הקדמה
"בוקר טוב אדון שוקו, בוקר טוב אדון שוקו, מה נעשה? אולי נלך לבקר חבר שלנו- אדון שוקו אחר? שוקו... שוקו... שלושה אדונים שוקולדים ברחובות צועדים, צהריים ושמש חם, "אני עייף", אומר אדון שוקו, "אני רעב", אומר אדון שוקו, "אני צמא", אומר אדון שוקו..."
נפרדנו מפוקון ומג`ינה, שביחד עם אלחנדרו וגלוריה עזרו לנו המון בתכנון הטרקים, בהסעות ובאווירה הביתית שהם העניקו לנו ב-Nature. עלינו על האוטובוס שלקח אותנו לוולדיויה (valdivia), עיר שממוקמת על צומת נהרות קרוב לאוקיינוס השקט. מראש ידענו שוולדיויה אינה עיר שיש בה המון מה לעשות, ולכן כבר שהגענו לתחנה המרכזית, קנינו כרטיסי נסיעה לברילוצ`ה (Bariloche) כדי לפגוש שוב את שלושת הבחורים שהיינו איתם בטרק, ולחגוג ביחד את השנה האזרחית החדשה.
לאחר שהתמקמנו בהוסטל שלנו, יצאנו מייד לשוק הדגים המפורסם של העיר. אמנם מדובר בשוק קטן יחסית של כ-100 מטר, אבל המעניין בו, מעבר לעשרות סוגי מאכלי הים ששוכבים על הדוכנים ומסתכלים עליך בעיניים פקוחות, הם אריות הים שמגיעים לשוק ומשמשים כפחי הזבל של שאריות הדגים. מדובר בחיות ענקיות להחריד, וזו הזדמנות נדירה ממש לעמוד כל כך קרוב אליהן ולהביט בהן מתחננות לעוד פיסת דג. מעבר לאריות הים, ישנן גם הציפורים שנלחמות בינן לבין עצמן על כל חתיכת דג שלא נאכלה על ידי אריה הים. בנוסף, בעלי הדוכנים צריכים להיות "בהיכון" כל הזמן, שכן אם הם זזים מהדוכן לשניה מייד מגיעות מספר ציפורים שתוך שניה תופסות חתיכת דג ועפות משם במהירות, לפני שבעל הדוכן מספיק לעשות משהו. לאחר שצילמנו את האריות והציפורים מכל זווית אפשרית הרגשנו מוכנים להמשיך ולשוטט בעיר.
פה למדנו שבאמת אין הרבה מה לעשות בעיר עצמה. ישנן סירות שמציעות שייט לכל מיני מקומות בסביבה, אך מכיוון שלא אני ולא שרון חובבי שייט גדולים, החלטנו לוותר. בסופו של דבר שכרנו סירת פדלים כדי לשוט בנהר חצי שעה. בגלל הרוח החזקה באותו היום התברר שהתוכנית שלנו לשכב לרוב בחוסר מעש על הסירה ולהנות מהשמש- לא הצליחה. נאלצנו לדווש כמו משוגעים רק כדי להישאר במקום והתחלנו לחשוב למה לעזאזל שילמנו כסף בשביל לשוט במקום במשך חצי שעה ולהזיע בתוך סירת ילדים קטנה. תוך עשר דקות החזרנו את הסירה וברחנו מהמקום עייפים ולא מרוצים.
לאחר מכן היינו גם בכמה שווקים של עבודות יד ובגדים, אכלנו במסעדת פועלים זולה, ואפילו טיילנו באוניברסיטה הגדולה בעיר על מנת להשוות לאונברסיטאות בארץ... הם ניצחו. בערב, לאחר שמצאנו במקרה קניון, הלכנו לראות סרט - King Kong... בערך 3 שעות של שיעמום על קוף גדול, אך לפחות זה העביר לנו את הזמן.
אוכל, קדימה אוכל
בבוקר שלמחרת, שוב עלינו על האוטובוס שיקח אותנו לארגנטינה (הדרכון מתחיל להתמלא... למה לעזאזל יש להם חותמות כל כך גדולות שתופסות כמעט חצי דף בדרכון?!). להפתעתנו, הבחורה שמכרה לנו את הכרטיסים התבלבלה ונתנה לנו כרטיסים בקומה הראשונה של האוטובוס, ששם זוהי מחלקה ראשונה, על אף ששילמנו מחיר רגיל. שוב החלטנו להיות ישראלים טובים ולא התלוננו על "האיוולת". בנוסף, גם לא התלוננו כאשר במעברי הגבול לא נתנו לכל הנוסעים באוטובוס לרדת לפני שאנחנו ירדנו. כך נחסכה מאיתנו העמידה בתורים הארוכים של הגבולות. וכך הגענו לברילוצ`ה- מדינת השילוש הקדוש, השלישיה המופלאה: הסטייקים, השוקולד והגלידה... לא מקום טוב למי שעושה דיאטה. במידה וכבר הצלחתם להוריד את הראש מהצלחת (סיכוי קלוש), אז ניתן גם להנות מהנוף המדהים שנשקף מברילוצ`ה- אגם יפהפה עם הרים מושלגים מאחוריו. בקיצור, במידה ואתם מחפשים מקום לעבור דירה- ברילוצ`ה היא העיר. מה צריך יותר בחיים מאוכל טוב ונוף...
לצערנו, לא היינו היחידים שבאו לחגוג את השנה החדשה בברילוצ`ה. איתנו הגיעו כמיליון וחצי תלמידים ארגנטינאים, כחצי מיליון ישראלים ועוד כרבע מיליון אירופאים. בקיצור, לא היינו לבד. בגלל כל הלחץ בעיר היה לנו קשה מאוד למצוא מקום לישון, ועד שאפילו מצאנו מיטה פנויה אז הגבילו אותנו ללילה אחד במקום, כי אחר כך הכל היה מוזמן. לאחר ששמנו את הדברים בחדר יצאנו לעיר בחיפוש אחר מלון לימים הבאים. שוב התברר לנו שכמעט כל מקום בעיר מוזמן לתקופה הקרובה ורק למעטים היה מקום פנוי, אך במחירים גבוהים מאוד.
נשברנו מהחיפושים והלכנו לאינטרנט כדי לכתוב מייל לשלושת הישראלים מפוקון. ידענו שגם הם אמורים להגיע באותו יום לעיר. בדיוק בשניה בה באתי ללחוץ send על המחשב הופיעו שלושתם בפתחו של קפה האינטרנט, ושוב חזרנו להיות קבוצה של חמישה. אחד הדברים שאני ועידן החלטנו עליו לפני הטיול היה לנסות כמה שיותר להתרועע עם זרים, הרי כל המטרה בטיול לדרום אמריקה היא להתרחק מישראל ולפיכך, גם מהישראלים. חברה, יצאנו מפגרים! חרי כחודשיים וחצי שאנו מטיילים כזוג ומתקשים למצוא שותפים למסע בגלל המסלול המשוגע שעשינו, מצאנו את שלושת החבר`ה הישראלים כתוספת משובחת! חייבת אני לציין שאין מאושרת ממני לבלות את זמני עם שלושה בחורים ישראלים אלו!
מסתבר שהמקומות שעליהם הכי קל לסמוך לגבי מידע לטרקים ולגבי שמירת חפצים הם האכסניות הישראליות, ולשם כידוע מגיעים בדרך כלל ישראלים. תעשו את החישוב לבד ותגלו שמאיתנו הישראלים קשה לברוח... כעת, כשהיינו חמישה, התחלנו לחפש ביחד חדר בשבילנו לימים הבאים. על אף שלבחורים הישראלים היה חדר הם לא ידעו שלמלון בהם ישנו יש היסטוריה של גניבות. לאחר שסיפרנו להם על זה הם רצו בחזרה למלון על מנת לקחת איתם את כל דברי הערך וביחד מצאנו לנו אכסניה חדשה. לאחר שהתמקמנו, יכולנו לגשת לפעילות המרכזית של ברילוצ`ה: אוכל!
מצאנו מסעדת סטייקים בעיר והזמנו כל אחד כ-300 גרם של בשר איכותי (במחיר מגוחך של כ-30 ש"ח) עם תוספות ויין זול... החיים הקשים בברילוצ`ה. למען האמת, בשלושת הימים הבאים לא עשינו שום דבר מעבר לבדיקה מקרוב של כל מסעדת בשרים, כל גלידריה וכל חנות שוקולדים בעיר. אני חושב שבשלושת הימים הללו כל אחד מאיתנו השמין בכ-2 קילו. אבל מה אפשר לצפות כאשר במשך 3 ימים הפעילות הגופנית היחידה שעשינו היתה ללעוס. בין המסעדות שאכלנו בהן היתה מסעדת הישראלים הידועה דון אלברטו, שלפי כמות הישראלים שיש בה נדמה לך שאתה במסעדה בלב תל אביב. באלברטו עלינו רמה והצלחנו להעלים מהצלחת 400 גרם פילה מהצלחת כל אחד... אין מילים. בערב למחרת הלכנו למסעדה מוכרת אחרת, שם כבר הציעו לנו סטייק בגודל 800 גרם. אבל אף אחד מאיתנו לא חשב שיש לו סיכוי להתמודד עם סטייק בגודל של תינוק קטן, אז שוב הסתפקנו ב-400 גרם "בלבד".
שלא תחשבו שבזה הסתיים פרק האוכל שלנו. לאחר בדיקה של כמה גלידריות בחרנו את גלידריית "Jauja" כמוצלחת מכולן, ולפחות פעם ביום היינו מגיעים אליה כדי להשלים את הריפוד לבטן שלנו. ואם זה לא מספיק אז גם ביקרנו בכמה חנויות שוקולדים, שחלקן בגודל של סופרמרקט ענקי עם מאות סוגי שוקולדים, שבגלל המבחר הרב אף אחד לא יודע מה לבחור. וכך, לאחר 3 ימים של אכילה ללא הפסקה, ולאחר שלכל אחד מאיתנו התחילה בטן של הריון, הרגשנו מוכנים להפעיל עוד כמה שרירים מעבר לשרירי הלסת שהתחזקו משמעותית. החלטנו לטפס על הר Campanario, שנמצא 17 ק"מ מברילוצ`ה. מדובר על הר שממנו נשקפת תצפית על איזור האגמים של ברילוצ`ה וניתן לעלות עליו ברגל או על ידי רכבל. בבוקר כשקמנו התברר שרק אני, שרון ועמית נעלה על ההר, מכיוון שאיתי ועמרי ויתרו בגלל עייפות. נסענו להר ולאחר שגילינו שהוא סגור לא נותרה לנו ברירה וטיפסנו שלושתנו במדרון תלול, עד ש-40 דקות לאחר מכן הגענו לפסגה, שם התגלה לנו נוף מדהים. היה זה הנוף הכי יפה שראינו עד עכשיו בטיול. חבל לבזבז מילים כדי להסביר, ואפילו התמונות לא יוכלו להמחיש ולו מעט מהצבעים, ההרגשה וההשתאות של לעמוד על גג העולם ולהסתכל למטה עם חיוך ענקי מטופש על הפנים. בדיוק באותן שניות של קסם התחיל לטפטף. רצנו במורד ההר כמו משוגעים בעודנו מנסים להרטב כמה שפחות ולשמור על הברכיים.
באותו לילה הגיע הזמן לחגוג. התאריך: 31.12.2005, וחמשתנו מחפשים בנרות מה ניתן לעשות בסילבסטר בברילוצ`ה. להפתעתנו גילינו שהמסורת בארץ שונה מאוד לגבי הסילבסטר מהמסורת הארגנטינאית. בארגנטינה אין את המנהג של לצאת לדיסקוטק לפני חצות ולספור את השניות עד לנשיקה... בארגנטינה נוהגים לחגוג את המעבר לשנה החדשה עם המשפחה, בלי ספירה לאחור ובלי נשיקה! רק מאוחר בלילה הם נוהגים לצאת לדיסקוטק. כך יצא שאת נשיקת השנה החדשה אני ושרון העברנו בחדר באכסניה ביחד עם שלושת הבנים (לא לדאוג, לא נישקנו אותם אלא רק אחד את השני). מאוחר יותר יצאנו לשתות משקה בבר מקומי ולבסוף הגענו למסקנה שבארץ הרבה יותר כיף להעביר את השנה החדשה. באותם רגעים שמחים שהעברנו כל החמישה ביחד יצא לי לחשוב הרבה על השוני של הקשרים שנוצרים בטיול מאשר בארץ. נשמע מוזר? חכו, ננסה להסביר.
דמיינו לעצמכם שאתם מטיילים ברחוב שליד הבית שלכם בישראל ופתאום פוגשים בן אדם זר ומתחילים לדבר איתו כמה דקות. הבן אדם הזה מספר לכם שהוא בדיוק יוצא לשלושה ימי טיול ברמת הגולן ומזמין אותכם להצטרף אליו, לישון איתו באותה אכסניה, להתחלק איתו באוכל ובקיצור להעביר איתו 24 שעות ביממה בימים הקרובים. נשמע מופרך ודמיוני, נכון? אבל אם תחשבו על זה שניה, זה בדיוק מה שקורה בטיולים מהסוג הזה. את איתי, עומרי ועמית, לדוגמא, הכרנו רק בערב שלפני היציאה לטרק, ומבלי לזכור את שמם כבר יצאנו איתם לשלושה ימים של טיול משותף ומאז אנחנו מתקשים להיפרד. בנוסף, גם בגלל כל אווירת הטיול נוצרים קשרים יוצאי דופן עם אנשים שאתה מכיר בטיול. אתה מספר להם את הסודות שלך, את ההיסטוריה שלך, דברים שאתה תמיד רגיל לספר רק לחברים הקרובים שלך בבית... בקיצור, אמנם קשה להסביר את זה אבל יש משהו מיוחד באחווה הזאת שנוצרת כל כך רחוק מהבית. ולכל אלה שקצת מפחדים לצאת לטיול הזה לבד או עם מישהו שהוא לא חבר קרוב, אני יכול להבטיח בלב שלם שאפילו בלי להתכוון תמצאו לכם חברויות אמיתיות. טוב, מספיק עם הרגשנות ונחזור לחיים האמיתיים:
ביום החמישי שלנו בברילוצ`ה החלטנו לצאת לטרק בפארק ה- Huapi Nahuel. היתה לנו טיפה דילמה שכן ידענו מפי המקומיים שהטרק של השלושה ימים הוא בעייתי בגלל קטעים מושלגים שניתן ללכת בהם לאיבוד בקלות, או אפילו להיפצע. מצד שני, דיברנו עם כמה ישראלים שחזרו לא מזמן מאותו מסלול ואמרו שהטרק הוא לא בעייתי... בקיצור, הדילמה בין המקומיים המנוסים לבין "הגיבור הישראלי המצוי". בסוף, הטבע הוא זה שפתר לנו את הדילמה כאשר התברר לנו שנותרו רק יומיים עם מזג אוויר טוב ואז הגשם מגיע. וכך התארגנו מהר, ולמחרת יצאנו לטרק פשוט יחסית של יומיים במסלול של הלוך חזור עם לילה על ההרים. הטרק התחיל מבסיסו של הר Catedral, שהוא אחד מאתרי הסקי מסביב לברילוצ`ה (שלמי שלא יודע, נחשבת לעיירת סקי הרבה יותר מאשר לעיירת קיץ).
לאחר טיפוס קצר על ההר התחילו להתגלות לנו אגמים שנמצאים מסביב. ככל שעלינו גבוה יותר, כך הנוף הלך והתעצם. בשלב מסויים נכנסנו לתוך היער, שם צעדנו צמודים לנהר מכיוון שידענו שמרחק ההליכה שיש לנו הוא קצר אז הרשנו לעצמנו לעשות הרבה עצירות ולהנות מהדרך. בשעות הצהרים המאוחרות, לאחר עליה תלולה, הגענו לאתר הקמפינג המדהים Refugio Frey. דמיינו לעצמכם אגם קטן ורגוע שמסביבו מצוקים ענקיים מכוסים בשלג. בקיצור, מקום מדהים בשביל להעביר בו חצי יום ולילה. אפילו הספקנו לישון שנת צהריים באוהלים, לפני שהתחלנו את בישולי ארוחת הערב.
לשם שינוי, היה נחמד לא לאכול בשר יום אחד אחרי שחיסלנו עדר פרות שלם בימים האחרונים. לאחר שגמרנו קילו פסטה, לחמים, עוגות, לחם, עוגיות, לחם שום ושוקולד (כשמחלקים את כל זה ב-5 אז זה לא כל כך הרבה) הטמפרטורות בחוץ החלו לצנוח ותוך דקות כבר היינו כל ה-5 דחוסים בתוך אוהל זוגי שבו, על אף הקיפאון בחוץ, האווירה היתה חמה. כל מה שהיה לרשותנו היו חפיסת קלפים ובקבוק וויסקי, שעמית עוד סחב מהדיוטי פרי בארץ. אבל זה היה מספיק כדי להתחיל משחק מגוחך של "מלחמה", כאשר כל הפסד זיכה בלגימת וויסקי. לא ברור איך במשחק שמבוסס רק על מזל אפשר להיות גרוע, אבל אני ושרון הוכחנו שזה אפשרי ולבד סיימנו כחצי בקבוק- דבר שגרם לשרון לאבד את יכולת הדיבור ולעבור לצחוק בלתי ניתן לשליטה, ולי לחבוש שקיות על הראש... בקיצור, שנינו שתיינים גרועים. מזל שלפחות היינו נעולים בתוך אוהל. ביום שלמחרת כל מה שהיה לנו לעשות זה לחזור על עקבותינו. הפעם, בגלל שהיה מדובר בירידה, ההתקדמות היתה מהירה הרבה יותר. רוב הדרך היתה באותה דרך בה עלינו יום קודם, כך שהרבה נוף חדש לא היה לנו.
זבובי הענק של ארגנטינה
על אף שהיה נדמה כאילו כל הטרק הלך מעולה היה דבר אחד שהפריע לנו- זבובי ענק! מדובר בזבובים נוראיים שכל הזמן מנסים לעקוף. רוב הטרק הם ליוו אותנו מקרוב, וקשה לתאר עד כמה זה יכול לעצבן כשאתה הולך ומסביבך כל הזמן זימזומים ואין שניה של שקט. אפילו בעצירות לא יכולנו לנוח כי כל הזמן נאלצנו להדוף אותם. למזלנו, בלילה הם עזבו לישון, אבל ביום השני הם חזרו ובגדול. בגללם קצב ההליכה שלנו הלך והתגבר והגענו בחזרה לנקודת ההתחלה בזמן שיא.
אבל הזבובים הענקיים הללו לא היו הדבר המעצבן היחידי בטרק הזה. כצפוי, גם העברת הזמן עם 4 בחורים, והעובדה שאני הבחורה היחידה עשתה את שלה. אך למרות כל האיחורים של הבחורים והעצלנות הרגעית, אני חייבת להודות שלא הייתי מחליפה אותם בשום הון (קטן) שבעולם... ממש נהניתי איתם, והעובדה שאני הבחורה היחידה לא היוותה בעיה אפילו לרגע, שלא כצפוי... כך שבנות, אם במקרה מצאתן אחלה בחורים - אל תהססו אפילו לרגע לבלות איתם את זמנכן!
ביום שחזרנו מברילוצ`ה התחילו הדילמות... מבירור באתרי מזג אוויר התברר שבכל השבוע הקרוב עומד לרדת גשם בכל האיזור, מברילוצ`ה ועד אושוויה בדרום. כולנו רצינו לנסוע לעשות את טרק ה-Puyehue, אך במזג אוויר גשום אין שום טעם אפילו לנסות לצאת לטרק. בכל יום החלטנו שביום למחרת עוזבים את ברילוצ`ה, אבל איכשהו הצלחנו להיתקע שם שלושה ימים נוספים מבלי לעשות כלום! (כשאני אומר כלום הכוונה היא: לאכול כל הזמן, ומעבר לזה- כלום). בכל יום החלטנו על תכנית אחרת שלא יצאה לפועל. ביום הראשון החלטנו שעושים טיול ג`יפים אבל לא מצאנו מקום פנוי. ביום השני החלטנו לברוח לצ`ילה, אבל אז התברר שגם בכל דרום צ`ילה יש מזג אוויר גרוע. ביום השלישי ניסינו להשכיר רכב, אבל לא הצלחנו למצוא אף סוכנות שנשארו לה רכבים להשכיר (כבר סיפרתי שיש כמה מיליוני ישראלים בברילוצ`ה שהשכירו כל מכונית, אופניים, טרקטורונים, סירות, מטוסים, כדורים פורחים ומשאיות, ולא השאירו אפילו סקייטבורד אחד פנוי בשבילנו). ביום הרביעי כבר הצלחנו לגבש תוכנית חדשה ונסענו ליעד הבא - El Bolson. אבל על ההרפתקאות שם תוכלו לקרוא רק אם תחזיקו מעמד עד הכתבה הבאה... שנה אזרחית טובה לכולם!
