבחירה בטבח שווה כל שילינג.
  • כדאיות המחיר: יקר, אבל החוויה שווה, מה גם שזה כולל סבלים ומקומות לינה. אבל למה לברבר -; תקראו ותחליטו לבד...
  • כמות התיירים הנכנסים לפארק ביום ממוצע: כ- 4 ביום (!), לפי ספר המבקרים.

לאחר התארגנות וארוחת בוקר חיכינו לנהג המונית שלנו המסור - עיסא (יש 10% מוסלמים ו- 80% נוצרים. היתר, מן הסתם, עובדי אלילים). עיסא לא בא, עיסא גם לא צלצל... טלפנו אליו. הוא אמר שהוא "בדרך". זה היה בשיחה הראשונה. בשיחה השנייה הטלפון שלו היה מנותק. הבנו את הרמז ויצאנו לכביש לחפש נהג מסור אחר. צעיר מקומי תיווך לנו הסעה ב- 20,000 שילינג למשרדי הפארק, שנמצאים כ- 2 ק"מ לאחר המשרדים, בדרך משובשת. במקום כבר המתינו לנו הסבלים, המדריך ג'וספאת והטבח. קיבלנו תדריך בסיסי במשרדים. מכיוון שתכננו לצאת למסלול של שמונה ימים לפסגת המרגריטה המושלגת, נדרשנו לשכור קרמפונים, מתניות טיפוס, גרזני שלג, חבל 20 מטר (כל אחד 25$) משקפי שמש שאולתרו מאיזה מקומי (5,000 שילינג) ומקלות עץ מענפים שהוחלקו (1,000 שילינג כל אחד). מוזר ככל שזה יישמע, ענפים אלה התגלו כפריט השימושי ביותר.

הטרק מודולארי: אפשר להגיע למספר מחנות בדרך. במחנות יש מגורים משותפים, שכוללים חדרים עם מספר מיטות של שתיים ושלוש קומות, בכולם יש שירותים (בול קליעה - כמובן. ההברקה המקומית היא שמכסים, לאחר מעשה, באפר), מקלחת (למזוכיסטים שמי שלגים עושים להם את זה) ומים, שלמרות קרבתם לפסגות המושלגות, מחייבים, בדרך כלל, חיטוי. אין בטרק מסלול מלא שחייבים לעבור כדי להגיע לסוף, כמו בטרק האנאפורנה בנפאל, ואפשר להחליט, בכל שלב, שחוזרים. התחלנו לטפס בגובה 2,100 מטרים בצמחיה טרופית עשירה ומזג אוויר נפלא. בדרך חצינו מספר נחלים והגענו כעבור כארבע שעות למחנה Nwabitaba בגובה 2650 מ'. היה חם ונעים. עד שהשמש נעלמה מאחורי פסגות ההרים הנפלאות, שנשקפו מהמרפסת של בקתת העץ בה זרקנו את הציוד. לפתע נזכרנו שבעצם קר ורצנו ללבוש את הבגדים החמים שהבאנו. על יתרונותיו של הטבח ניתן למנות את התה החם והעוגיות שחיכו לנו, כל פעם, מיד כשהגענו למחנה מעוד יום קפוא ומתיש. התה מעולם לא היה טעים יותר. אחרי ארוחת ערב חמה הלכנו לישון בתשע, נהנים מהדממה והדי קול פכפוך הנהר בעמק מתחתנו. עצה קטנה לפני השינה: המיטות בנות שלוש קומות ויש מספיק בכל חדר. זה לא שהמיטה הנמוכה רעה, אבל כדאי לשקול לקחת את המיטה אמצעית בגלל הקור שעולה מהאדמה וחודר דרך רצפת העץ הדקה של הבקתה למיטה התחתונה.

לתחילת הכתבה

ממחנה 1 למחנה 3 דרך הביצה הטובענית

יום שני ברוונזורי - יצאנו מגובה 2,650 מטרים. מאחר שג'וספאת (יעני יוסף) המדריך אמר שעד למחנה John Mate (מחנה 2, גובה 3320 מטרים) יקח לנו 7 שעות ומאחר שציפו לנו 12 שעות אור, החלטנו לנסות להגיע למחנה Bujuku (מחנה 3, גובה 3940 מטרים), שנמצא במרחק של ארבע שעות טיפוס נוספות. השעות הראשונות עברו בסבבה. ירידה, עליה, עליה, עליה, נחל פה וגשר שם. הכול ירוק והררי. עם זאת, ככל שעלינו, התמעטה הצמחיה וגם המגוון של סוגי הצמחים הצטמצם. מראש נאמר לנו להיערך עם ציוד להליכה בבוץ ולאושרנו הגענו עם נעלים טובות, חותלות וליתר ביטחון -; גם מכנסי גשם (ניתן לשכור מגפים בכניסה). ככל שהתקדם היום, הסתבר לנו שאנחנו נכנסים לחוויה מהסרטים. שלוליות הבוץ שכיסו את השביל הלכו והעמיקו. בהתחלה עוד ניתן היה לעקוף אותן. ככל שהתקדמנו, הלך והעמיק הבוץ והניסיונות לחמוק משקיעה בבוץ התגלו כמגוחכים. בשלב מסוים, צעידה בבוץ בגובה 30 ו- 40 ס"מ הפכה להרגל, תוך ניסיונות התחמקות רצופים שלנו, בכל צעד, מהמקומות מהם הבוץ היה בעומק 60 ו-70 ס"מ! ההתבוססות ובחינת כל צעד באמצעות המקל, ליוו אותנו שעות ארוכות בביצה התחתונה, היא ה-Lower Bigo Bog. בין לבין חצינו נחלים, בצעידה על סלעים שנמצאים במים הזורמים ומאפשרים את הצליחה. על גשרים לא שמעו כאן. את אחד הדילוגים על הסלעים בנחל, סיים אריאל על הגב בתוך זרם המים הקפואים של הנחל. ברררר....

 כשהגענו למחנה 2, הסתבר לנו שהביצה התחתונה בדרך היתה רק המתאבן לפני המנה העיקרית, כי לפנינו עוד היתה ה- Upper Bigo Bog, הביצה העליונה! חלק נכבד מהביצה העליונה חצינו על מעבר עליון, מין גשר חציה מעץ שנמשך כקילומטר ונבנה ב- 1971. לדברי ג'וספאת, הוא נבנה רק לאחר שמישהו טבע בביצה למוות. לדבריו, עד היום לא מצאו את גופת האומלל, ששקועה אי שם בביצה! אפשר להאמין. בסוף הקטע הראשון המשכנו להתקדם לאורך הביצה העליונה Upper Bigo Bog, שם כבר לא ציפו לנו ה'הנחות' בדמות מעבר עץ עליון, ולא נותר לנו אלא להתבוסס עד הברכיים בבוץ, תוך ניסיונות נואשים לקפץ בין "פטריות" מתרוממות מוזרות של עשבים ושקיעה אינסופית, בכל צעד שני, בבוץ. מזל שהיו לנו חותלות. התנחמנו בעובדה, שלדברי המדריך שלנו, עכשיו הבוץ "יבש"... נראה שכשהוא לח באמת, מי שעושה את המסלול מביא גם שנורקל או פריסקופ.

הערב הלך וירד והתחיל להחשיך. שני סבלים לא עמדו במוראות הדרך, הם סבלו מכאבים שונים ואחד נשלח הביתה. המדריך אמר שכבר הגענו לקו ה- 3900 מטרים ונשאר "רק" לחלוף ליד האגם ואוטוטו מגיעים למחנה השלישי. התיאור היה נכון. חלקית. אכן, כבר ראינו את המחנה באורות הדמדומים, אך המעבר ליד האגם היה מסובך משהו. לצד האגם היתה רצועה של מים ובוץ עמוק. שוב התבוססנו עד הברכים בדילוגים בבוץ העמוק ובין הפלגים הזורמים, כשאור שמש אחרון מלווה את הגעתנו למחנה, קפואים וסחוטים אך מרוצים. חלצנו נעלים, סחטנו גרבים, חיפשנו דרך לחמם את הרגליים הקפואות מהבוץ האינסופי והיה לנו ברור שאת ההתבוססות האינסופית הזו בביצות, עד הברכיים, לא נשכח לעולם.

לתחילת הכתבה

ממחנה 3 למחנה 4, רגע לפני הטיפוס למרגריטה

יום שלישי ברוונזורי -; בסוף יום אתמול נפלנו שדודים למיטות. יונתן היה מוכן לוותר על הספגטי הטעים מרוב עייפות (אך בסוף לא ויתר) ואריאל לא הצליח להירדם בגלל שהרגליים שלו קפאו מתחת לאפס (או ככה זה לפחות הרגיש). החלטנו שמחר יום רגוע, נלך רק 3 שעות למחנה "הלנה" (Helena), כי ממילא בדיקת כל השילובים האפשריים בהמשך הטרק הראתה שבכל שילוב של מסלולים, יום אחד יהיה יום מקוצר והעדפנו שזה יהיה לפני העליה לפסגת מרגריטה, כדי לאסוף כח. עם היציאה לדרך ראינו מספר פסגות מושלגות ("רוונזורי" -; בניב המקומי, פירושו שלג) ושבנו להתבוסס בבוץ בטיפוס בשעה הראשונה.

ככל שעלינו, עננים הקיפו אותנו והקור היה עז יותר. אגב, אם עוד לא היה ברור עד עכשיו, אין שביל! כן, ב-24 השעות האחרונות, בעיקר בביצות ואחר כך בטיפוס להלנה -; אין שום שביל מסומן באופן עקבי, סתם ביצות וטרשים סלעיים, שבתוכם המדריך מפלס לו דרך. לעיתים רחוקות קפצנו מאושר כשפתאום נתקלנו במה שקוראים לו בארץ "שביל עיזים" משובש. הטיפוס מהנה ומפחיד, לסירוגין, ולמי שאין כושר טוב, עלול להיות קשה מאד ממחנה 3 הלאה.

בתום כשלוש שעות הגענו למחנה הלנה, היישר אל תוך העננים, כאשר הראות תלויה במצב הרוח. ניתן היה לעלות חצי דרך ולרדת בשביל חזרה למטה. במחנה הלנה, בגובה 4540 מטרים, הבקתות והשירותים בסיסיים יותר (השירותים בלי דלתות, כדי שניתן יהיה ליהנות מהנוף ומאוויר הפסגות הנפלא) וקר, קר שם בחוץ... עם הגיענו - הקרמפונים, גרזני השלג ויתר פריטי הציוד נשלפו מהתיקים, מוכנים לבאות.

 בשונה מטרקים אחרים בעולם, ברוונזורי אין כפרים לאורך העלייה בטרק ורק המטפסים והסבלים עושים את דרכם למעלה. בדרך למחנה הלנה נשקפו פסגותיהם של מרגריטה, ספיק ואלכסנדרה. למעלה, מזג האוויר משתנה תוך שניות ומזג אוויר נאה מפנה את מקומו לערפל כבד, עוד לפני שמספיקים לומר 'אידי אמין דדה'. הנסיון האישי שלנו לימד, שמומלץ מאוד לשאת את כל הציוד החם על הגב, בעליות, גם כשבתחילת המסלול הכל נראה חם ונעים. הסיכוי שהשמש תיעלם ורוח מקפיאה תתפוס את מקומו גבוה, מעבר לעובדה שהפרשי הגובה בין נקודת הפתיחה ונקודת הסיום עשויים להיות יותר מאלף מטרים! את יתרת היום עשינו במנוחה ובקריאה של יהודה בורלא ושל בשביס זינגר, על רצפת העץ של הבקתה, לקול צחקוקיהם של בני זוג צרפתי מעבר לקיר העץ הדקיק.

לתחילת הכתבה

עולים לפסגת מרגריטה וחזרה לקיטנדרה

יום רביעי ברוונזורי - הטיפוס לפסגה החל בהשכמה ב- 5:30 ויציאה ב- 6:00. לבוש חם מאוד חובה, כולל כפפות, צעיף, כובע חם וכיו"ב. כדאי מאוד, למרות העייפות והקור, לצאת לפני עליית החמה, זאת מכיוון שהסיכוי שהשמים יתעננו (והנוף יעלם) גובר ככל שעוברות השעות. ואכן, זוג שהתעכב בעליה, החמיץ חלק מהנוף שאנחנו הספקנו לראות 5 דקות קודם. תחילת המסלול נעשתה בחושך. לאחר כשעה מגיעים לקו הקרח. בחלק זה של ההליכה על הקרח, פחות או יותר, השחר הפציע והתגלה נוף עוצר נשימה. זה השלב להרכבת קרמפונים (שהושכרו במשרדים בכניסה) ויצירת קשר אישי עם מדריך על ידי קשירת חבל האבטחה אליו.

השלב הראשון כלל הליכה בקרח מישורי, פחות או יותר. בשלב זה מגיע החלק הסלעי, לגביו הסביר ג'וספאת המדריך ש"מפה, מה שנופל, לא חוזר" וכדי למנוע אי הבנות הוסיף "כולל בני אדם..." . מעודד. בשלב מסוים של המסלול יש חבלים וסולם איתם עולים, בזהירות, ואחר כך עלייה תלולה מאוד בתוך הערפל, כשכל כמה צעדים מחייבים התנשמות והתנשפות. חמשת אלפים מטר או לא חמשת אלפים מטר?! מדי פעם התגלה בקיע מפחיד של עשרות או מאות מטרים בשלג. הידיים והרגליים אבדו תחושה, לאט לאט, בגלל הקור המצמית. לקראת הסוף, לאחר עוד כ- 25 דקות מגיעים לקיר טיפוס טבעי (למרות שגם ככה, עד עכשיו, הטיפוס היה בזוית של 75 מעלות), שבסופו ממתין סולם בגובה 15 מטרים שמוביל, על פי תהום, אל נקודה סמוכה לפסגה. במקום מצוי מצוק אליו מחובר חבל, שמאפשר הליכה לאורך המצוק. גם פה ח ו ב ה להיצמד לסלעים, אלא אם רוצים לשלב עם הטיפוס לפסגה גם חווית אקסטרים של ריחוף ללא מצנח מגובה 5000 מטר... כעבור מספר דקות נתגלה השלט המיוחל 5109m Margherita Peak. בשלב הזה יונתן הסיר את הנעליים, את הכובע ואת מה שביניהם ונשאר עם תחתוני בוקסר בלבד. המדריך התחרפן. כשיונתן הצטלם בתנוחות מגוונות עם השלט של מרגריטה, כשרק בוקסר לגופו, המדריך היה משוכנע שזו תופעת לוואי חדשה של חוסר החמצן בפסגה... בכל מקרה, בזכות ההתפשטות הזו יונתן זכה בהתערבות. את הדרך לפסגה, אריאל, אגב, לא עשה.

הדרך למטה היתה מהירה יותר. הירידה בחבלים דמתה לסנפלינג וב- 12:15 בערך הושלמה הירידה (לדברי המדריך, במצב רגיל הירידה נמשכת עד 13:30). אזהרה חמורה: לדברי המדריך ג'וספאת א ס ו ר לאכול מהפטל שגדל לאורך הדרך לפסגה -; כי זה גורם לירידת גשמים על המטפסים. הוא מנוסה ויודע מה שהוא אומר. גם מנסיון ראינו שזה נכון. הנה, לדוגמא, בדרך למטה טפטף גשם וזה מלמד, באופן ברור, שמטפס אחר, חסר אחריות, אכל פטל כשטיפס לפיסגה באותו בוקר.

 המשך הדרך ממחנה הלנה לקיטנדרה (4009 מטרים) היה נוח למדי ונמשך כ- 3-4 שעות עד לאגם. כשפרקנו תיקים, נשקפה אלינו זאיר מעברו השני של האגם. טיפ קטן: לחימום רגליים קפואות או סתם להתחמם, ניתן למלא בקבוק (קולה, במקרה שלנו) במים חמים ולהכניס לשק"ש. זה עובד יופי. לארוחת ערב פינק אותנו הטבח בצ'יפס ושאר מטעמים. פשוט נפלא, מסעדה באמצע שומקום...

לתחילת הכתבה

מקיטנדרה למחנה ניאביטבה

יום חמישי ברוונזורי - יום מטורף. תכננו לרדת ביום אחד מ- 4009 מטרים ל- 2650 מ' וזה, לדברי המדריך, מסלול של שני ימים, בדרך כלל. על פי התכנון עד למחנה Guy Loman אמור היה לקחת חמש שעות ומשם ל- Nyabitaba עוד חמש שעות פלוס. האמנו, לאור הקצב שלנו, שנספיק, אך לא ציפינו, בשום פנים, למה שקרה. איך שיצאנו מהמחנה, ציפינו להליכה לאורך האגם וירידה, כי כאמור, לפי התכנון זה היה אמור להיות יום עם ירידה של 1400 מטרים, בערך. להפתעתנו, על הבוקר, סימן לנו המדריך לעבר מצוק בגובה של כ- 200 מטרים לאמר: "קדימה, מכאן..."

את השעה הראשונה בילינו, אם כן, בטיפוס מטורף על קיר טיפוס בזווית ממוצעת של 70 מעלות. נזקקנו לכל כישורי הספיידרמן שלנו כדי לטפס, תוך היאחזות בכל זיז שהיה (ובעיקר באלה שלא היו). טיפסנו, תוך ניסיון לשכוח ממה שתחתינו, כשלא פעם אין לנו שמץ של מושג איך המדריך מצפה שהנעל תיאחז בזיזון קטנטן זה או אחר. התפללנו, בכל צעד שני שהנעלים לא יחליקו ויקחו אותנו למטה, כל הדרך חזרה לבקתה ולאגם.

בסופו של דבר, בקצה קיר הטיפוס, הגענו רטובים מזיעה לנקודת מנוחה. במקום היתה אבן (שהזכירה לנו, באותם רגעים, מצבה) עליה כתוב 4200 מטרים. מאחורינו נשקפה זאיר, ולפנינו, עוד מקום אליו היינו אמורים לעלות, אך ההמשך כבר לא היה נורא. צעדנו לאורך שביל מלא בוץ. על תבנית הצעדים של קודמינו כיסה מעטה דק של קרח נוצץ, מרהיב ושברירי. השלב הבא היה צעידה קסומה במה שנראה לקוח מתוך ספר אגדות או סרט של "שר הטבעות" -; אתה הולך בערפל, מבוסס בביצה רדודה, מכוסה בצמחיה ירוקה-צהבהבה עליה אתה מנסה לדרוך כדי לא ליפול לבוץ, או מנתר בין "פטריות" עשב בגובה כ-50 ס"מ, כדי לא לשקוע, כשזה, כמובן, לא עוזר...

בהמשך הדרך חצינו מספר פלגים. לתוך חלקם מעדנו כאשר הירידות, בהמשך, הלכו ונעשו תלולות. השבילים עברו, לא פעם, על פי תהום, ולפעמים פשוט נעלמו. התופעה החמירה כשהגענו למצוק הגדול. השבילים התאדו, באופן מפתיע. נדרשנו להיצמד למצוקים וללכת בעקבות המדריך תוך היאחזות בזיזים, שיחים ועשבים, שלא תמיד היו, ולא לחשוב על מה שנמצא (ובעצם שלא נמצא) לצידנו ומתחתינו. ירדנו לאורך זרימת הנחל, שלא פעם נעלם במפל שאת מקום מפגשו בקרקע נאלצנו רק לדמיין לפי קול ההתנפצות הרחוק במורד המצוק. חוויה מרהיבה ומשתקת. בחלקים קטנים של המסלול היו סולמות עץ ובחלק אפילו מדרגות רעועות, שזזות עם כל צעד (מה שנקרא "מדרגות נעות"). בסוף המסלול, למטה, כשראינו את הצוק בן מאות המטרים אותו עברנו, על המפלים שבו, הבנו מדוע, לדברי המדריך, בעבר, אנשים היו מוכנים לתת את בתם, מלשון בת, למי שיסחוב להם את התיקים בקטע זה של המסלול...

 היום התחלק לשני חלקים לא זהים. קטע הדרך שהוביל אותנו למחנה Guy Lоman בשעה 12:30 בערך היה תלול ומסוכן, אך הוא היה משחק ילדים לעומת המצוק הגדול שבא אחריו. לאחר הירידה בצוק העצום הדרך היתה פשוטה. אמנם הלכנו באזור קצת ביצתי, אבל בשביל "בוצנים מתקדמים" כמונו (תואר לו זכינו, בצדק, לאחר צליחת הביג בוג התחתון והעליון) זה היה קטן עלינו. ההרגשה היתה שהפכנו אדישים לבוץ והרגשנו שאנחנו הולכים בבוץ כמעט כמו על מדרכה... למדנו לזהות את העשבייה, איך ללכת, איפה יש בוץ עמוק ואיפה יש בוץ רק בעומק של 20 ס"מ שמאפשרים "הליכה נורמאלית". כיף לדעת שרכשת ניסיון. בהמשך הדרך צלחנו יער במבוק יפהפה ומקסים, שהוביל אותנו למחנה Nyabitaba בו פתחנו את הטרק. במחנה הזמנו לארוחת ערב את המדריך ואת הטבח המופתעים. תרכיז מיץ הפטל המרוכז שהבאנו מהארץ ושבו לא נגענו מתחילת הטיול התגלה כאטרקציה פנטסטית, מין פלא פלאים והם לא האמינו כש"ויתרנו" עליו והצענו להם לקחת אותו למשפחות שלהם.

לתחילת הכתבה

סוף הטרק

על היום השמיני באוגנדה אין הרבה לספר: הדרך למטה הייתה נוחה ולקח לנו שעתיים ועקיצת דבורה שנכנסה למכנסיים ועקצה את אריאל בירך (יהי זכרה ברוך) כדי להגיע לנקודת הסיום -; משרדי ה- RMS. במקום הזדכינו על הציוד ורגע לפני שנפרדנו מהפארק הנפלא-מפחיד הזה, הוענקו לנו תעודות סיום מסלול, בדומה לטקס הסיום של הטיפוס על הקילימנג'ארו בטנזניה. הרגשנו שמעולם לא היינו ראויים לתעודות, יותר מבאותו יום.

לתחילת הכתבה

לכל חלקי הסדרה:

לחלק ב' של המסע לחצו כאן

לחלק ג' של המסע לחצו כאן

יעדי הכתבה