עפתי לתרמילאים

אוגנדה - גורילות בערפל ורפטינג סוער

ביקור בשמורת הגורילות וצפייה בהן מקרוב לועסות עלים הוא בבחינת חובה במהלך ביקור באוגנדה. חובבי האתגרים לא יוותרו על רפטינג סוער בנילוס הלבן, שמסתיים במפל המכונה "מכונת הכביסה". אם זה לא הספיק, יש גם את המפלים במבאלה ואת השבט היהודי, אצלו אפשר ליהנות מארוחה כשרה ומפוארת.
אריאל ויונתן עטרי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: אוגנדה - גורילות בערפל ורפטינג סוער
© רתם סוננברג

הדרך לפארק בוינדי

יום שניים עשר באוגנדה -; הדרך מבוניוני לבוינדי (Bwindi) נמשכה כשלוש שעות וחצי. החלק הראשון של הדרך נעשה בדרכי אספלט. את 74 הקילומטרים האחרונים עברנו בדרך עפר צרה ויפהפיה, ממנה נשקפים כפרים יפהפיים בעמקים, משמאל לדרך. המהירות הממוצעת היתה 40 קמ"ש. מדי פעם נדרשנו להציג את ה- permit שקיבלנו בקמפלה ביום הראשון. הגענו אחר הצהריים לפארק. פרטים מלאים לגבי סיור הגורילות והטרק ברוונזרי ניתן לקבל באתר של ה- UWA -; Ugandian Wildlife Authority. הם אדיבים וסובלניים מאוד בטלפון ובהתכתבויות במייל.

 עם כניסתנו לפארק, הוסבר לנו שעלינו להתייצב, למחרת, בשבע וחצי בבוקר במקום וזהו. אפשרויות הלינה שגילינו היו די פשוטות: בכפר, כחצי קילומטר מהפארק יש מלונות ולודג'ים יקרים לתיירים ואכסניות מקומיות (15,000 שילינג לחדר לשניים). בפארק עצמו ניתן לשכור חדרים או להקים אוהל ב- 5$ לאדם, כולל שירותים מערביים ומקלחות. בכניסה לפארק יש עוד "קמפינג" בו בוחרים בין הקמת אוהל (7$ לאדם) ומקלחות ושירותים ציבוריים טובים, לאוהל בסגנון אגם בוניוני עם שירותים ואמבטיה צמודים (189$ לאדם, 300$ לאוהל זוגי)! בכל האזור אין חשמל ואם יש, מקורו באנרגיה סולרית שמבטיחה כיבוי אורות מוקדם יחסית, במקרה של יום מעונן. בכל מקרה, בחרנו במקום האחרון, כי היה בו גם מקום בו יכולנו לשבת לקרוא או לאכול את מה שבישלנו בפתח האוהל. בכפר יש גם מקום או שניים לאכול אוכל טעים (אורז עם שעועית, כמובן, בתוספת ירק לא מזוהה כלשהו -; 1,500 שילינג), אך זה במרחק של חמש דקות נסיעה, על דרך הראשית. רצינו ליצור קשר סלולרי. הנסיונות למצוא נקודה עם קליטה ברשת הסלולרית כדי לשלוח סמס היו משעשעים. מקומיים עלו איתנו למבחר מקומות ותלוליות במרכז הכפר, תוך שהם נשבעים ששם, לפני מספר ימים, אחרים הצליחו להשיג קליטה, פעם על תלולית זו ופעם בשוליו של שדה-תה אחר, אך זה לא ממש הצליח.

לתחילת הכתבה

צפייה מקרוב בגורילות

יום שלושה עשר באוגנדה -; מסתבר שיש שניים - שלושה אזורים בפארק שבכל אחד מהם יוצאים סיורים מודרכים לביקור אצל שתיים - שלוש משפחות של גורילות ההרים, שחיות בו. מדובר בזן נכחד. כ -; 700 גורילות כאלה, בלבד, נותרו בעולם, מהן כמחצית בבוינדי. חשוב מאוד להזמין מקום, שבועות מראש. חשוב לא פחות לברר לגבי גודל המשפחות (כי יש עם 20 גורילות ויש עם 5 בלבד) ולבחור סיור אצל קבוצה גדולה ככל האפשר. את זה אנחנו לא ידענו, מראש, ו'נפלנו' על משפחת גורילות מודרנית, מעוטת צאצאים. בכל סיור יש שמונה מטיילים בלבד (חוץ ממספר רב של סבלים, שני מלווים בנשק ומדריך) ובתום כל סיור, מסומן מקום הגורילות באמצעות GPS כך שלמחרת בבוקר יוצאים מספר Trackers לחפש אותן מאותו מקום ולכוון לשם את המדריך עם הקבוצה. בבוקר התרכזנו למספר תדריכים מיותרים ובשמונה וחצי יצאנו. ציפו שנצא לנקודת התחלת הצעידה עם הרכב שאיתו הגענו לפארק, אך אנחנו טענו שלא אמרו לנו על כך דבר ושנינו, עם מישהו נוסף, הצטרפנו לרכב של קבוצה אחרת. ניתן היה לשכור סבלים לנשיאת הציוד, מים וכריכים למי שהביא, וגם כדי לעזור לדחוף או למשוך את מי שצריך. עזרת הסבלים התגלתה חיונית לתיירים הבלגיים בני ה- 67 שהיו בקבוצה, כי תחילת המסלול כללה טיפוס תלול מאוד. המסלולים, כאמור, שונים מקבוצה לקבוצה ומיום ליום וסיור יכול להסתיים בצהריים או בערב, תלוי אם הגורילות אותרו ועד לאן התרחקו בלילה. אנחנו הגענו אליהן כעבור כשעתיים של טיפוס, שאחריו באה צעידה בסבך. לפי הכללים של הפארק, מותר להישאר איתן שעה בדיוק, במרחק שלא יפחת משבעה מטרים. כשהגענו לגורילות "שלנו", הן ישבו ולעסו עלים. לעסו ולעסו ולעסו, כשמידי פעם הן משנות תנוחה ואז... המשיכו ללעוס. לא קל היה לראות אותן מבעד לסבך שבו הן ישבו. מדובר ביצורים מדהימים וזו חוויה לראות אותן, בטבע, ממרחק שלושה (!) מטרים, ובעיקר את המנהיג Silver Back הענק (250 ק"ג). מאידך, זו שעה בלי הרבה אקשן,-; מלבד צפייה מקרוב בגורילות-ענק מזן נכחד (נקווה שלא), שכל הזמן שוברות ענפים ולועסות עלים, מבעד למסך סמיך של זבובי יער. מה גם שזה לא זול בכלל. כעבור שעה בדיוק הסתיים הסיור וחזרנו למטה. את הדרך ל- Kasese עשינו דרך הכפר Ishasha בעקבות המלצות, ואכן, הסתבר שההמלצה היתה שווה. הנסיעה בדרך הכורכר הארוכה הייתה סוג של Game Drive, במהלכו צפינו בחיות שונות לאורך הדרך.

אם אתם מחליטים לשכור נהג ורכב, כשרוב הסיכויים שהדלק על חשבונכם, בדקו מיד בהתחלת הנסיעה כמה קילומטרים נוסע הרכב בליטר אחד, כדי שתהיה לכם דרך לעקוב שלא מרמים אתכם. אותנו הנהג ניסה לרמות על ידי ריקון דלק שמלאנו וזה נגמר בתחנת המשטרה ב- Kasese ובהודאה של מפקד התחנה: My Dear Friend, Here It Is Not a Third World Country -; It Is a Fifth World Country… בסופן של מספר שעות מרתקות, שבילינו עם כל רמות ההיררכיה המשטרתית ב-Kasese, החל ביומנאי (בעצם החל בזונות שנעצרו והובאו...), המשך בחוקר, בקצין החקירות וכלה במפקד התחנה, הנהג הסכים "לוותר" על 100,000 (!) שילינג כדי שניתן לו את יתרת ה -; 400,000. לאחר שערכנו סיכום כתוב על סיום הסכסוך, היעדר תביעות וכו', נתן הנהג לקצין החקירות שהפגין, לפני כן, תמיכה עקבית בצד שלו ונכונות אפילו לעצור אותנו למשך הלילה עד שדרשנו להודיע על זה לשגריר (שלא קיים) באוגנדה, סכום נכבד של 15,000 שילינג, "כדי שיהיה לשוטרים מה לשתות". כשהקצין ביקש מהצד שלנו "דמי שתייה" על השירות -; הסתפקנו בתרומה של 1000 שילינג להרוויית צמאונם של השוטרים האוגנדים. הסכום הצחיק אותם והם הסתפקו ב"תרומתו" של הנהג. חזרנו לישון באכסניית Moonlight הבסיסית (מקלחת קרה, שירותים מקומיים, מסעדה סימפטית וחדר נעים ב- 10,000), רגע לפני הנסיעה לקמפלה.

לתחילת הכתבה

נוסעים מקססה לקמפלה

יום ארבעה עשר באוגנדה -; הרגשנו ששבענו מהטבע האוגנדי והחלטנו לוותר על הנסיעה צפונה למפלי מורצ'יסון המומלצים. היינו ערים לכך שיש שם יותר חיות מסוימות, אבל החלטנו לנצל את השבוע האחרון לטובת אתיופיה, במקום. לקחנו בחשבון גם שמים יהיו לנו, די והותר, ברפטינג על הנילוס בג'ינג'ה ובמפלי סי.פי, לכן עלינו על אוטובוס לקמפלה. מסתבר שעד 7:30 בבוקר יוצאים אוטובוסים מהכיכר ליד Moonlight (שעוברים דרך התחנה המרכזית?) ולאחר שעה זו הם יוצאים רק מהתחנה המרכזית הסמוכה. מאחר שבאנו אחרי 7:30, נאלצנו לחכות בתחנה המרכזית לאוטובוס Link לקמפלה. חשוב! לא לשלם ולקנות כרטיס לאוטובוס לפני שהאוטובוס מגיע, כי לא פעם יש מספר חברות ולאחר ששילמת בחברה אחת, אתה תקוע לשעה וחצי, מתבונן בעיניים כלות באוטובוסים של חברות אחרות יוצאים ליעד המיוחל. הנסיעה נמשכה שש שעות. בקמפלה נסענו במטאטו, שלקחנו כארבע מאות מטר מתחנת ההורדה, ל- Natate Road שם נמצאת אכסניית Back Packers (בדיעבד, הסתבר שיכולנו לבקש מנהג האוטובוס מקססה להוריד אותנו באזור האכסניה כשנכנס לקמפלה). מדובר באכסניה נעימה, מאורגנת ולא יקרה -; מותאמת, לחלוטין, לתייר המערבי (6$ לאדם לאוהל, וחדרים לא יקרים), גם אם קצת מבודדת. אפשר להגיע אליה, בקלות, מהמרכז על בודה בודה (אופנוע שממלא תפקיד של מונית, 1500-2000 שילינג לאדם). שלושה יתרונות נוספים באכסניה זו הם תפריט מגוון, אינטרנט ואפשרות להשאיר תיקים גדולים כשנוסעים מחוץ לקמפלה -; דבר שלנו היה חיוני מאד, להמשך המסע.

 אחר הצהריים נסענו על בודה בודה לקברי המלכים המקומיים. מדובר בארמון וחצר הארמון של מלכי אתיופיה מסוף המאה ה- 19. למלך הראשון היו 84 נשים והוא מת מסיפיליס (כמה מפתיע). הארמון, אתר מורשת של אונסק"ו, הוא המבנה הגדול בעולם שמקורה בקש. כרטיס צעיר/סטודנט מזכה ב- 50% הנחה (לפעמים זה עובד ולפעמים לא, כדאי שיהיה). במקום (15,000 שילינג לכרטיס) מוצעת הדרכה ללא תשלום, כפוף לטיפ לשיקול דעתכם בסוף. כדאי לקחת הדרכה, כי מקבלים סקירה (גם אם לא מדעית ולא ממש מדוייקת) של ההיסטוריה הפוליטית המאוחרת של אוגנדה.

לתחילת הכתבה

רפטינג בנילוס הלבן, ג'ינג'ה

יום חמישה עשר באוגנדה -; נרשמנו מבעוד מועד לרפטינג בחברת Adrift (מספיק יום קודם, 125$). יש שלוש חברות במחיר זהה, אך היא הותיקה, המאורגנת והמקצועית ביותר וזה הורגש בשטח. הם גם מעניקים לילה חינם באכסניה שלהם, בחדר משותף, מחוץ לג'ינגה, על הנילוס. באנו בידיעה שאנחנו רוצים שייט ברמת Extreme. ניסינו לגבש קבוצה אתגרית מבין מספר קבוצות שיצאו באותו בוקר למסלול בן ה-31 ק"מ. המדריך החליט, כנראה, שצריך לשטוף לנו את האקסטרים מהראש, ועם כמה שיותר מים. איך שהתחלנו, הוא עשה לנו כמה תרגולות של ירידה למים, ציפה וניסיון לחזור לסירה נגד הזרם. התרגול במים שלווים גילה שזה הולך להיות מפחיד. שלושה מחברי הקבוצה החליטו מיד לעבור לסירות אחרות, לאחר שנוכחו שמפלס הנילוס ירד בעקבות כמויות המים ששתו בתרגול הכמעט "יבש" שעשינו. למבינים -; מדובר במסלול בדרגה 5. זו הרמה הקשה ביותר לפני הטירוף של מפלים ברמה 6, אותם אי אפשר לעשות בסירות רפטינג, אלא רק בקיאקים אישיים. מסביבנו ריחפו מספר קיאקים עם מקצוענים, שהגיעו במהירות לכל מי שנפל למים. הם ריחפו במפלים כמו פרפרים.

המפלים הרבים בדרך מחולקים לרמות 2-5. התהפכות ועוד התהפכות והסיפור התחיל להיות מפחיד. ממש. לקח לנו זמן להבין שכדי לשרוד את המפלים, חשוב לאחוז היטב בחבלים שמסביב לסירה, כדי שגם אם מתהפכים, הסירה הצפה תחזיק אותך מעל למים. הנילוס הוא נהר ברוחב מאות מטרים, שתחילתו בימת ויקטוריה. לאורך השייט ראינו בקבוקי פלסטיק צפים, והוסבר לנו שזה סימון לדייגי הנילוס היכן השאירו את הרשתות שלהם ללכידת דגי נסיכת הנילוס. לא היינו אחידי דעים לגבי ההתהפכויות במפלים בדרך. יונתן ראה בהן אחלה חוויה ואריאל, שלא ממש מרגיש כמו דג במים, התחיל לשאול את עצמו מה הוא עושה שם. אריאל ניחם את עצמו בכך שלטבוע עם חגורת ההצלה הוא לא יוכל, גם אם יתאמץ, ועם כמויות המים שבלע, להתייבש -; אין מצב שיתייבש. בשלב מסוים יצאנו מהמים וחלפנו, בשביל עוקף, על פני מפל בדרגה 6, כאשר מקומיים סוחבים עבורנו את הסירות, לצד המים. הגענו למפל האחרון. ה-Bad One. הוא נקרא גם The Washing Machine, נחשו למה... עוד אחת מהקבוצה פרשה לסירה אחרת. המדריך הסביר לנו שניתן לעבור את המפל במספר נקודות ברמות קושי 3-5 . יונתן הצטרף, בלי היסוס, להצבעה שערכנו בסירה, שתמכה בחציית המפל בדרגת קושי 5. אריאל התלבט, אך הידיעה שכבר תפס את העקרון איך עוברים מפלים מטורפים, בשלום, הכריעה את הכף: נשארים. הרי כל מה שצריך כדי לצלוח את המפל הכי מטורף, בשלום, הוא לנשום עמוק, להיאחז בחבל המקיף את הסירה וקדימה, לדרך.

 אופטימיות היא דבר חשוב. איך שנכנסנו לסירה והתרחקנו לתוך הזרם, ביקש המדריך את תשומת לבנו. הוא אמר, שבשונה מכל המפלים עד עכשיו, המפל כל כך סוער, שאסור אפילו לנסות להיאחז בכלום ובטח לא בחבל של הסירה... אופס. יצאנו לדרך. תוך שניות נבלעה הסירה בשצף קצף הסוער. פשוט פחד אלוהים... המפל כיבס אותנו יופי, וכל פעם שנראה היה שזהו זה וצפים, בא גל ענק חדש והטביע ועוד פעם. מפחיד (!) או יהיה מי שיאמר "חווייתי" -; הכל ענין של השקפה וכישורי שחייה (או, יותר נכון, צלילה). מה שכן, הביצועים של המדריך שלנו היו מדהימים: שתי שניות לאחר שהסירה התהפכה, כשכולנו עוד מנסים להבין מה קורה, הוא נעמד על הסירה ההפוכה, כמו פנתר, והתחיל לספור את הראשים ששרדו את הכביסה של ה- Bad One וצפו מעל למים. מהמפל, הדרך לסיום היתה קצרה. היינו סחוטים לגמרי (מדובר מכונת כביסה משוכללת). מעבר לסיבוב חיכו לשורדים בירות קרות ומשקאות תוססים עם צ'אפאטי ושיפודי בשר. חזרנו לאכסניה של Adrift שיושבת מעל לנילוס. התקלחנו ושם גילינו עד כמה נשרפנו מהשמש הלוהטת בקו המשווה. בערב, הקרינו לנו סרט ערוך שצילם, במשך היום, צלם מטעם החברה לאורך המסלול שלנו. צפייה בחלק מההתהפכויות שלנו במפלים העבירה רעד בברכים שלנו, אפילו שידענו שזה רק סרט. השינה הלילה היתה ערבה מתמיד.

לתחילת הכתבה

תשעה באב בשבט יהודי באוגנדה

יום חמישה עשר באוגנדה -; תשעה באב היום. החלטנו שלא נאכל, אלא רק נשתה. בכל זאת, אנחנו בעיצומה של אפריקה, על קו המשווה וממש חם. הזמנו בודה בודה לכיכר סמוכה ממנה היו הסעות למבאלה (Mbale), ממנה תכננו להגיע למפלי סי. פי. במטאטו. במאטאטו נסענו עם כומר מקומי. פתחנו בשיחה, כרגיל בנסיעות כאלה. הסתבר שהוא פרש מהכנסיה הקתולית לטובת הקמת מסדר מקומי. ניהלנו שיחה תיאולוגית מרתקת. הסתבר שהוא שמע עלינו -; היהודים. הסתבר גם שהוא האמין, עד שפגש בנו, שיהודים הם סוג של נוצרים. בדיון המעניין בינינו הוא הביא לנו ראיות מישעיהו שישו המשיח. הוא היה בטוח שישעיהו הזכיר את ישו בנבואותיו. עדכנו אותו, בעדינות, שחלפו למעלה מחמש מאות שנים בין נבואת ישעיהו ללידת ישו ולכן, א ו ל י, הוא צריך לבדוק שוב את התזה. די נכשלנו, כי בסוף, למרות הכל, הוא לא השתכנע שיהודים אינם נוצרים.

איך שהגענו למבאלה חפשנו דרך למפלים, תוך שאנו מתעניינים בהגעה לשבט היהודי "אבויודא", עליו שמענו ואותו רצינו לבקר. לאחר שעה וחצי של נסיעה במאטאטו (5,000 שילינג כל אחד, מהם שילם הנהג 2,000 על כל אחד לנהג הבודה בודה בהמשך), הגענו לתחנה הסופית - 14 ק"מ מהמפלים. במקום המתין לנו בודה בודה ונסענו נסיעה די מפחידה למפל. לא היה לנו מושג איפה המפל, מה שגרם לנו לנסוע הלוך ושוב, מספר פעמים. לבסוף הסתבר שיש לעצור ליד בית מלון, מימין. בסוף, בנקודה עלומה לחלוטין, באמצע שומקום (וכמובן, ללא כל שילוט), הסתבר שיש לרדת מהכביש בין מספר בקתות, בדרך תלולה מאד למטה. כעבור חצי שעה, בסופו של דבר, הגענו למפל המדהים. באמצע הדרך, המתין לנו נציג (?) של בעל האדמה (?), שביקש כסף (ביקש 2,000 שילינג, קיבל 1,000) על המעבר ועל ה"טיפול" בסולם ובדרך. במפל היו כאלה שעשו סנפלינג. הדרך למטה וחזרה היתה קשה למדי ועברה במטעי בננות ירוקים ומלאים בוץ חלקלק. חזרנו למטאטו על הבודה בודה ושבנו למבאלה.

במבאלה חפשנו דרך למצוא את השבט היהודי ששמו המדוייק הוא אבאיודאיה (ע"ע בויקיפדיה). בגלל השינוי הקטן שהכנסנו בשם, איש לא ידע על מה אנו מדברים. בסוף הסתבר שלשבט יש מספר כפרים באיזור, והגדול מביניהם נבוגויה היל (Nabugoye Hill) נמצא ממש ליד מבאלה וניתן להגיע אליו על בודה בודה תוך רבע שעה (2,500 שילינג). מסתבר שזה היה שבט מקומי, שהתנצר לפני כמאה שנים. כחלוף מספר שנים, ולא מעט בגלל סכסוך עם הבריטים, החליט ראש השבט שהיהדות היא הדרך הנכונה ועבר צד. לאחרונה, אומץ השבט על ידי הקהילה המסורתית בארה"ב ובארץ, וגם הקונסול הישראלי גילה בו עניין. ניגשנו לבית הכנסת. מצאנו מבנה גדול שמכיל אינספור סידורים בעברית ורק תנ"ך אחד. קראנו מגילת איכה על רצפת הבטון והתחלנו להסתובב בין הבתים. יש לקהילה בית הארחה מפואר מאד (המחיר, בהתאם, 40,000 שילינג ללינה ו-10,000 שילינג לארוחת ערב עשירה עם דגים ותבשילים). הרב גר ליד בית הכנסת ובמקום יש מכון להכשרת סטודנטים צעירים להיות רבנים בחמש הקהילות באוגנדה. בלילה ירד גשם וישבנו על המרפסת עם מספר מבקרים נוספים, גולשים בשלווה אל תוך הלילה.

לתחילת הכתבה

יוצאים מקמפלה בדרך לאדיס אבבה

יום שישה עשר באוגנדה -; על הבוקר חזרנו למבאלה על בודה בודה, שארגנו לנו בבית האירוח. בתחנה המרכזית לקחנו אוטובוס ישיר שהביא אותנו ב-13:00 לקמפלה. עברנו דרך Backpackers ואספנו את התיקים הגדולים שלנו. אין אוטובוסים לשדה התעופה והכל עניין למשא ומתן עם נהגי מוניות. כל נהג אליו פנינו בקש 50,000-60,000 שילינג (כולל מעבר באכסניה לאיסוף תיקים). בסוף נמצא הצדיק בסדום ש"הסתפק" ב-30,000 שילינג בלבד וכך, עייפים ומרוצים הגענו, בשניה האחרונה, לשדה התעופה. הנחנו את הראשים על הכריות במטוס והבנו למה הרצל הציע להקים מדינה יהודית באוגנדה. אולי הוא לא כל כך טעה... המטוס המריא צפונה. היעד -; אתיופיה.

לתחילת הכתבה

כל חלקי הסדרה:

לחלק א' של המסע לחצו כאן

לחלק ב' של המסע לחצו כאן

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אוגנדה