עפתי לתרמילאים

אוגנדה - מפארק פורטל עד לפארק בוינדי

אחרי טרק ברוונזורי המפרך, האגמים והמעיינות החמים של אוגנדה הם יעד מומלץ. משם אפשר להמשיך לבקר את שבט הננסים, לגור במחיצת חיות בפארק קווין אליזבט, להוות אטרקציה עבור ילדים אפריקנים, שרואים אדם לבן לראשונה בחייהם ולשוט בקאנו באגם בוניוני.
אריאל ויונתן עטרי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: אוגנדה - מפארק פורטל עד לפארק בוינדי
© רתם סוננברג

מהטרק ברוונזורי לפורט פורטל

עם סיום הטרק טלפנו לנהג מאטאטו (מיני-ון 4X4), איתו סיכמנו מראש, שיעשה את המשך המסלול איתנו. סוכם שנשלם ליום 20,000 שילינג לנהג ו- 80,000 שילינג עבור הרכב (המחירים נעים בין סכום זה, ששקול כנגד 50$, לסכום של 150$ ליום) פלוס דלק. עוד בערב, לפני היציאה לטרק, עשינו סקר שווקים בקססה וקיבלנו מספר הצעות ב- 120,000 שילינג ליום. המשך המסלול עם רכב צמוד מומלץ בחום, מאחר שההגעה למקומות רבים בדרום אוגנדה קשה מאוד ללא רכב, בגלל התלות ב'מטטו'אים לא תדירים ובמשאיות (ראו גם לונלי פלאנט בנדון), מה גם שההפרש בעלויות בין נסיעה עצמאית לתנועה במיני-ון, כשמדובר בשנים, הצטמצם. נקודה נוספת קשורה לעיתוי ההגעה לטרק הגורילות בבוינדי. מאחר שמזמינים מקום ליום קונקרטי שבועות מראש, צריך לודא שמגיעים בזמן, כי הכסף לא מוחזר אם מאחרים. התלות בתנועה הציבורית שלא קיימת (!) לבוינדי, ובטרמפים שלא מבטיחים כלום, גורמת לתכנן להגיע לפארק לפני הזמן, מטעמי זהירות, וכך לאבד זמן שיכול להיות מנוצל לדברים אחרים. כמובן שמי שמגיע לאפריקה לפרק זמן לא קצוב, שלא כמונו, יכול לגלות גמישות, אך אין הרבה מה לעשות בבוינדי אם מגיעים מספר ימים לפני מועד הטרק שהוזמן. אמנם הבחירה במסלול של שכירת מיני-ון, על הנהג שבו, הובילה אותנו לבית המעצר בקססה, אך הבה לא נקדים את המאוחר...

מאחר שכאמור, הזמנו, שבועות מראש, מקום בטרק הגורילות בבוינדי וסיימנו את הטרק מספר ימים לפני המתוכנן, נותרו לנו מספר ימים פנויים. פתחנו מפה וראינו מספר מסלולים באיזור פורט פורטל ולכן החלטנו לעלות, בינתיים, צפונה. באזור פורט פורטל. נסענו לכיוון אגם יפהפה ומוקף ירק בשם Nkuruba Lake, שנוצר ממי תהום בתוך מכתש (Crater Lake). מדובר בפנינה אמיתית ובמקום מקסים בו ניתן לשחות. מעל לאגם היו בקתות להשכרה וקמפינג לתיירים. במקום, לאחר שחייה באגם, פגשנו שתי ישראליות שהגיעו מפורט פורטל. לדבריהן, יצאו מפורט פורטל לכפר מסוים, ממנו יש אוטובוס שלוש פעמים ביום למקום. בזמן השהיה על שפת האגם ובאתר למעלה, התענגנו על קולות היער ועל להקת קולובוסים, קופים מדהימים בשחור ולבן עם זנב ארוך ומרהיב, שמשמש אותם כיד חמישית. חברי הלהקה ריחפו, בצורה עוצרת נשימה, במה שנראה לנו כקפיצות התאבדות בין העצים, כאילו אין מחר. במקום נפגשנו, לראשונה, בשקיעה הייחודית למרחבי אוגנדה, אותה קשה לתאר במילים, אך כמותה לא ראינו בשום ארץ אחרת. חזרנו, בערב, לפורט פורטל ושם, במרכז העיר, בחרנו אחת ממספר אכסניות זולות (10,000-15,000 שילינג). במקום מצוי גם מלון יקר, למתעניינים.

 נפלנו על אכסניה חוויתית במיוחד (People Guest House) עם ג'וקים, יתושים ומקלחת מדלי של מים חמים. אבל, צריך להדגיש, שאין לנו תלונות אליהם, הם מסרו לנו מידע מלא ואנחנו היינו עייפים מלחבר את הקצוות. שאלנו כשהגענו אם יש מקלחת -; אמרו שכן. שאלנו אם יש מים חמים -;אמרו שכן. לא חשבנו לשאול אם במקלחת ז ו ר מ י ם מים חמים, אבל, כשאתה חוזר מטרק קשה ברכס רוונזורי, גם למקלחת מדלי יש מגע של ג'קוזי וסאונה גם יחד. פורט פורטל התגלתה כעיירה גדולה יחסית ויש בה בנק, דואר, מגוון חנויות וסוכנויות נסיעות. יש לציין כי היא נחשבת לאחת מהערים הגדולות באוגנדה בכלל, ובמערב אוגנדה בפרט.

לתחילת הכתבה

עמק סמיליקי, שבט הננסים הפיגמים, האגמים ופארק קוין אליזבת

היום התשיעי באוגנדה -; בבוקר היינו רעבים, במיוחד לאחר שבליל אמש, בעשר בלילה, אזל האוכל במסעדות המקומיות. 100 מטר במורד הכביש מתחנת הדלק הזמנו "אגרול" לארוחת בוקר. מסתבר שיש מקומות בהם השם אכן מבטא את המשמעות של המאכל. קבלנו מעדן פשוט של ביצה קשה בתוך תפוח אדמה מבושל בציפוי מטוגן, כשרק אלוהים יודע איך זה נכנס בתוך זה. מומלץ בחום (כשזה קר -; לא!). מאחר וכל הטיול באיזור פורט פורטל היה החלטה של הרגע האחרון -; נאלצנו לאלתר. תכננו לקפוץ ליער Kibale לסיור ביער (30$), אך לסיור המודרך (90$) בו לוקחים אותך לראות שימפנזים ביער לא היה מקום בתשע בבוקר ולסיור של שתיים הבנו שלא נספיק אם נרצה להגיע לעמק סימיליקי. נסענו לעמק סימיליקי הירוק, התלול והמרהיב. עוצר נשימה ביופיו. בתום כשעתיים נסיעה הגענו לפארק לאומי בו יש מעיינות חמים (Hot Springs) בהם חשבנו להתרחץ, פעם ראשונה מקלחת חמה אחרי הטרק ברוונזורי (10$ לאדם + 20$ למדריך -; חובה), אך אליה וקוץ בה; יש במקום אטרקציה מופלאה של גייזר, אך הסתבר גם שחום המים הוא 103 מעלות ושכניסה לטבילה המיוחלת תוציא אותנו מהמים במצב צבירה של סטייק Well Done, במקרה הטוב. חשבנו עוד פעם והגענו למסקנה שהחיים יפים גם בלי להגשים לאחרים חוויות קניבליות של בישול אדם חי.

ויתרנו על הרעיון והמשכנו לעיירה סמוכה במרחק כ- 20 דקות מהמקום, בה סיפר הנהג שיש פיגמים, שהם שבט של ננסים. נסענו עד שהגענו למקום בו ניתן היה לפנות שמאלה לעבר הכפר. ליתר בטחון, לקח הנהג צעיר מקומי שישב שם עם עוד עשרים חבר'ה שהיו עסוקים בשיחה ערה ובאבטלה גלויה. בעיצומו של הכפר, במקום אליו הוביל אותנו המלווה המקומי, שבלעדיו קשה היה מאוד למצוא אותם, גילינו כ- 15 בקתות בוץ נמוכות, מספר גברים ונערים ובעיקר נשים זקנות וצעירות וילדים -; כולם בני שבט הפיגמים -; הננסים. גובהם המירבי של המבוגרים היה כ-155 ס"מ. הם הציעו לנו מופע ריקודים תמורת 60,000 שילינג. אנחנו, שאוהבים פחות ריקודים לכבוד תיירים, ויתרנו. עם זאת, סוכם שנשלם 20,000 כדי להסתובב בכפר. וכך בין שיחי קנביס רעננים, חפיסות קלפים ונשים מעורטלות למחצה, הסתובבנו בין ובתוך בקתות הבוץ הקטנות והמלוכלכות (בהן גובה הגג הוא כגובה המשקוף העליון של הדלת, שהוא משקוף רגיל שלנו). במקום הסתובבו גם מוכרי מזכרות ועשרות ילדים שלא עשו דבר. כשבאנו לעזוב, התגלה אשכול הבננות ברכב כאטרקציה (!) למבוגרים וילדים וההסתערות היתה מפתיעה, בעיקר בהתחשב בכך שבמרחק לא רב משם, הן נפוצות מאד. חילקנו לכולם, חזרנו לפורט פורטל והדרמנו, שוב, לעבר מספר אגמי מכתשים, אליהם (בשונה מאגם Nkuruba) לא הצלחנו להגיע לטבול אלא רק להשקיף מרחוק. עם זאת, היו שניים אליהם נכנסנו בכל זאת, אחד שנראה סמוך לכביש, מימין הדרך (לדברי הנהג "זה האגם הכי עמוק באפריקה". הוא ביסס את טענתו זו לאחר שיונתן אמר שהוא לא הצליח לעמוד במים), ואחד נוסף, עליו נודע לנו רק מהנהג. כדי להגיע לאגם האחרון עצרנו ליד מספר בתי בוץ מימין לדרך. אי אפשר לנחש בנסיעה בדרך שבמרחק של מאות מטרים נמצא אגם מרהיב. עברנו, בהדרכת ילדים מקומיים, דרך מספר בתי בוץ כאלה וירדנו דרך מטעי בננות במדרון תלול מאוד (אבל מאד!), כשאנחנו נאחזים בשיירי שיחים, עשבים ושורשים, כדי לא לגמור בגלגול מאתים מטר למטה, עד למימיו הרעננים של האגם.

 משהו על האוכל: לאורך הנסיעה ניזונים מבננות קלויות (300-500), קני סוכר (100-300), קסבה קלויה -; תפוח אדמה מקומי יבש מאוד (300-700), אננס בגודל מלון ממוצע (800-1500), בננות סתם (אשכול גדול ב- 2000) ובוטנים קטנטנים ארוזים בניילון זעיר (200). מכאן נפתחה בפנינו הדרך חזרה דרומה, לפארק קוין אליזבת. הנסיעה נמשכה מספר שעות והדרך לשם היא Game Drive - במהלכו נראות חיות לצידי הדרך ועליה. התשלום בשער הוא עבור שהיה ל- 24 שעות בדיוק ( 15$ לאדם, 30,000 שילינג לרכב, 5000 שילינג לנהג). התארגנו לשינה. במקום היה לודג', אכסניה (54,000 שילינג לחדר עם שתי מיטות), אכסניה פשוטה יותר (15,000 שילינג לאדם) וקמפינג (15,000 שילינג לאדם). הקמנו אוהל וזה התגלה כחוויה שווה. במקום הסתובבה הפילה המקומית ששמה מארי. הוזהרנו לא להשאיר פירות באוהל או במקום גלוי ברכב -; אחרת מארי תגיע אל הפירות, גם אם על גופותינו. מסתבר שה'טיפול' שלה בפירות טעימים שמוחזקים באוהלים ובכלי רכב זרים הוא דבר יומיומי. גם חזירי בר, היפופוטם שעלה מהנהר וחיות שדומות לנמיות התרוצצו בשטח, כמו בבית, ביממה שבה היינו שם. במקום היו מקלחת ושירותים מעולים. ליד האוהל הדליקו לנו מדורה משני גזעי עץ ענקיים כדי שהחיות לא יתקרבו לאוהל שלנו כשנישן ואכן, מארי הסתובבה בלילה, אבל לא התקרבה יותר מידי. הנהג, שישן ברכב, סיפר שכל הלילה חלם על זה שהפילה מכניסה את החדק לרכב לחפש אוכל. בקיצור, חוויה.

לתחילת הכתבה

מפארק קוין אליזבת ועד למקומיים שרואים בנו מכשפים לבני עור

היום העשירי באוגנדה - קמנו ב- 06:00 כדי לפגוש במדריך בשם הנפלא Confidence, איתו סוכם אמש שילווה אלינו ל- Game Drive. ב- 06:20 אספנו אותו (20$) בפארק ויצאנו לדרך. הנהג ניסה להעלות את המחיר בטענה שהוא לא ידע שנעשה Game Drive ברכב שלו. הזכרנו לו שאילו רצינו הסעה לפארק לא היינו משלמים 100,000 ליום (מה ששכנע אותו היתה, כנראה, העובדה שסוכם שהוא לא מקבל אגורה עד להשלמת המסע -; וכבר היינו יומיים בחוץ, וחוץ מזה שהגענו למקומות שהוא בחיים לא ביקר, כמו בפארק. ניסה, לא הלך). הטבע התעורר ובשעות הקרובות נתקלנו באנטילופות, איילים שונים, מספר ג'מוסים, מספר עדרי משפחות פילים ואפילו בשתי קבוצות של גורי אריות עליהם קיבל המדריך עדכון טלפוני ממדריכים אחרים. ראוי לציין שהכפריים במקום, נוסעים בפארק על אופניים באופן חופשי, כן אריות או לא אריות. כעבור שעתיים וחצי חזרנו למשרדי השמורה ונרשמנו לשייט. בדרך כלל יוצא שייט רק בשלוש ובחמש. למזלנו, היה גם ב- 11:00 (15$) והצטרפנו. בשייט צפינו לאורך הנהר-;תעלה בג'מוסים, היפופוטמים, תנינים, פילים ואפילו בנמר שרבץ על עץ, חמישה עשר מטרים מעל למים. מעבר לכך "קישטו" את המסלול גם אנטילופות וציפורים רבות. כעבור כשעתיים חזרנו לחוף והמשכנו ברכב דרומה. רגע לפני חציית התעלה על הגשר חלפנו בכפר הדייגים Katunguru וסעדנו בדגי טיליפאיה (כשרים, לפי כל הסימנים, למתעניינים. ראינו את האורגינל) טעימים ברוטב עם אורז. ניתן היה גם לקנות מיובשים לדרך. לא ידענו איפה נישן הלילה, לכן ראינו בארוחה המושקעת סעודת ערב שבת, גם אם קצת מוקדמת. בהמשך נתקלנו בשלט עם צילום פיל מתנגש במונית והנהג הסביר שלפני שנה היתה פה תאונה בין מאטאטו לפיל שחצה את הכביש. חמישה מהנוסעים נפצעו ושלושה נהרגו. לפיל -; שלום.

כמה טיפים על עשה ואל תעשה בבחירת חדר:
א. כשאומרים שיש Hot Shower זה לא אומר שיש מקלחת חמה.
ב. בכניסה לאמבטיה -; אם יש דלי עם מים ונטלה, זה אומר שיש סיכוי טוב שהמקלחת החמה היא בשיטת ה"בקט" -; דהיינו, תקבל דלי עם מים חמים ולך תסתדר לבד.
ג. אסלה מערבית לא מצביעה בהכרח, על מים זורמים. כשיש ליד האסלה דלי עם מים -; הוא מיועד להדחת המים, על ידך, לאחר כל שימוש.
 ד. אם אומרים שיש מקלחת חמה מטוש ויש בחדר האמבטיה דוד או מחמם מהיר, זה עדיין לא אומר כלום; ברר אם יש חשמל בחדר (או בעיר). לא פעם נוכחנו שבעיר יש חשמל יום כן ויום לא, או חצי עיר כן וחצי עיר לא (באמת! בצפון אתיופיה). אצלנו זה תמיד נפל ב"לא" בערב, מה שאמר שבבוקר היו מים חמים.

המשכנו דרומה לעבר כפר Kitanga, שם ידענו שקיימים מעיינות חמים בהם ניתן לרחוץ. כשהגענו למקום נגלה לעינינו מראה סוריאליסטי: מספר בריכות עם מי בוץ חומים, בתוכן יושבות ומפטפטות כשלושים נשים אפריקאיות מבוגרות, חשופות חזה. כל המקום היה מכוסה בענני אדים לוהטים שהקשו לראות כמה מטרים קדימה. התפשטנו ונכנסנו למים עם תחתונים ותוך שניות הפכנו לאטרקציה של המקום. זמן קצר אחר כך התקדרו השמים והחל לרדת גשם זלעפות. זו חוויה מוזרה לשבת במים רותחים בגשם שוטף וצונן שהתפתח לברד מכאיב במיוחד. כל המקומיות התלבשו והסתלקו במהירות. הנהג שלנו הסביר שהן האשימו אותנו, את האנשים הלבנים -; ה'מוזונגו' -; שאנחנו הבאנו איתנו, עם הכוחות המסתוריים שלנו, את הגשם, אחרי שהרבה זמן לא ירד. ישבנו לבד בבריכות, שבינתים קצת התקררו, לשמחתנו, מהגשם, ושרנו "לכה דוד", עם השמש השוקעת, כשלאט לאט (בקטע של "בואי כלה, בואי כלה...") באות לשבת לידנו נערות ובחורות יפהפיות, שגם להן נראה חלק עליון של הלבוש מיותר. סוריאליסטי לחלוטין. וכך, כשאנחנו אפופים באוירת קדושה זו של כניסת שבת, הגיע טיול שנתי מאיזה תיכון וכל עשרות התלמידים והתלמידות (וצלם שליווה את הטיול מטעם בית הספר שביים אותנו) ביקשו שנרשה להם להצטלם איתנו, אחד אחד, כשאנו יושבים בבריכה והם כורעים על סלע מאחורינו, כי לא כל יום אפשר להצטלם עם איש לבן (ונערות חצי עירומות יש להם כבר בכפר). האטרקציה הלבנה הלהיבה שם את כולם למרות שאנחנו, אם לא שמתם לב, שחומים למדי, לפחות במושגים ישראלים. את הלילה עשינו ב- Natugamo; מין עיירה חשוכה עם מספר אכסניות בסיסיות וזולות ברחוב הראשי (ישנו ב- Lucky Hotel ושילמנו 15,000 לחדר עם שתי מיטות, עם מקלחת חמה משותפת ושירותים מקומיים אך נקיים). אגב, לענין החשמל: המתח בשקעים זהה לזה שבישראל, אך השקע קצת מוזר: יש שלושה חורים, כאשר השניים העליונים, הם כמו בארץ אך כדי להצליח להכניס תקע ישראלי רגיל של שניים, צריך ללחוץ על החור השלישי איכשהו, לכן תמיד הם סידרו לנו את זה. מאחר שהבאנו תקע משולש עליו הרכבנו מתאם של שניים יכולנו לטעון שלושה מכשירים בו זמנית.

לתחילת הכתבה

שבת באגם בוניוני

היום האחד עשר באוגנדה - כזכור, סיימנו את הטרק ברוונזורי מוקדם מהצפוי והתקדמנו, מהר מהצפוי, גם בזכות הרכב הצמוד. מלכתחילה, הזמנו מקומות לסיור גורילות מודרך, מספר שבועות מראש (חובה!), מהארץ (כולל תשלום בהעברה בנקאית) בפארק Bwindi, ליום שני. הסתבר שיש לנו זמן עודף ואגם בוניוני (Bunyoni) הרגוע בדרום נראה כמקום אידיאלי להעביר בו שבת. לנו ב- Bunyoni Overland Camp. המקום גשום ביותר ולכן ויתרנו על הקמת אוהל משלנו (6$ לאדם) והעדפנו לישון באוהל שלהם -; שזה בעצם אוהל ענק בגודל חדר, עם מיטות וכסאות, שמוצב על מרפסת עץ תלויה מתחת לתקרת עץ גבוהה ומשקיף על האגם (25$ לאוהל עם שתי מיטות, 30$, כולל ארוחת בוקר, חדר 30$). במקום יש מסעדה מרווחת עם תפריט מגוון, טלויזיה ואור לקריאה, אחלה מקום להעביר בו יום -; יומיים של מנוחה. יש אפשרות להזמין שייט לאיים שבאגם (40$). באיים מצוי גם בית סוהר (לשעבר) לנשים בהריון ששכחו להתחתן קודם, ושם נגזר עליהן לבלות את שארית חייהם. אנחנו שכרנו קאנו שעשוי מגזע עץ שתוכנו רוקן (15$, חגורת הצלה - 1$). זה התגלה כחוויה מתסכלת, לראות שלא משנה איך חתרנו ומה עשינו, הרוח והזרמים הם אלה שהחליטו כמה פעמים נסתובב במקום (הרבה) ולא נתקדם. כל הזמן הזה חלפו על פנינו בשאנטי סירות קאנו מקומיות ונעלמו לעבר האיים. אחרי שעה וחצי וממטרים ראשונים של גשם, הבנו שכדאי שנחתור לחוף, ממנו, גם כך, לא התרחקנו יותר מידי.

לתחילת הכתבה

כל חלקי הסדרה:

לחלק א' של המסע לחצו כאן

לחלק ג' של המסע לחצו כאן

יעדי הכתבה